ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2018

המאמצים רבי השנים של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל ליצור קשר ויחסי ידידות עם סין והודו מהווים פרק חשוב בהיסטוריה הדיפלומטית של הציונות וישראל. מאמצים אלה החלו ב-1918 ונמשכו בזכות מספר ציונים מסורים, קיבלו דחיפה קדימה בשנות ה-1930 ע”י חזונו של דוד בן גוריון, והחל משנת 1948 הם נוהלו ע”י מספר קטן של דיפלומטים ואנשי עסקים ישראלים שהתמסרו לנושא. הציבור היהודי והישראלי גילו אדישות. היו עניינים דחופים יותר בסדר העדיפות שלהם, ואסיה היתה רחוקה מן העין.

בשנת 1990 התמזגו מאמצים אלה עם הפיכתה של ארה”ב למעצמת-העל היחידה בעולם. מצב זה גרם לכך ששתי המדינות הענקיות, שהיו עד אז עוינות לישראל, קשרו איתה (ב-1992) יחסים דיפלומטיים, והעוינות פינתה את מקומה לשיתוף פעולה, כבוד וידידות. השפעתה של ישראל בארה”ב נתפסה ע”י ממשלות אסייאניות כמשמעותית מאוד, ורבים שם האמינו כי המסלול המוביל לוושינגטון עובר דרך ירושלים. השפעה זו התבססה בעיקר על הקהילה היהודית החזקה, שהפכה לנכס אסטרטגי למדינת ישראל ולעם היהודי.

מאזן הכוחות הגלובלי נמצא בתהליכי שינוי. ב-2011 צפה ארגון המדינות המפותחות כלכלית (OECD) כי בשנת 2060 יפיקו סין והודו ביחד 46% מכלל התמ”ג העולמי, לעומת 16% שתפיק ארה”ב ו-9% שיפיקו מדינות גוש האירו. בלתי-מתקבל על הדעת? כבר בשנת 2018 אימתו שיעורי הצמיחה של שתי המדינות את תחזית ה-OECD לשבע השנים הראשונות של תקופת התחזית. יצירת יחסים עם אסיה נחוצה לכל מדינה המקיימת סחר חוץ, ובמיוחד לישראל החייבת לחזק את קשריה עם כל המדינות הלא מערביות הנגישות לה. עוד יותר משמעותית היא העובדה שטביעות רגליהן של סין והודו במזרח התיכון הולכות ומתפשטות בקצב מהיר. קשרי האנרגיה, הסחר, ההשקעות והיחסים האישיים של מדינות אלה עם המזרח התיכון האסלאמי גדלים בקצב מהיר ביותר, ואליהם מתלווים קשרים מדיניים וצבאיים. כיום, מדינות ערב ואיראן מקשיבות לסין של שי ג’ינגפינג ולהודו של מודי וחפצות בתמיכתן. שתי הענקיות הן המעצמות הגדולות הקרובות ביותר אליהן, והן אינן נושאות על גבן את הנטל הקולוניאליסטי של המערב, או את המסורות התנ”כיות מצד אחד ואת האנטישמיות מצד שני. היוזמה הסינית “חגורה-אחת-כביש-אחד” מתכננת להוציא מיליארדי דולרים לצורך השקעות בתשתית בכל רחבי העולם המוסלמי. בה בעת, 8 מיליון הודים עובדים במזרח התיכון, והודו הראתה לא מכבר את משקלה המדיני, כאשר שיכנעה את סעודיה לפתוח את שמיה הטריטוריאליים לטיסות ישירות של “אייר אינדיה” לישראל. ב-2009 פנה הנשיא אובמה בבקשה דומה, אך הסעודים דחו את בקשתו.

מעורבות באסיה יחד עם שמירה על עמדת “הידידה הטובה ביותר של אמריקה”, כפי שהגדיר נשיא ארה”ב את ישראל, פירושה כי ישראל עלולה להיאלץ להתמודד, יותר ויותר, עם יעדים הסותרים זה את זה. רמז לבאות קיבלה ישראל בשנת 2000, כאשר לחץ אמריקאי חזק הכריח אותה להפר חוזה לספק מטוסי ביון לסין. הדבר השפיע לרעה על יחסי ישראל-סין במשך שנים. לא עזר לשיפור היחסים, בלשון המעטה, מקרה דומה, אם כי בסדר-גודל קטן יותר, בשנת 2004, כאשר ישראל מכרה לסין מל”טים מתוצרתה, והאמריקנים טענו כי הם מכילים טכנולוגיות אמריקניות שלישראל אסור היה למכור למדינות זרות ללא רשיון מפורש. ארה”ב איננה המקור היחיד לבעיות מסוג זה. בקיץ 2017 התעוררה מחלוקת בין סין והודו לגבי גבולן המשותף בהרי ההימלאיה, והיא גלשה למתיחות צבאית בין שתי הארצות. גל של התבטאויות אנטי-ישראליות הופיע ברשתות החברתיות של סין, כולל בטלוויזיה, משום שלפתע גילה הציבור הסיני את היחסים הביטחוניים ההדוקים של ישראל עם הודו.

המתחים בין ארה”ב לבין סין העולה כמעצמת-על יימשכו עוד זמן רב, ויהיו לא על רקע צבאי בלבד. כך גם לגבי מתחים בהן מעורבות מדינות אסיאניות בולטות נוספות, ובהן יפאן, קוריאה ו-וייטנאם. ישראל תזדקק להבנה טובה יותר של אסיה ברמות הממשלה, האקדמיה ומכוני מחקר המדיניות, על מנת לגבש חזון על מקומה העתידי באסיה ולתאם בצורה טובה יותר את מדינויותיה השונות.

כמו כל יתר מדינות המערב, ישראל פיתחה במשך שנים את קשריה הכלכליים והטכנולוגיים עם אסיה, במיוחד עם סין והודו. תוך ארבעה עשורים צפויה אסיה, כאמור, לייצג יותר ממחצית הכלכלה העולמית. בעת ההיא, סביר להניח שלפחות מחצית מיחסי הסחר והכלכלה של ישראל יהיו עם אסיה. לתנודה בסדר גודל כזה של עוצמה כלכלית יהיו בהכרח תוצאות גיאופוליטיות, צבאיות ותרבותיות. ישראל תיטיב לעשות אם תתכונן להתפתחויות אלה באמצעות יצירת קשרים עמוקים יותר, ציביליזציוניים, עם אסיה, כפי שדרש בן גוריון לפני עשרות שנים.

ישראל, כיום, נוקטת מדיניות נחרצת יותר מאשר בעבר לגבי זהותה הספציפית – ההיסטורית, הדתית והתרבותית. היא תובעת להיות מוכרת כ”מדינה יהודית” ודוחה את ההשקפות האירופיות אודות רב-תרבותיות. הגדרת זהות ברורה ותקיפה יותר מאפיינת גם את סין, הודו ומדינות אחרות באסיה. נשיא סין, שי ג’ינגפינג, הגדיר את “הביטחון והאחיזה בערכים סיניים” בתור יעד לאומי ראשי. האם דבר זה יוכלו לסייע לישראל למצוא בסיס משותף עם מדינות אסיאניות?

עד לא מכבר, בשפות הלאומיות של אסיה (למעט אלה של המדינות המוסלמיות) לא היתה אפילו המילה “יהודי”, אולם כיום מגלות מדינות אלה את ישראל, היהודים והיהדות. רוב התגובות האסיאניות כלפי ישראל ויהודים הן חמות וידידותיות, חופשיות מנטל היסטורי ודתי שלילי ואינן מושפעות מעבר של הצבעות נגד באו”ם. אולם התנ”ך והיהדות הם מן היסודות המכוננים של הציביליזציה המערבית. ישראל לא תיטוש את קשריה עם המערב ואת ערכיה התרבותיים והדמוקרטיים, בוודאי לא לנוכח קשריה המיוחדים עם ארה”ב ועם היהדות האמריקנית.

האם, אפוא, תוכל ישראל להיות לגשר בין מזרח ומערב? אם ישראל תהיה חלק משני עולמות שונים, הדילמות המדיניות שבפניהן היא ניצבת עלולות לגדול ולהחמיר. היא תצטרך, כאמור, להתמודד עם יעדים סותרים זה את זה. יהיה עליה לשכנע את ארה”ב ואת היהודים בה כי אם ישראל תיתפס רק בתור המוצב הקידמי הקבוע של המערב במזרח התיכון, הדבר לא ישרת את המטרות ארוכות הטווח של ארה”ב או של העם היהודי. עם זאת, גשר חייב להישען על שני נדבכים, והנדבך האסיאני של ישראל עדיין חלש. ישראל זקוקה לצעדי מדיניות מתואמים כלפי אסיה, סין והודו, עם ראיה ברורה של האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל. על ישראל להגדיל ככל האפשר את קשריה הביטחוניים עם כל המדינות האסיאניות המקיימות יחסים תקינים עם ארה"ב, תוך תשומת-לב מיוחדת לקשרים עם סין, וכן עליה להגביר במידה ניכרת את התקרבותה התרבותית, האמנותית והאינטלקטואלית לאסיה, במגמה לצבור "עוצמה רכה" ביבשת זה, שכוחה וחשיבותה הולכים ועולים.

הקודם
הבא