ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2018

אירועים אלימים באירופה, איבה בעולם המוסלמי ועמידה על המשמר בארה"ב

בשנת 1945, לאחר חשיפתם של מחנות ההשמדה הנאצים וההכרה בחומרת האסון שגרמה האידיאולוגיה האנטישמית ליבשת אירופה כולה ולעם היהודי בפרט, אימצו מדינות אירופה מדיניות של פסילה עקרונית של אמירות העלולות להתפרש כתומכות בגזענות. למעט בודדים – שלא העזו להתבטא בפומבי – במערב אירופה הפגינו האזרחים אמפתיה כלפי ניצולי השואה, שאליה התלוותה, לפחות עד מלחמת ששת הימים, גם אהדה רחבה למדינה היהודית המתחדשת.

למרות הבקיעים, תקופת החסד נמשכה, למעשה, עד ספטמבר 1982 (טבח סברה ושתילה). החל מ-1982, גינויים וביקורת כלפי ישראל, שעד אותו שלב הושתקו והודחקו, הפכו לנראטיב התקשורתי השולט. התבססות השיח הביקורתי על ישראל נתנה לגיטימציה מחודשת לשיח הכחשת השואה והשיח האנטישמי שהיו בשוליים. בהדרגה נושלו היהודים מתפקיד הקורבן והפלסטינים תפסו את מקומם. במשחק התפקידים הבינארי של תחרות הקורבנות, שמעו הישראלים מחדש האשמות שהושמעו במשך מאות שנים באירופה הנוצרית. הישראלים תוארו כצמאֵי דם ילדים, גוזלי נכסים של תושבים ילידים, ולא פעם תוארו כממשיכי הכיבוש התנ"כי האכזרי. לאחר קרוב לחמישים שנה של הדחקה, הכעס האנטי-ישראלי והאנטישמי פרץ ביתר שאת. הביטוי "הגרמנים לעולם לא יסלחו ליהודים על אושוויץ", שטבע הפסיכואנליסט הישראלי צבי רקס, משקף את עוצמת אי-הנוחות של האירופים המוצאים את עצמם מתמודדים עם נושא השואה. החיפוש האובססיבי אחר מעשים לא ראויים של ישראלים ושל יהודים הפך לאסטרטגיה בולטת להשתחררות מרגשות האשם הקולקטיביים של אירופה.

בשנות ה-90', כתוצאה מפעילותה של ועדת התביעות שדאגה להחזרת הרכוש היהודי שנגזל במהלך מלחמת-העולם השנייה, מספר מדינות באירופה המערבית הכירו באופן רשמי באחריות לחלקן בהשמדת היהודים, אחדות אף ביקשו מחילה על מעשיהן. בקרב חלק מאזרחי מדינות אלה, ובעיקר בקרב גורמים לאומניים, ההכרה ובקשת המחילה נתפסו כהתרפסות כלפי היהודים, והעלו את תחושות הכעס כלפי היחס המועדף שבו – לפי תפיסה זו – התייחסו ממשלות אירופה כלפי אזרחיהן היהודים.1

במאה ה-21, ובמיוחד בעקבות האינתיפאדה השנייה (2000-2004), תחושות השנאה כלפי היהודים באירופה הפכו לנורמה בקרב בני המהגרים ממוצא מוסלמי ובקרב הימין הקיצוני. בצל השימוש ההולך ומתרחב ברשת האינטרנט, הבמה החדשה שבה משתחררים שצפי שנאה באין מפריע (וללא אחריות), על רקע מיאוס עממי גובר כנגד רודנות השיח הפוסט-לאומי ששלט בכל אירופה מאז תום מלחמת-העולם השנייה, בצל הגלובליזציה הכלכלית, שלטענת רבים הובילה לערעור הסדר החברתי, ועל רקע ריבוי המהגרים (שהעצים את תחושות האיום הזהותי), התרבו התקריות האנטישמיות. הקונפליקט הישראלי-פלסטיני המתמשך מהווה תמריץ או אמתלה לריבוי מעשי אלימות נגד יהודים ומוסדותיהם. המלחמה בעיראק ובסוריה הוסיפה על אלו גם את התעמולה הג'יהאדיסטית שתורגמה למעשי טרור רצחניים בקהילה היהודית ובמרחב הציבורי הכללי.

היום, כשאנו מציינים שבעה עשורים של ריבונות יהודית שתחילתה שנים ספורות לאחר השואה, נראה כי ברוב הגדול של החברות המערב-אירופיות, התחושות האנטישמיות נמצאות במגמת ירידה. ועדיין, בשל מיעוט קולני ומגויס יותר, הפרסום הרחב הניתן לתקריות אנטישמיות מגביר את החוויות היומיומיות ומשפיע על התנודות הדמוגרפיות, היהודים חוששים לעתידם ואינם מרגישים בטוחים לבטא את יהדותם במרחב הציבורי. כשליש שוקלים להגר, שיעור גדול יותר סבורים כי עתיד ילדיהם איננו נמצא ביבשת הישנה (טבלה 1). ניתן לזהות שלושה מוקדי שנאה: המוסלמים האדוקים, התומכים בעמדות הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני (האנטישמיות של השמאל הקיצוני עוטה לעיתים אצטלה של אנטי-ישראליות). בסך הכל מהוות שלוש הקבוצות, בין חמישית לשליש מהאוכלוסייה הכללית במדינות האירופיות השונות, ובכך הן עלולות ליצור מסה קריטית של חסם (בלתי-רשמי) להשתלבות פשוטה של יהודים – בתור שכאלה – במרחב הציבורי המקומי.

לנוכח גלי ההגירה ההמונית הפוקדים את אירופה, מתעוררת תנועה רב-לאומית של חזרה ללאומיות ולשמרנות המסוגלת לערער את היציבות הפוליטית של מדינות האיחוד האירופי ואת חזונן הפוליטי המשותף. התרחישים העתידיים המצטיירים עבור אירופה אינם מבשרים טובות עבור יהודֵי היבשת. לא מן הנמנע שחלק נכבד מהם יהגרו בעשורים הבאים עקב הידרדרות כלכלית של היבשת, שינויים דמוגרפיים, מהפכים פוליטיים, ערעור הביטחון האישי וגם אלימות על רקע אנטישמי שהממשלות המקומיות, חרף רצונן הבלתי-מוטל בספק, יתקשו למגר.2

הקודם
הבא