ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2018

אחד ההישגים של המדינה היהודית בשבעים שנות קיומה הוא יצירתם של ביטויים וצורות חדשות של יהדות ושל פרקטיקה דתית ותרבותית יהודית. חלק מן הצורות החדשות הללו נושאות אופי ציבורי או פוליטי, והן סוקרו בהרחבה ע”י התקשורת הישראלית ואף הבינלאומית (לדוגמה – מפלגת ש”ס וגוש אמונים). אולם רבים מביטויים אלה, שהם ייחודיים לישראל, מתקיימים בציבור הרחב ולפעמים “חומקים מן הרדאר” של הניתוח התקשורתי והאקדמי כאחד.

לנוכח תופעה זאת, המכון למדיניות העם היהודי יזם סקר נרחב ומעמיק אודות “יהדות ישראלית”.1 במסגרת פרויקט זה נערכו סקרים נרחבים של האוכלוסייה היהודית-ישראלית בנושאים כמו ציוּן חגים דתיים ואזרחיים, ומנהגים אחרים כגון אלה הנוגעים למזון וכשרוּת, שבת, חינוך ועוד. הסקרים היו מפורטים מאוד, וניתוחם עדיין לא הושלם. נביא כאן חלק מהממצאים הראשוניים, במגמה לספק תמונה רחבה יותר מזו הזמינה כיום בתקשורת ובספרות המחקרית עבור הביטויים הישראליים של פרקטיקה דתית ותרבותית. אנו נשלים תמונה זו בעזרת ממצאים שפורסמו בסקר מכון “פיו” על ישראל (2016).

הראשון מבין הממצאים הללו הוא כי רמת שמירת המצוות של היהודים בישראל גבוהה באופן יחסי, בפרט בהשוואה ליהודֵי אמריקה.2 בהתאם לסקר המכון למדיניות העם היהודי, 67 אחוזים מכלל יהודי ישראל צמים ביום הכיפורים לאורך כל היממה, זאת לעומת 40 אחוזים מיהודי ארה”ב (לפי סקר “פיו” על יהדות ארה”ב). בדומה לכך, לא פחות מ- 97 אחוזים מכלל יהודי ישראל השתתפו בסדר פסח, לעומת 70 אחוזים בלבד מיהודי ארה”ב. פער זה מתגלה גם בתחומים כגון כַּשרוּת ושבת. 63 אחוזים מן הישראלים שומרים על כשרות בביתם, לעומת 22 אחוזים בלבד מיהודי ארה”ב הנוהגים כך. ביחס לשבת, 45 אחוזים מהיהודים בישראל מדווחים כי אינם מתעסקים בכסף בשבת, בעוד שלפי ממצאי “פיו”, רק 15 אחוז מיהודי ארה”ב נמנעים מעיסוק בכסף בשבת. על פי הסקרים של המכון למדיניות העם היהודי, כ- 30 אחוזים מהיהודים בישראל נמנעים מנסיעה בשבת.

ללא ספק, יהודים-ישראלים רבים מקיימים נוהגים אלה לאו דווקא כפרקטיקה דתית, אלא בשל משמעותם הלאומית, התרבותית, המשפחתית והקהילתית. ואכן, על פי סקרים שנערכו לאחרונה, כמחצית מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל מזדהים כחילונים, בעוד שהמחצית השנייה מזדהים כ”מסורתיים” (כ- 30 אחוזים), “דתיים” (12 אחוזים) או חרדים (12 אחוזים). מצב זה משתקף בסקרי המכון למדיניות העם היהודי, בהם נמצא כי 43 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל רואים את ה”דת” כמרכיב המרכזי של היהדות, ואילו היתר (57 אחוזים) רואים את המרכיב המרכזי בתור: “לאומיות” (26 אחוזים), “תרבות” (20 אחוזים), או “אֶתְנִיוּת” (11 אחוזים). זאת ועוד – 32 אחוזים מכלל היהודים בישראל לא ביקרו בבית-כנסת בשנה החולפת.

חשוב לציין כי גם יהודים חילוניים מקיימים מנהגים הקשורים לדת, תוך הקניית משמעות לאומית או תרבותית למנהגים אלה. כך, לדוגמה, 93 אחוזים מן היהודים הישראלים המזדהים כ”חילונים לחלוטין” משתתפים בסדר פסח. גישה תרבותית, לאומית או משפחתית בולטת במיוחד ביחס לחגים, והיא משפיעה על האופן שבו נחגגים חגים אלה. כך, 97 אחוזים מן היהודים בישראל משתתפים בסעודה משפחתית חגיגית מיוחדת בראש השנה, שבמרכזה המנהג של אכילת תפוח טבול בדבש. אך במקביל, שיעור היהודים הישראלים הלא-אורתודוכסים הבאים לתפילות ראש השנה ויום הכיפורים בבתי הכנסת נמוך בהרבה משיעורם בקרב יהודי ארה”ב. על פי הסקר של “פיו” ישראל, 35 אחוזים מכלל יהודי ארה”ב דיווחו כי הם “מבקרים בבית כנסת מספר פעמים בשנה, כגון בראש השנה וביום כיפור”, בעוד שרק 14 אחוזים מן הישראלים נוהגים לעשות זאת (לעומת זאת, הרבה יותר ישראלים משתתפים בתפילות בבית הכנסת כל שבוע).

המשמעות התרבותית, הלאומית והמשפחתית הנודעת לחגים בישראל נובעת בחלקה מן העובדה שלוח השנה הרשמי בישראל מאורגן בהתאם לתפיסה היהודית המסורתית: השבוע מתחיל ביום ראשון (שהוא יום עבודה רגיל), ומסתיים בשבת, יום המנוחה הרשמי, והחופשות משקפות חגים יהודיים, גם כאלה שנחשבים לחשובים במיוחד, וגם כאלה שחשיבותם פחותה. כך, חגים “זוטרים” כגון פורים, שהאוכלוסייה היהודית הלא-אורתודוכסית בארה”ב כמעט שאינה מודעת לקיומם, הופכים לאירועים בעלי חשיבות גדולה בישראל. ילדים ומבוגרים כאחד עוטים מסיכות ותחפושות פורים, ובאווירה של קרנבל, ישראלים אורתודוכסים ולא-אורתודוכסים עורכים נשפי פורים שבמרכזם משקאות אלכוהוליים, מוסיקה וריקודי דיסקו. על פי ממצאי המכון למדיניות העם היהודי, לא פחות מ-66 אחוזים מכלל יהודֵי ישראל מקיימים את מנהג משלוח המנות לידידיהם ולשכניהם. מנהג זה אינו מתפרש בהכרח בהתאם למונחים דתיים (אף שמקורו הוא במגילת אסתר, ט’ כ”ב), אלא כמבטא ידידוּת ואחווה בין שכנים וקהילות.

חג “זוטר” אחר, שכמעט אינו זוכה לתשומת לב כלשהי באמריקה, אך מקבל נוכחות ממשית בישראל, הוא ל”ג בעומר.3 לא זו בלבד שכמעט כל תלמידי בתי-הספר מדליקים מדורות בחג זה, אלא שרבבות ישראלים נוטלים חלק בעלייה לרגל השנתית לקיברו של ר’ שמעון בר יוחאי. על פי סקרי המכון למדיניות העם היהודי, 14 אחוזים מן היהודים בישראל אומרים כי הם נוהגים לעלות לקברו של רשב”י בל”ג בעומר כאשר יש להם אפשרות לכך. יתירה מכך, לפי סקרי המכון, 25 אחוזים מיהודֵי ישראל מדווחים כי הם עולים לרגל לקברות צדיקים וקדושים, מנהג שכמעט אינו קיים בתפוצות (למעט העלייה לקברו של הרבי מלובביץ’ ז”ל, מנהיג חב”ד).

התפשטותו בישראל של מנהג זה, אותו חולקים מסורתיים וחילונים עם דתיים וחרדים, אינה צריכה להפתיע אותנו. ביהדות המסורתית, החוויה הדתית של ארץ הקודש והמקומות הקדושים (כגון ירושלים והר הבית) כרוכה בהמשׂגה דתית של קדושה מדורגת או היררכית. במילים אחרות, מקומות מסוימים קדושים יותר מאחרים, ומכאן שהקדושה מתקיימת בעולם בצורה מדורגת או היררכית. המשׂגה זו קיימת במשנה ידועה:

עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת….לִפְנִים מִן הַחוֹמָה (של ירושלים) מְקֻדָּשׁ מֵ[מנו]… הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ….קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מְקֻדָּשׁ מֵ[כולם], שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם אֶלָּא כֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה. (כלים פרק א ז'-ח')

ביהדות המסורתית, המְשָׂגָה מדורגת זו של קדושה מתרחבת וכוללת גם בני אדם, לדוגמה, מעלת הקדושה של כוהנים גבוהה יותר מזו של ישראלים [יהודים] “רגילים”. היהדות הרבנית במאות שנות הגלות לא הדגישה המְשָׂגָה זו, אך לא ביטלה אותה לחלוטין, ודומה שהיא חזרה בכוחות מחודשים יחד עם החזרה לארץ ישראל. לכן, אין זה צריך להפתיע אותנו שהמְשָׂגָה זו אומצה ואף הורחבה באופנים שונים של הדת העממית הישראלית בצורת “צדיקים” או “צדיקות”, ובמיוחד אתרים וקברים הקשורים עימם, כולל כמובן אבות ואימהות האומה כמו קבר רחל ומערת המכפלה.

לכך קשור קידושם של מושגים לאומיים כגון המולדת – ארץ ישראל, והמדינה עצמה, בקרב חלקים משמעותיים של האוכלוסייה. במילים אחרות, קדושה ומשמעות מקודשת אינם מקושרים רק לאובייקטים יהודיים פולחניים מסורתיים כגון תפילין, או לולב ואתרוג והמצוות הקשורות אליהם, אלא גם למושגים לאומיים כגון ארץ ישראל, מדינת ישראל ועם ישראל. לקדושה מסוג זה מצטרפות גם “מצוות”, דהיינו ציוויים נורמטיביים. באופן זה, עבור ישראלים רבים, יחוס קדושה לארץ ישראל מתפרש כקשור למצווה – יישובה וסיפוחה של ארץ ישראל השלמה.4גישה זו התבטאה בסקר המכון למדיניות העם היהודי: 55 אחוזים בקרב האוכלוסייה היהודית הצהירו כי במידה רבה או במידה רבה מאוד הם מזדהים עם האמירה כי “על מנת להיחשב כיהודי טוב יש לתמוך ביישוב ארץ ישראל השלמה”.

בדומה לכך, בקרב חלק משמעותי מן האוכלוסייה, עצם ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מנוסח במונחים דתיים. כך, למשל, 36 אחוזים השיבו כי ההצדקה העיקרית לקיומה של ישראל כמדינה יהודית היא “להגשים במלואו את האופי הדתי והלאומי של העם היהודי”.

הנקודה שיש להדגיש בהקשר זה היא שבמדינת ישראל, היהדות איננה רק מיושמת באמצעות קיום המצוות, אלא שעצם החיים במדינה היהודית משנים היבטים מרכזיים ביהדות. כך, הדת היהודית במדינת ישראל איננה מורכבת רק מקיום המצוות האינדיבידואליות והקהילתיות, אלא קשורה לזירה הלאומית והפוליטית. יתירה מכך, בניגוד ליהדות הגולה, אשר אותה – כפי שניסח זאת היינריך היינה – ניתן היה לשאת במזוודה ממקום למקום, שכן שמירת השבת בפולין היתה זהה לזו שבמרוקו, היהדות הישראלית, במידה מסוימת, היא מוגדרת-מקום: ארץ ישראל ואתרים מרכזיים בה (לדוגמה הכותל המערבי) יוצרים חוויות ונוהגים ייחודיים מאוד להם בלבד.

אחת הדרכים להבין את המחלוקות בחברה הישראלית טמונה בהבחנה שהתפלגות הדעות משקפת בדיוק את אופי השינוי שישראל גורמת לו ביהדות ובזהות היהודית. בעניין זה קיימות שתי גישות: גישה אחת טוענת כי המסגרת המדינית הלאומית מחליפה את הדת (האתנית-מסורתית) בתור המסגרת הסמכותית העליונה של החיים היהודיים והזהות הקולקטיבית. הגישה האחרת קובעת כי המסגרת הלאומית-פוליטית, דהיינו מדינת ישראל, מבטאת או מגשימה את הדת האתנית היהודית המסורתית.

הקודם
הבא