ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2018

הנשיא טראמפ התקבל למציאות גיאופוליטית בה ארה"ב נותרת אמנם המעצמה החזקה ביותר בעולם, אך חלף עבר ה"רגע האמריקני" שנוצר לפני כ-30 שנה בעקבות התפרקותה של ברית המועצות, ושבו נהנתה ארה"ב ממעמד הגמוני במערכת חד-קוטבית. הכוחות העולים בזירה העולמית אינם יונקים ערכיהם מן המורשת הליברלית-דמוקרטית שהדריכה את ארה“ב במאמציה, לאחר מלחמת-העולם
השנייה, לעצב סדר עולמי שיגביר יציבות, יעודד חירות ויאפשר סחר חופשי. כוח המשיכה של ערכים אלה נחלש על רקע המשבר הפיננסי של 2008, העמקת אי-השוויון החברתי שהביא עימו עידן הגלובליזציה, דעיכת התקווה שהצית “האביב הערבי“, המשבר שעובר על אירופה וכישלונותיה של ארה“ב במלחמותיה בעיראק ובאפגניסטן. אנו עדים להופעתן של תגובות-נגד המאתגרות את ערכיו של הסדר המערבי המודרני: רצון לחזק את מדינת הלאום כיחידה עם גבולות וזהות ברורים, בדלנות לאומית, פרוטקציוניזם כלכלי, מאבק בגלובליזציה, שחיקה בנורמות ליברליות, פופוליזם, שנאת זרים, ועליית גורמי ימין ושמאל קיצונים. על פי מדד הדמוקרטיה של ה"אקונומיסט" – לעומת 27 מדינות שהתקדמו ב-2017, 89 מדינות נסוגו במדרג.2

אירופה, שבמידה רבה ביטאה את הערכים שביסוד הסדר העולמי המערבי, נתונה במשבר זהותי, מבני וערכי כאחד. סימני שאלה מוצבים על תקפותם של העקרונות שהיו ביסוד חזונם של מכונניו של האיחוד האירופי. אי-הנחת ביבשת מתִפקוד הפוליטיקה המסורתית נוכח המשברים הכלכליים, עזיבתה של בריטניה את האיחוד, גלי ההגירה ואירועי הטרור, מערערים את תחושת הביטחון האישי, תפיסת הגבולות הפתוחים והמנטליות הקוסמופוליטית, ומלבים הקצנה פוליטית מימין ומשמאל. עלייתן לשלטון של תנועות ימין קיצוני מציבה דילמה בפני מדיניות החוץ הישראלית: כיצד לנהוג מול מדינות אירופיות שמפגינות ידידות רבה לישראל אך שליטיהן מתרחקים מנורמות דמוקרטיות ותחת כנפיהם פורחים אלמנטים אנטישמיים. (הסוגיה עלתה לאחרונה לסדר היום על רקע ביקורו בארץ –ביולי 2018 – של ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן. נשיא המדינה, ראובן ריבלין, אף ראה לנכון להזהירו בפגישתם, כי “ניאו-פאשיזם הוא סכנה גדולה לעולם ומביא שנאה לאומנית)“.3

גם בארה“ב ניכרים סימניו של משבר זהות. עצם בחירתו של טראמפ היוותה ביטוי להתעצמותם של ציבורים גדולים בארה“ב, החשים כי הַסדר המדינתי הקיים (בדגש על הגלובליזציה), מקפח אותם, ולכן ציבורים אלה נטולי מחויבות לערכים שביסודו של הסדר הקיים.

כנשיא, טראמפ תרם ממד נוסף ל"אי-הסדר" העולמי. שלא כקודמיו, אין הוא מגלה מחויבות למנהיגות עולמית, לגיבושו של סדר גלובלי יציב ומתפקד ולבריתות המסורתיות עם אירופה ונאט"ו. למציאות זו השלכות על ישראל, שחוסנה האסטרטגי מושפע משמעותית לא רק מאיכות יחסיה היא עם וושינגטון אלא גם מן המעמד הגלובלי של ארה"ב, מהתפקיד שארה"ב בוחרת למלא בזירה הבינ"ל, מעוצמתן ומשאיפותיהן של המעצמות המתחרות בה. כרסום במעמדה הבינ"ל של ארה"ב – המעצמה שידידותה וסיועה לישראל כה קריטיים ושהינה גם בית לקהילה משגשגת של כמחצית מהעם היהודי – עלול להוביל לשחיקה בכוח ההרתעה של ישראל ובעוצמה המיוחסת לה. השתרשות התפיסה כי פוחתת עוצמתה היחסית של ארה"ב אל מול המעצמות המתחרות בה, וכי היא נוטשת את המזה"ת, מעמיקה את הוואקום האסטרטגי באזור, שואבת אליו כוחות בעייתיים מבחינתה של ישראל ועלולה להחריף את אי-היציבות במרחב נפיץ הזקוק לארה"ב כגורם מעצמתי מייצב.

לישראל יש סיבה לדאגה נוכח דבריו של טראמפ כי "שום כמות של דם או ממון אמריקני לא יכולה לייצר שלום וביטחון במזרח התיכון".4 טראמפ מותיר למדינות האזור להתמודד עם החתרנות האיראנית, אינו פועל לסלק את אסד (גם כאשר הוא שב ועושה שימוש בנשק כימי), משקיע כוח מוגבל בלבד בלחימה בדאע"ש, משלים עם הדומיננטיות הרוסית בסוריה, ומאלץ את נתניהו לצאת שוב ושוב למפגשים עם המנהיג הרוסי כדי להגן על הקווים האדומים של ישראל.

מהלכיו והתבטאויותיו של הנשיא טראמפ מלמדים על אֲמַת-מידה המכריעה מבחינתו: "אמריקה תחילה". הוא אינו רואה חובה להציב את ארה"ב כמנהיגת עולם הדוחפת לערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם וניכר ש"עוצמה רכה" אינה נחשבת נכס משמעותי בעיניו. טראמפ נעדר סנטימנטים כלפי בעלות-בריתה המערביות של ארה"ב, שלדידו ניצלו את נדיבותה של אמריקה, והוא תובע שיישאו בעצמן בהוצאות ההגנה שלהן. לטראמפ אין ענין בבריתות ובטיפוח מוסדות בינ"ל. הוא נטש את הסכם האקלים (1 יוני 2017), הותיר אצל מנהיגי אירופה תחושות קשות לגבי מחויבותו לברית נאט"ו, נוקט גישה כלכלית פרוטקציוניסטית וסולד מהסכמי הסחר הרב-צדדיים שגובשו בתקופתו של הנשיא אובמה. הוא נוטש את ה- TPP – הסכם הסחר הטראנס-פאסיפי (23 ינואר 2017), מטיל מכסים על ברזל ואלומיניום המיובאים משותפות הסחר המרכזיות של ארה"ב: קנדה, מקסיקו ואירופה, (31 מאי 2018), מתקוטט בבוטות עם בעלות הברית המסורתיות של ארה"ב במפגש השנתי של ה- (8 יוני 2018), מסרב לחתום על ההודעה המשותפת, דורש להחזיר לשורות הקבוצה את רוסיה (ארבע שנים לאחר שהורחקה ממנה בעקבות פלישתה לאוקראינה וסיפוח חצי-האי קרים), ונכנס למלחמת סחר עם בייג'ינג כשהחליט להטיל מכסים של 25% על סחורות המיובאות מסין לארה“ב.5

למרות העדפתו של טראמפ שלא לבזבז משאבים על הזירה הבינ"ל, זירה זו מציבה בפניו אתגרים המחייבים הכרעות קשות שמהן קשה להימלט. בולטים בין האתגרים שניים שבהם הפגין טראמפ את נטייתו לנקוט מהלכים דרמטיים: נטישת הסכם הגרעין עם איראן (8 מאי 2018) והמפגש בסינגפור עם שליט צפון-קוריאה (12 יוני 2018). שתי סוגיות אלה (שיש ביניהן השלכות הדדיות), נותרו פתוחות: כיצד להמשיך ולנהל את המשבר עם איראן באופן שיבלום את הצטיידותה האפשרית בנשק גרעיני וישים מחסום לחתרנותה האזורית, וכיצד להשלים המהלך מול צפון קוריאה כך שיביא להתפרקותה מנשק גרעיני. (החודשיים שחלפו מאז המפגש ההיסטורי מלמדים על טענות הדדיות של אי עמידה בהסכמות סינגפור).

גישתו נעדרת הסנטימנטים של טראמפ לבניית עמדות מיקוח, תמרון ומו"מ עשויה להוביל למהלכים מפתיעים. הוא חולק שבחים לדיקטטור הצפון-קוריאני לאחר שלעג לו, "איש הרקטות הקטן"
(1 אוקטובר 2017) ואיים שיתכן כי ייאלץ "להשמיד את צפון-קוריאה" (22 ספטמבר 2017). התנהלות טראמפ עד עתה אינה מאפשרת להעריך בביטחון כיצד ימשיך לנהל את המשברים הקריטיים לשלום העולם מול איראן וצפון-קוריאה.

הוואקום שמותיר טראמפ בזירה הבינ“ל שואב אליו באופנים שונים את רוסיה וסין. אלה, התופסות עצמן בפרספקטיבה היסטורית כמעצמות-על, לא רואות הגיון בסדר עולמי שמתעלם מעוצמתן.
הן נוהגות באסרטיביות גוברת ומבטאות חתירה לסדר עולמי רב-קוטבי הבנוי על תחרות בין-מעצמתית, שבה הלגיטימיות של מעמדן ואינטרסיהן אינה נופלת מזו של ארה“ב ואירופה. בעוד סין מפעילה את עוצמתה הכלכלית, רוסיה מפצה על חולשותיה באופן האגרסיבי שבו היא מפעילה כוח צבאי, לוחמת סייבר וביון. רוסיה מנצלת את סלידתו של טראמפ מהשקעה בזירה הבינ“ל ואת חולשתה של אירופה וקשייה לגבש מדיניות מאוחדת ומחייבת. מאז שובו של פוטין לנשיאות ב-2012 מוסקבה פלשה וסיפחה את חצי האי קרים, מחזיקה חלקים ממזרח אוקראינה, מפעילה כוחות משמעותיים בסוריה, מנעה את נפילתו של אסד, מהווה שחקן מרכזי בהכתבת ההסדרים בסוריה ומתחרה עם ארה“ב על שוק הנשק במזה“ת. מוסקבה מפעילה את השפעתה, מתערבת בפוליטיקה של שכנותיה, ואינה מהססת לאיים בניתוק אספקת גז למדינות אירופה.

הוואקום האסטרטגי שמותירה ארה“ב מאותת גם לסין הרואה עצמה כנמצאת ב-“תקופה של הזדמנות אסטרטגית“ הנובעת מצמיחתה הכלכלית המהירה מחד והקיפאון היחסי במערב מאידך. סין מציעה מודל משטר אלטרנטיבי לזה שמציע המערב: פיתוח כלכלי מהיר ועקבי ללא שיטת ממשל דמוקרטית, כאשר הלגיטימציה לשליט אינה נרכשת בקלפי אלא בתפקוד יעיל והצגת תוצאות. כך, נישא על גבי הישגיה הכלכליים והבינ“ל של ארצו, שי ג’ינגפינג לא נרתע מלהעצים את מעמדו האישי והביא לביטול החוק שהגביל את משך שלטונו לשתי תקופות כהונה (11 מארס 2018). סין ממוקדת בחיזוק צבאה ומפגינה חדשנות בתחום הפיתוח הביטחוני. היא מפעילה אסטרטגיה שנועדה להגביר את השפעתה בזירה הבינ“ל, להעמיק את הלגיטימציה החיצונית למשטרה האוטוריטרי ולחסום ביקורת כלפיה.

הצמיחה הכלכלית המרשימה של סין נמשכת בהתמדה כבר 40 שנה. כלכלת סין הפכה לשנייה בגודלה בעולם, הישגיה מרשימים, והיא נחושה להסתער על התחומים שבחזית הפיתוח הטכנולוגי, כמו למשל הבינה המלאכותית. יוזמתה של סין: “חגורה אחת ודרך אחת“ אמורה לחברה עם אירופה ואסיה ולהקיף שוק ענק של כ-4.4 מיליארד איש ב-26 מדינות. התוכנית כרוכה בהשקעות ובמתן אשראי בסכום גדול פי 10 מזה שהוענק בתוכנית מרשל, שקיבעה אחרי מלחמת-העולם השנייה את מרכזיותה של ארה“ב באירופה. גם ישראל מופיעה על מפת תכנית סינית זו ומהווה מושא להתעניינות סינית גוברת – בקניית חברות וטכנולוגיות ישראליות ובמימוש פרוייקטים של תשתיות בישראל.

התיאבון הסיני לממש את העוצמה הכלכלית להישגים אסטרטגיים מתבטא בשלב זה בזירה הקרובה לה, בין היתר בפעילות שנועדה לממש תביעותיה לריבונות על איים שבמחלוקת בים סין הדרומי ומעוררת דאגות קשות אצל שכנותיה. מאחר שהמזה“ת הינו מקור נפט עיקרי עבורה, טבעי שעניינה של סין באזור יתגבר. סין גם רואה במזה“ת שוק מבטיח לסחורותיה, ואכן, הדיפלומטיה הסינית מגלה בהדרגה יתר עניין במעורבות במזה“ת.

לישראל יש, כמובן, עניין לטפח יחסיה הן עם סין והן עם רוסיה, אלא שעליה לנווט דרכה בזהירות נוכח היריבות הבין-מעצמתית והאינטרס העליון שלא לפגוע ביחסים האסטרטגיים עם ארה“ב.

הקודם
הבא