ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2018

הציונות כתנועה שמה לה למטרה להקים מדינה יהודית. ואולם, בעיקר בעשורים הראשונים שלה, שבהם עוצבה ונתחשלה צורתה, היא היתה הרבה יותר מזה – היא שאפה לְהַבְנוֹת מחדש את החיים היהודיים, ובמיוחד את תבנית הזהות הקולקטיבית של העם היהודי. רבים מן הזרמים ההיסטוריים שבתוך הציונות הציגו תפיסות ייחודיות משלהם לזהות ולהזדהות היהודית הקולקטיבית. עם ייסודה והתגבשותה של המדינה ועימה החברה הישראלית, חלק מחזונות אלה תורגמו, במידה זו או אחרת, למציאות חברתית. תרגום מסוג זה היה כרוך, באופן טבעי, בשינויים. עם זאת, במספר מקרים בולטים ניתן לאתר את המקורות האידיאולוגיים של חלק מן התבניות הנוכחיות של זהות יהודית בישראל.

לנוכח זאת, ננסה לבחון תבניות בולטות של זהות יהודית בישראל, בהתבסס על סקרים שנערכו לא מכבר ע”י מרכז המחקר “פיו” וע”י המכון למדיניות העם היהודי. על בסיס סקרים אלה, נראה שהתבניות העיקריות של זהות יהודית בישראל הינן, בראש ובראשונה, התבנית המאפיינת את אלה המזהים עצמם כחילונים, ואחריה – התבנית המאפיינת את אותן הקבוצות שהזדהותן העצמית מוגדרת בצורה זו או אחרת ע”י הדת – חרדים, דתיים ומסורתיים. ביחס לתחום אחד, המסורתיים מהווים תת-קבוצה בפני עצמה.

המסקנה הנובעת מסקרים אלה היא כי ההבדל בין חילונים לבין אלה המזדהים כמסורתיים או כדתיים/חרדים איננו מתמצה רק, או אפילו בעיקר, ברמת שמירת המצוות. הבדל מרכזי בין שתי הקבוצות הוא חילוקי דיעות אידיאולוגיים וקונצפטואליים עמוקים הנוגעים ליסודות הקיום היהודי – מה פירוש הדבר להיות יהודי? מהי תכליתה של מדינת ישראל? מהי מערכת היחסים שבין זהות ישראלית לזהות יהודית?

חילונים מהווים כמחצית מן האוכלוסייה הישראלית-יהודית, וכל האחרים, אלה הכוללים מרכיב דתי או מסורתי בהגדרה העצמית של זהותם, כלומר חרדים, דתיים ומסורתיים, מהווים את המחצית השנייה. חרף הכינוי שניתן לה, הקבוצה החילונית איננה נטולת דת לחלוטין. שליש מן החילונים שומרים כשרות ולמעלה מ- 90 אחוזים נוכחים בסדר פסח. 67 אחוזים אינם אוכלים חזיר ויותר מ- 50 אחוזים מדליקים נרות שבת, באופן קבוע או לפעמים. 60 אחוז מאמינים, ברמה זו או אחרת, בקיומו של אלוהים. במילים אחרות, ההבדלים בין הקבוצות בקשר לרמת שמירת המצוות בין הקבוצות הם עניין של רמה, ולא בינאריים או קוטביים (“כן/לא”).

אולם הבדלים בינאריים מתגלים כאשר מדובר בבניית הזהות היהודית והישראלית. כאן, ההבדלים בין חילונים מחד גיסא לבין דתיים, חרדים ומסורתיים מאידך גיסא הם בינאריים. ישנם גם הבדלים קוטביים בין דתיים וחרדים מצד אחד לבין חילונים מצד שני ביחס לנושאים רבים של דת ושל החיים הציבוריים. ביחס לנושאים הנ”ל, המסורתיים תופסים לעיתים תכופות עמדה באמצע. תגובותיהם, לעיתים קרובות, מתפלגות בקירבת האמצע. אלה תגובות רחוקות מאוד מאלה של החילונים, אך במקביל הן שונות מאלה של הדתיים והחרדים. התבניות השונות מסוכמות בטבלה הבאה:

על מנת להבין פרופילים אלה, עלינו לחזור ליסודותיו של הפרויקט הציוני. כפי שצִיַּינּוּ, מטרתה של התנועה הציונית היתה לְהַבְנוֹת מחדש את החיים היהודיים, ובמיוחד את תבנית הזהות הקולקטיבית של חיים אלה. אנו מציעים שקבוצת האוכלוסייה המכנה עצמה “חילונים” היא הקבוצה שבה וממנה התבצעה המהפכה הציונית במבנה הזהות היהודית. או, ליתר דיוק, היא הצאצאים הממשיים או האידיאיים של קבוצה זו. מהפכה זו ניסתה להחליף את הדת בתור המסגרת הסמכותית הכוללת של החיים היהודיים והזהות הקולקטיבית היהודית במסגרת מדינית-לאומית. היא היתה כרוכה בניסיון לבסס את היהודיוּת על “מסגרות אימננטיות” של שפה, קולקטיב פוליטי, ובמידה מסוימת – לוח-שנה, במקום על אידיאלים, שאיפות וחובות דתיים, או תקווה משיחית. אם אדם חי במדינת ישראל ומזדהה איתה כמבטאת את זהותו, הינו אזרח דובר עברית של מדינה זו, ובמיוחד אם הוא ממלא את חובותיו האזרחיות במונחים של שירות צבאי והשתתפות פוליטית, אזי הוא חי חיים יהודיים. מכאן עולה שלא הדת היא המרכיב עיקרי בזהות היהודית, כי אם ההשתייכות הלאומית והתרבותית; והחילונים הם בראש ובראשונה ישראלים, ורק אחר כך יהודים; את הדת יש להפריד מן הפוליטיקה; ותחושת האחריות של החילונים כלפי התפוצות (הקיימות כיום) איננה כה גדולה. מבחינתם של החילונים, ההצדקה העיקרית לקיום מדינת ישראל היא “לאפשר קיום יהודי מודרני במדינה אזרחית בעלת תרבות יהודית”.

עם זאת, המהפכה הציונית בזהות היהודית נותרה בלתי שלמה. קבוצות אחרות – החרדים – באוכלוסייה היהודית של ארץ-ישראל בתקופת המנדט הביעו התנגדות קולנית לתוכנית זו, כולל לעצם הניסיון לייסד מסגרת יהודית מדינית-לאומית. אך קבוצות אחרות, המתכנות דתיים ומסורתיים, ניסו לפרש מחדש את הלאומיות היהודית ולהכליל אותה (בדרך זו או אחרת) בתוך המסגרת הדתית המסורתית. כפי שראינו, מבחינתן של כל הקבוצות הללו הדת היא מרכיב הרבה יותר חשוב בזהות היהודית מאשר היא אצל החילונים. שנית, עבור קבוצות אלה, הישראליוּת היא הגשמה של יהודיוּת, לא תחליף או תרגום שלה. כתוצאה מכך, קבוצות אלה הן בראש ובראשונה יהודיות ורק אחר כך ישראליות. בהתאם לכך, יש להן קשר הדוק בהרבה עם התפוצות – לפחות 60 אחוזים מקרב המסורתיים, הדתיים והחרדים חשים אחריות מיוחדת לסייע ליהודים במצוקה.

אשר לקשר שבין דת לבין צעדי המדיניות של הממשלה, כאן התמונה יותר מורכבת. דתיים, חרדים ומסורתיים מאמינים כי עד כמה שהמדינה מבטאת ומגשימה יהודיוּת מסורתית, אל לה להיות מופרדת מן הדת. ואולם, כל אחת מהקבוצות האלה מבטאת הבנה זו בדרך שלה. כך, החרדים והדתיים מאמינים, כי עד כמה שהמדינה מבטאת יהודיוּת מסורתית, אל לה להיות מופרדת מן הדת ביחס להתנהגות דתית אינדיבידואלית או נושאים מסורתיים של דת ומדינה, כגון השבת, או תפילה בקול רם של נשים בכותל. כך, 80 אחוזים או יותר בקרב הדתיים והחרדים מאמינים כי “מדיניות הממשלה צריכה לקדם אמונות וערכים דתיים”. בהתאם לכך, הרוב המכריע של החרדים (96 אחוזים) והדתיים (85 אחוזים) מאמינים כי על הממשלה לאסור תחבורה ציבורית בשבת. הם גם מאמינים כי במקרה של התנגשות בין יהדות לבין דמוקרטיה יש להעדיף את היהדות, וכי ההצדקה העיקרית למדינת ישראל היא “להגשים באופן מלא את האופי הדתי והלאומי של העם היהודי” (חרדים – 84 אחוזים, דתיים 73-84 אחוזים, דתיים ליברליים – 47 אחוזים). בין החילונים (מכל הסוגים) התמיכה בסיבה זו נמוכה בהרבה: בין החילונים לחלוטין, רק 6 אחוזים תמכו בסיבה זו, ובין ה”חילונים הקצת מסורתיים” שיעור התמיכה עמד על 16 אחוזים.

דומה שהמסורתיים, לעומת זאת, חצויים באשר לשאלה האם ועד לאיזו מידה אופיה היהודי-מסורתי של המדינה מצריך הגבלות על חירות אישית, חופש הבחירה והדמוקרטיה. לכן, בשאלות הנחשבות באופן מסורתי כמשתייכות לתחום דת ומדינה כגון השבת, המסורתיים נוטים להיות חצויים. עמדה חצויה זו בקרב המסורתיים חלה לא רק על שאלות מעשיות (כגון איסור על תחבורה ציבורית או היתר לנשים להתפלל בקול רם בכותל), אלא גם על נושאי יסוד ביחס ליהדות ולזירה הציבורית. משום כך הם חצויים גם באשר להעדפה היחסית בין יהדות ודמוקרטיה, ובאשר לשאלה מהי הסיבה העיקרית למדינה היהודית – “להגשים באופן מלא את האופי הדתי והלאומי של העם היהודי” (39 אחוזים) או “לאפשר קיום יהודי מודרני במדינה אזרחית בעלת תרבות יהודית” (39 אחוזים).

יחד עם זאת, דתיים ומסורתיים מדגישים שביחס לנושאים לאומיים ופוליטיים כגון ארץ ישראל, גבולות ודיון בהסכמי שלום אין להפריד מדיניות ממשלתיות מהדת. בהתאם לכך, בין הדתיים והמסורתיים, רוב משמעותי השיב כי במידה רבה או רבה מאוד, על מנת להיות יהודי טוב יש לתמוך ביישוב ארץ-ישראל השלמה. לעומת זאת בקרב החילונים, מעטים מאוד השיבו כי תמיכה בהתיישבות היא תנאי להיות יהודי טוב. ממצא זה עולה בקנה אחד, כמובן, עם ההזדהות הפוליטית של האוכלוסייה הדתית והחרדית. בהתאם לסקרים של “פיו” ושל המכון למדיניות העם היהודי, שיעור המזדהים כתומכי שמאל הינו 2 אחוז בלבד. הרוב המכריע של מגזרים אלה מתפלג פחות או יותר בשוויון בין המזדהים כמרכז או כימין. מספרים משמעותיים של אנשים המזדהים כתומכי שמאל ניתן למצוא רק בקבוצת החילונים (14 אחוזים) אם כי גם בקרב קבוצה זו, הרוב (62 אחוזים) מזדהים כתומכי המרכז.

החרדים ענו לשאלה הזו בצורה חצויה. 55.5 אחוזים לא הסכימו שעל מנת להיות יהודי טוב יש לתמוך ביישוב ארץ ישראל השלמה, ואילו 44.4 אחוזים כן הסכימו עם משפט זה. ממצא זה מבליט את העובדה שלמרות שהדתיים והחרדים חולקים השקפות דומות לגבי זהות יהודית ויחסי דת-מדינה ביחס לנושאים של התנהגות הפרט (שבת, נישואין) ישנם כמובן הבדלים רציניים ביניהם. על אופיים של הבדלים אלה ניתן לעמוד על-פי תשובותיהם השונות לשאלה, “האם המונח ‘ציוני’ מתאר אותך בצורה נכונה”. רק 9 אחוזים מן החרדים השיבו כי מונח זה מתאר אותם בצורה נכונה מאוד ו-24 אחוזים השיבו כי הוא מתאר אותם בצורה נכונה במידת מה (33 אחוזים בסך הכל). לעומת זאת, בקרב הדתיים 95 אחוזים השיבו כי המונח מתאר אותם בצורה נכונה מאוד או נכונה במידת מה. הבדל זה משקף את העובדה שציוניים דתיים, בדרכם, תומכים בציונות בתור פרויקט המשנה את מהות החיים היהודיים ונושא הגאולה, בעוד שהחרדים דוחים את הציונות (אך האוריינטציה הפוליטית שלהם היא ימנית-לאומנית).

אם כן, ההבדלים בין קבוצות הזהות השונות, ובמיוחד בין החילונים לבין הקבוצות האחרות המזדהות כדתיות או כמסורתיות, חורגים מעבר לרמות של שמירת המצוות. במרכזם, הם כרוכים בהבדלים אידיאולוגיים וקונצפטואליים עמוקים הנוגעים ליסודות הזהות היהודית והישראלית ולאופי של המדינה היהודית ושל החיים הציבוריים.

בעשורים הראשונים של המדינה, הבניית הזהות החילונית נהנתה מהגמוניה. כיום הבנייה זו נמצאת בתחרות גוברת והולכת עם הבניות דתיות ומסורתיות יותר. התפתחות זו מציגה דילמה. העובדה כי ביטויי הזהות היהודית בישראל הינם יותר פלורליסטיים ורבגוניים היא התפתחות חיובית. בה בעת, מאבק מסוג זה הנוגע לשאלות יסוד, עלול לאיים על הסולידריות ועל ה”לכידות” החברתית.

אף שנייר זה מדגיש את הגורמים המפלגים בין המגזרים השונים של החברה הישראלית-יהודית, יש לזכור כי לא מעט מאחד ביניהם. בכל אחת מקבוצות האוכלוסייה היהודיות בישראל קיים רוב המאמין כי ישראל יכולה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית כאחד. הסכמה כזו משקפת הסכמה רחבה, ולא משנה מה טיבה המדויק, לגבי הגדרתה החוקתית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולגבי המרכיבים המשותפים של הזהות הישראלית הקולקטיבית – יהודיוּת ודמוקרטיה.

הקודם
הבא