ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2018

ניצנים של ביקורת או לכל הפחות הרהורים וערעורים אודות הזיקה היהודית-אמריקאית לישראל עולים כבר בשנות ה-80, אך הם מתגבשים לכדי ביקורת בתהליך איטי, בעיקר בשנות האלפיים. בעוד שמלחמת ששת הימים ב-67' ומלחמת יום כיפור ב-73' חיזקו את התמיכה היהודית-אמריקאית בישראל ונתפסו כהצדקה לחיזוק הבית הלאומי5, הרי שמלחמת לבנון בשנת 1982 לא נתפסה כמלחמה קיומית. מלחמה זו, ובמיוחד הטבח בסברה ושתילה, הובילו לביקורת והסתייגות מישראל. גם פרשת פולארד בשנת 1986 והאינתיפאדה שפרצה שנה לאחריה, היו אבני דרך בתהליכי ההתרחקות שבין שתי הקהילות. מתח משמעותי נוסף שניתן לאתר את שורשיו בשנות ה-80 הוא זה הדתי, ובמרכזו היחסים בין מדינת ישראל לבין הזרמים הלא-אורתודוקסים באמריקה. המתחים החדשים מחלחלים אל התרבות ומעלים נרטיבים ודימויים חדשים אודות ישראל והישראלים.

אחת היצירות הקולנועיות המזוהות עם הביקורת החדשה היא מינכן (2005). מאחורי הסרט ההוליוודי עומדים שני יוצרים יהודים אמריקאים בולטים, התסריטאי טוני קושנר והבמאי סטיבן שפילברג. מינכן, שיצא אל האקרנים בשנת 2005, חוזר אל שנות השבעים ובוחן מחדש את דימוי איש המוסד ואת ההצדקה המוסרית שניתנה לכל פעולה ביטחונית ישראלית כנגד אויביה. הסרט מספר כיצד חיסלה יחידה מיוחדת של המוסד את המחבלים שחטפו ורצחו את חברי המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן בשנת 1972. בישראל התקבל הסרט בתגובות מעורבות, ומבקרים שונים טענו כנגד האנלוגיה שיוצר הסרט בין הטרור הפלסטיני לבין פעולת התגמול הישראלית. כן הושמעה ביקורת כנגד הצגת המוסד באופן חלמאי, התייחסות שעלולה לתרום לשחיקה בדימוי האמריקאי הרוֹוֵחַ, המייחס לארגון זה שלמות ומקצוענות. נראה כי במוקד הסרט עומדת בחינה מוסרית של ההכרעות הניצבות לפתחה של מדינת ישראל, כמו גם של הקהילה היהודית האמריקאית. הסרט מבטא היפרדות משמעותית וניכור בין שתי הקהילות סביב האתוס המוסרי ופירוש מהות הזהות היהודית. לפי הנרטיב החדש, יהודי ארה"ב אינם משלימים עם הישראליוּת, שנטשה את האתוס היהודי ובחרה בהישרדות בכל מחיר. המבט הביקורתי, ניצב כביכול גם כנגד יצירתו (היהודית) הקודמת של שפילברג: "רשימות שינדלר" (1993). "רשימות שינדלר" מסתיים בתמונה של אחדות יהודית וציונית. היהודים הניצולים מתכנסים בהר הרצל בירושלים, שם הם נראים מאוחדים ומוגנים. התמונה הסמלית מבטאת את מהותה של מדינת ישראל כמקלט בטוח – מענה לאלפיים שנות גלות, רדיפה ואיום קיומי מתמיד. אולם, ב"מינכן" נדמה כי שפילברג אינו מסתפק עוד בהצדקתה של ישראל כמקלט יהודי ותוהה אודות גבולות הכוח של מדינת ישראל, גם אם נוצרה כמקום מקלט יהודי. על פי "מינכן", היהודי האמריקאי מעדיף את מה שנראה לו כ"מוסר יהודי", גם אם פירוש הדבר חיים בגלות ולא בישראל. לכן, הסרט מדגיש (ומגנֶה) את יצר הנקמה והאלימות כמניעים לפעולת המוסד, אך אין הוא מתייחס כלל לשיקול הביטחוני ההרתעתי במערכת המניעים. לכן גם מסתיים הסרט בפרידה בין הגיבור האמריקאי לבין סוכן המוסד הישראלי. 9.

שאלת הניכור והיפרדות הקהילות, כפי שעלתה בסרט, מעסיקה יוצרים יהודים אמריקאים נוספים, כמו גם אנשי ציבור, חוקרים ומנהיגים. במאמר שפורסם בכתב- העת היוקרתי "ניו יורק ריוויו אוף בוקס" טען פיטר ביינארט כי הסיבה להידרדרות היחסים בין צעירים יהודים אמריקאים ובין מדינת ישראל היא פוליטית- נורמטיבית. הוא תקף במאמר גם את מנהיגי האירגונים היהודיים אמריקאים דוגמת איפא"ק או הליגה נגד השמצה, שלטענתו בוחרים להגן על ישראל בכל מחיר, גם כאשר מוצדק לגנותה. ביינארט טען כי קיים ניגוד בין האתוס הליברלי החזק, שעליו אמונים הצעירים היהודים-אמריקאים, לבין התנהלותה המדינית של ישראל ובעיקר היחס לפלסטינים, הנתפס בעיניהם כדיכוי מתמשך. 10. בספרו The crisis of Zionism מציג ביינארט טענה דומה לזו העולה מן הסרט מינכן: יהודי ארה"ב מחויבים מעצם יהדותם לחוקי המוסר והצדק היהודיים. כאשר ישראל רומסת, כביכול, את ערכי היסוד היהודיים, היא מתרחקת לא רק מיהודי ארה"ב, אלא ובעיקר ממהותה היהודית והציונית האותנטית. בדומה לאקט הפרידה החותם את הסרט מנבא ביינארט את היפרדות הקהילות.

מעניין במיוחד לבחון את הביטוי הספרותי של הנרטיב הביקורתי האמור. בשנת 2007 ראה אור הרומן איגוד השוטרים היידיים, מאת הסופר היהודי-אמריקאי מייקל שייבון, שאינו אלא וריאציה לתיזת הניכור נוסח ביינארט. במאמר ביקורת במגזין היהודי האמריקאי החשוב "קומנטרי", נטען כי זהו רומן אנטי-ציוני, הגורס כי הגשמת הלאומיות היהודית בארץ ישראל פירושה בהכרח אלימות קטלנית וקנאות פנאטית. 11. גם מבקרים אחרים פירשו את הרומן כאנטי-ציוני ואנטי-לאומי יהודי, ואף האשימו את שייבון בשנאה עצמית יהודית. 12.

אולם קריאה ממוקדת של הרומן חושפת עמדה מורכבת פי כמה באשר לציונות. שייבון כתב רומן אלטרנטיבי (Counterfactual), אשר עוסק בהיסטוריה היהודית ובעיקר בשאלה מהי הלאומיות היהודית הרצויה ומה מקומה של הציונות בסוגיה זו. חשוב להבחין כי הרומן אינו דוחה או מכחיש את העיקר הציוני, שהינו זיקת עם ישראל לארץ ישראל, דהיינו קיומה ההיסטורי של אומה יהודית עתיקה שיש לה זיקה למולדת ההיסטורית, ארץ ישראל. הביקורת המרכזית על ישראל ברומן, מתייחסת ליסודות דתיים משיחיים בתוך הציונות. הרומן מבקש להתריע מפני צירוף גורמים ונסיבות אשר עשויים להוביל לפנאטיות דתית ופוליטית מסוכנת, ומקצתם אכן התממשו במציאות ההיסטורית, בשולי החברה הישראלית. זוהי ביקורת נקודתית על הציונות הדתית-משיחית, ולא עמדה אנטי-ציונית. עם זאת, הרומן מבטא בצורה ברורה ספקות, לבטים ומתח גואה והולך בין הקהילה היהודית-אמריקאית, או לפחות חלקים משמעותיים בקרבה, לבין מדינת ישראל, באשר לאופייה של מדינת ישראל וליישומה הלכה למעשה את הציונות.

הקודם
הבא