ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2018

השנה פירסם המכון למדיניות העם היהודי את מדד הפלורליזם השנתי השלישי שלו, המהווה חלק חשוב בפרויקט הפלורליזם של המכון.1 כחלק ממדד הפלורליזם, המכון עורך אחת לשנה סקר בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הישראלית במגמה לעמוד על דעות וגישות הנוגעות לפלורליזם ולמדוד כיצד מגזרים שונים באוכלוסייה הישראלית מתייחסים אלה לאלה.2 הסקרים התנהלו בין השנים 2016-2018 וכללו 3,415 משיבים – 2,915 יהודים ו-500 ערבים (הערבים נכללו בסקר בשנים 2017-2018). הסקר מגלה כי רוב מכריע (84.6%) של הישראלים, ערבים ויהודים כאחד, חשים בנוח לחיות בישראל כפי שהם; קיימת נכונות בקרב חלק משמעותי מהאוכלוסייה הישראלית ליתר שילוב בין קבוצות דתיות, גם בתוך עצמן וגם בינן לבין קבוצות דתיות אחרות; דומה שיהודֵי ישראל פתוחים יותר להשתלבות חברתית עם אחרים, אם הם חשים שאותם אחרים תורמים להצלחתה של מדינת ישראל, וכי יש פער תפיסתי רחב בין הצורה שבה החרדים מעריכים את תרומתם למדינה לבין הערכתן של קבוצות אחרות לתרומת החרדים.

אף שרוב הסקרים בקרב ישראלים מחלקים את האוכלוסייה לארבע קטגוריות רחבות של דתיוּת בהתאם להגדרתם העצמית של הנשאלים: חילוני, מסורתי, דתי וחרדי, בסקרי המכון שנערכו בקרב יהודים-ישראלים, הנשאלים נתבקשו להגדיר את דתיותם כדלקמן: חילוני לחלוטין (33.4%), חילוני קצת מסורתי (17.8%), מסורתי (22.7%), דתי ליברלי (2.5%), דתי (7.6%), דתי-תורני (3.9%), חרדי (11.9%) מסרב/לא יכול להגדיר (0.2%).3 הוספת שלוש קטגוריות אלה להגדרות הדתיוּת מאפשרת רזולוציה גבוהה יותר של הניתוח וממחישה את ההטרוגניות של הקהילה היהודית בישראל.

בנוסף להַקְבָּצוֹת לפי דתיוּת, המשתתפים היהודיים בסקר נשאלו לאיזה זרם ביהדות הם שייכים: אורתודוכסי (35.8%), קונסרבטיבי (4.7%), רפורמי (5.7%), לא שייך לאף זרם (51.9%). ה-1.9% הנותרים לא השיבו על השאלה.

השאלה העוסקת בהשתייכות לזרם ספציפי ביהדות מסייעת להגדיר מאפיין מהותי המפריד בין ה”חילוני לחלוטין” לבין ה”החילוני קצת מסורתי”. 3.4% מבין החילונים לחלוטין אומרים כי הם משתייכים לזרם האורתודוכסי של היהדות, וזאת בהשוואה ל-20.5% מן החילונים הקצת מסורתיים העונים כך. 82.89% מן החילונים לחלוטין אומרים כי אין הם משתייכים לזרם כלשהו, וזאת בהשוואה ל-60.3% מן המגדירים עצמם כחילונים קצת מסורתיים. העובדה שאפילו אחוז קטן מן הישראלים המגדירים עצמם כחילונים לחלוטין מזדהים עם הזרם האורתודוכסי יכולה להיות מוסברת לא במונחים של אמונה באידיאולוגיה מסוימת, או בדת מסוימת במובן התיאולוגי, אלא בזיהוי הזרם האורתודוכסי עם היהדות ה”אותנטית” או המסורתית. רעיון זה בא לידי ביטוי באמירה הידועה, “בית-הכנסת שבו אינני מבקר הוא אורתודוכסי”. בחודשים הקרובים יפרסם המכון למדיניות העם היהודי מחקר מקיף על “יהדות ישראלית”, הסוקר ומנתח לעומק את האמונות והמנהגים של יהודים בישראל.4

באשר לאידיאולוגיה הפוליטית, במהלך שלוש השנים בהן נערך הסקר, היהודים הישראלים שנשאלו הציבו עצמם במנעד הפוליטי כדלקמן: 6.1% – שמאל; 10% – שמאל מתון; 27.3% – מרכז; 32.8% – ימין מתון, ו-23.8% – ימין. בולט המיתאם שבין האידיאולוגיה הפוליטית לבין רמת הדתיוּת:5 33% מבין החילונים לחלוטין מזדהים כנוטים שמאלה מן המרכז, בהשוואה ל-15% מקרב החילונים הקצת מסורתיים, 6.6% מן המסורתיים, 7% מן הדתיים הליברלים, ו-2% או פחות בין הדתיים והחרדים. ההבדלים הפוליטיים בין הקבוצות בולטים אף יותר כאשר לוקחים בחשבון שעולים מבריה”מ לשעבר, שברובם (61%) מזדהים כחילונים לחלוטין, והם מהווים כ-26% מכלל המגדירים עצמם כחילונים לחלוטין, נוטים יותר להזדהות כמרכז-ימין. כאשר מוציאים מן החישוב את העולים מבריה”מ לשעבר, אזי 39% מן החילונים לחלוטין מזדהים כשמאלה מן המרכז (שמאל ושמאל מתון), בהשוואה ל-15% מן החילונים הקצת המסורתיים.

בסקר נתבקשו הנשאלים לענות על השאלה: “באיזו מידה אתה מרגיש נוח להיות מי שאתה בישראל?”. אף שבסך הכל התשובות הן חיוביות מאוד – 86% מן היהודים ו-78.5% מן הערבים חשים בנוח, קיים פער גדול למדי, לפחות בתפיסה, בין יהודים ישראלים הנוטים לשמאל לבין אלה הנוטים ימינה. 45.2% מן היהודים הישראליים המזדהים כנוטים לשמאל מדווחים כי הם חשים לא בנוח להיות מי שהם בישראל, בהשוואה ל-7.2% בלבד מן היהודים הישראלים המזדהים הנוטים ימינה. הממצאים מראים כי בסך הכל, מידת הנוחות שמרגישים יהודים ישראלים להיות מי שהם בישראל עולה ביחס ישר להימצאותם ימינה במנעד הפוליטי, כלומר ככל שאדם מגדיר עצמו כימני יותר, כך עולה מידת הנוחות שהוא חש להיות מי שהוא בישראל.

הסבר פשוט לתחושת אי-הנוחות של המזדהים כנוטים שמאלה נעוץ בכך שהם אינם מרוצים מן המצב הפוליטי הנוכחי, שבו הקואליציה השולטת במדינה נשלטת ע”י מפלגות ימניות. אולם השערה אחרת – שכשלעצמה אין בה כדי לפסול את ההשערה הקודמת – המסבירה מדוע הנוטים שמאלה חשים פחות בנוח להיות מי שהם בישראל עשויה להיות תחושתם כי הם כפופים לכפייה דתית. לפי השקפתם, לא זו בלבד שהממשלה נשלטת ע”י מפלגות ימניות, אלא שמאזן הכוח הפוליטי מַקְנֶה למפלגות הדתיות יכולת רבה יותר להשפיע על ה”סטטוס-קוו”, בכל הנוגע לזירה הציבורית, הרבה מעבר למשקלן באוכלוסייה. אחת השאלות שהוצגה לנסקרים היתה: נסה להעריך עד כמה יש בישראל כפייה דתית וכפייה חילונית, בסולם שבין 1 (אין כפייה בכלל) לבין 10 (כפייה רבה מאוד). כמו בשאלה לגבי רמת הנוחות, מידת הכפייה הדתית כפי שהיא נתפסת ע”י משתתפי הסקר תואמת באופן משמעותי את הזדהותו הפוליטית של הנשאל. כפי שמראה תרשים מס’ 1 להלן, ממוצע (אריתמטי) של התגובה אצל אלה המזוהים עם הקצה השמאלי של המנעד הפוליטי הינו 8.0 (מתוך 10), בעוד ששיעור התגובה הממוצע בקצה הימני הוא 4.7. ביחס למידת הכפייה החילונית בישראל, המיתאם הוא הפוך, כצפוי, אולם הפער בין השמאל והימין יותר קטן: ממוצע התגובות של אלה שבקצה השמאלי עומד על 2.8, ואילו של אלה שבקצה הימני – 5.1.


כפי שתרשים מס’ 1 מראה בבירור, המזדהים עם הקצה השמאלי של המנעד הפוליטי תופסים את מידת הכפייה הדתית בישראל כגבוהה משמעותית ממידת הכפייה החילונית, בעוד שאלה המזוהים עם הקצה הימני אינם מרגישים בשוני של ממש בין שני סוגי הכפייה. משום כך, בהחלט אפשרי שמידת הכפייה הדתית כפי שהיא נתפסת ע”י הנוטים שמאלה משפיעה על יכולתם לחוש נוח להיות מי שהם בישראל.

בשאלה ייחודית לסקר המכון למדיניות העם היהודי מתבקשים המשתתפים להעריך עד כמה, לדעתם, קבוצות אוכלוסייה שונות תורמות להצלחתה של מדינת ישראל. המשיבים התבקשו לדרג את התרומה לפי הסולם הבא: 1 (תרומה שלילית), 2 (תרומה קצת שלילית), 3 (תרומה קצת חיובית), 4 (תרומה חיובית). טבלה מס’ 1 מראה את הדירוג הממוצע שקיבלה כל אחת מן הקבוצות באוכלוסייה היהודית הכללית במהלך שלוש השנים שבהן מתנהל הסקר, והדירוג שנתנו משיבים ערביים בשנתיים שבמהלכן הם נסקרו ע”י המכון.

משיבים יהודים ‌‌‌‌‌‌‌‌ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ ​ משיבים ערבים
קבוצה תרומה ממוצע קבוצה תרומה ממוצע
חיילים 3.84 צפון תל אביבים 3
אשכנזים 3.53 ערבים נוצרים 2.98
חילונים 3.5 אשכנזים 2.92
מזרחיים 3.46 קיבוצניקים 2.91
קיבוצניקים 3.36 רפורמים 2.88
דתיים לאומיים 3.33 דרוזים 2.87
דרוזים 3.28 חילונים 2.87
עולים מצרפת 3.26 חיילים 2.79
עולים מרוסיה 3.25 בדווים 2.76
אנשי ימין 3.21 אנשי שמאל 2.72
עולים מאתיופיה 3.13 ערבים מוסלמים 2.7
יהודים החיים בתפוצות 2.98 מזרחיים 2.65
צפון תל אביבים 2.92 יהודים החיים בתפוצות 2.43
מתנחלים 2.83 עולים מצרפת 2.41
רפורמים 2.68 ישראלים שחיים בחול 2.34
ישראלים שחיים בחול 2.63 אנשי ימין 2.24
ערבים נוצרים 2.62 עולים מרוסיה 2.21
בחורי ישיבות 2.53 עולים מאתיופיה 2.04
אנשי שמאל 2.49 דתיים לאומיים 1.99
חרדים 2.35 בחורי ישיבות 1.9
בדווים 2.3 חרדים 1.69
ערבים מוסלמים 1.82 מתנחלים 1.68

הממצא המפתיע ביותר, אולי, הוא שבקרב יהודים וערבים כאחד, חיילים מקבלים דירוג גבוה מבחינת תרומתם להצלחתה של ישראל. הנסקרים הערביים נותנים לחיילים דירוג גבוה יותר או שווה לזה שהם מעניקים לעצמם. בין הנשאלים היהודיים קיים מיתאם ברור למדי בין השיעור שבו קבוצות שונות משרתות בצה”ל לבין האופן שבו הנשאלים רואים את תרומתן של קבוצות אלה. לדוגמה, התרומה הממוצעת המיוחסת לדרוזים גבוהה יחסית (3.28 מתוך 4), ושיעור הגיוס שלהם לצה”ל הוא בסביבות 80% מחייבי הגיוס.6 לעומת זאת, ממוצע התרומה הנחזית של חרדים, בדואים וערבים מוסלמים (ממוצע 2.35, 2.30 ו-1.82 בהתאמה) הוא הנמוך ביותר מבין כל המגזרים שנכללו במִשאל, ושיעור השתתפותם בצה”ל פוחת בהתאם לאותו סדר שבו הם דורגו במשאל.

טבלה מס’ 2 דלהלן מראה את הקבוצות בעלות הדירוג הגבוה ביותר והנמוך ביותר, בהתאם לרמת הדתיוּת של הנשאל. אף שקיים קונסנסוס רחב לגבי התרומה החיובית של חיילים, הנתונים ממחישים היטב את פער התפיסה בין האופן שבו החרדים רואים את תרומתם לישראל, לעומת רוב גדול בקרב הישראלים שתפיסתו בעניין זה הפוכה.

משיבים חרדים מדרגים את תרומתם של תלמידי ישיבות וחרדים כגבוהה ביותר מבין כל הקבוצות – כולל חיילים – שהוזכרו במשאל. לעומת זאת, משיבים חילונים לחלוטין וחילונים קצת מסורתיים, המייצגים בערך מחצית מן האוכלוסייה הישראלית, מדרגים את תלמידי הישיבות והחרדים בין אלה שתרומתם היא הנמוכה ביותר. אפילו משיבים מסורתיים, המעורבים יותר במסורת היהודית ובמנהגים היהודיים מאשר החילונים, ואשר ניתן היה להניח שיגלו יותר אהדה כלפי אורח-החיים החרדי, דירגו את החרדים בין אלה שתרומתם להצלחתה של ישראל היא הנמוכה ביותר. יהודים חילונים ומסורתיים מהווים ביחד 75% מכלל האוכלוסייה היהודית של ישראל. אך למרות ההשקפה השלילית במפגיע של רוב האוכלוסייה היהודית לגבי התרומה החרדית, התפיסה העצמית של החרדים היא כי לא זו בלבד שתרומתם היא חיובית, אלא שהיא אף גדולה יותר מתרומתם של כל מגזרי האוכלוסייה האחרים – להוציא תלמידי הישיבות. פער התפיסה בין ערך התרומה של החרדים ושל תלמידי הישיבות ניצב בליבת המתחים הפנימיים בחברה הישראלית, וממשיך להוות מכשול בולט לתהליך של התלכדות חברתית.

באשר לבתי-ספר מעורבים, הסקר שאף להבין מדוע משיבים חשבו כי זה רעיון טוב, או רע, לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר שבהם לומדים ביחד תלמידים חילוניים ודתיים, או יהודים וערבים. לנוכח הסכסוך החריף, הנמשך כבר יותר ממאה שנים, בין יהודים וערבים במזרח התיכון, שפתרונו אינו נראה באופק, הגיוני לחשוב כי הן יהודים והן ערבים לא יהיו מעוניינים לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר משותפים ליהודים וערבים. חרף זאת, וחרף העובדה שבתי-ספר מסוג זה נדירים מאוד, כך שהרעיון עצמו איננו מוכר לרוב הישראלים, מידת התמיכה ברעיון זה, בקרב יהודים וערבים כאחד, מפתיעה מאוד. 54% מן הנשאלים הערביים ו-31% מן הנשאלים הערביים השיבו כי לדעתם, “בתי-ספר משותפים ליהודים וערבים הם רעיון טוב, כי טוב להכיר את האחר ולהתייחס אליו בכבוד”.

הפער הגדול ביותר בין ערבים ויהודים בנושא בתי-הספר המעורבים התבטא בכך ש-33% מן המשיבים היהודיים, לעומת 4% בלבד מן המשיבים הערביים, חשבו כי בתי-ספר מעורבים ליהודים וערבים הם “רעיון רע, כי כל אוכלוסייה צריכה את החינוך הספציפי שלה”. בסך הכל, 80% מכלל הערבים הישראלים שנסקרו חשבו כי בתי-ספר מעורבים ליהודים ולערבים הם רעיון טוב, לעומת 39% בלבד מן היהודים הישראלים. באופן צפוי, בקרב היהודים הישראלים, ככל שאדם חילוני יותר כך גדל הסיכוי שהוא יחשוב כי שליחת ילדיו לבית-ספר יהודי-ערבי מעורב היא רעיון טוב – ואמנם רוב בין הישראלים החילונים שנסקרו חשבו כי זה רעיון טוב.

שליחת ילדים לבתי-ספר מעורבים שבהם לומדים ביחד תלמידים חילונים ודתיים נחשבת כרעיון טוב אצל חילונים קצת מסורתיים, מסורתיים ודתיים ליברלים. רוב קטן בין המסורתיים חושבים מדובר ב“רעיון טוב, כי זה יחזק את האחווה בין יהודים מקבוצות שונות”. הרוב בקרב הקבוצות הדתיות האחרות חושבים כי שליחת ילדיהם לבתי-ספר דתיים-חילוניים מעורבים היא רעיון רע. 63% מן החרדים חושבים שזה “רעיון רע, כי זה עלול להחליש את האמונה וקיום המצוות”, 32% מן החילונים לחלוטין חושבים כי זה “רעיון רע, כי יהיו יותר לימודי יהדות והם יבואו על חשבון דברים אחרים”, ו-18% מן החילונים לחלוטין חוששים כי “זה עלול להוביל לחזרה בתשובה או לכפייה דתית”.

באופן כללי, דומה שנכונותם של יהודים ישראלים לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר מעורבים מושפעת, לפחות בחלקה, מהאופן שבו הם רואים את תרומתם של אלה שילדיהם ילמדו יחד עימם להצלחתה של מדינת ישראל. תרשים מס’ 2 מדגים את היחס שבין האופן שבו האוכלוסייה הכללית בישראל רואה את תרומתם של ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים ודרוזים, לבין דעתם האם שליחת ילדיהם לבית-ספר ערבי-יהודי מעורב היא רעיון טוב או רע. אלה החושבים שזה רעיון טוב, מדרגים בממוצע את תרומתם של הערבים כגדולה יותר. תרשים מס’ 3 מדגים אותה תופעה ביחס לבתי-ספר מעורבים חילונים-דתיים – ככל שישראלים יהודים מדרגים את התרומה של אלה שדתיים יותר מהם או פחות כגבוהה יותר, כך עולה נטייתם להסכים לרעיון של שליחת ילדיהם לבתי-ספר מעורבים.

בסקר הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי בשנת 2018 נשאלו המשיבים כיצד יגיבו על תרחישים שונים שבהם בן/בת-משפחה בדרגת קירבה גבוהה יחליט להתחתן עם בן/בת-זוג מרקע דתי, לאומי ואידיאולוגי שונה מזה שלהם. לאור העובדה שבאופן רשמי, נישואים בין אנשים בני דתות שונות כלל אינם אפשריים בישראל, הרי מידת ההתנגדות לרעיון זה איננה כה גבוהה. כ-33% מכלל היהודים הישראלים מגלים אדישות לרעיון שבן/בת משפחה בדרגת קירבה גבוהה יתחתן עם לא-יהודי/ה. תשובות הנשאלים מהאוכלוסייה היהודית הכללית לגבי התרחישים השונים מפורטים בתרשים מס’ 4.
ניתוח התשובות לשאלות בנושא הנישואים ביחס לרמת דתיותו של הנשאל מספק הבחנות רבות, ואולי אף חשובות. התוצאות מצביעות על כך שישראלים חילוניים לחלוטין יעדיפו כי בן משפחתם יתחתן עם לא-יהודי (ובלבד שאינו ערבי) מאשר עם חרדי, אפילו אם בני הזוג חיים בחו”ל ולא בישראל.
טבלה 3: עמדות של חילונים לחלוטין ביחס לנישואין עם:

אהיה לא מרוצה או מזועזע לא משנה לי או שאשמח
חרדי 52% 48%
לא יהודי שאינו ערבי 25% 75%
לא יהודי וחי/ה בחו”ל 42% 58%

יתר על כן, חילונים לחלוטין אינם מגלים העדפה ברורה בין האפשרות שבן/בת-משפחה יתחתן עם בת/בן-זוג דתי לאומי לבין האפשרות שיתחתן עם לא-יהודי (שאינו ערבי). למעט החרדים, המגזרים היהודיים בישראל מגלים הבחנה ברורה בין תרחיש שבו בן-משפחה מתחתן עם ערבי/ה לבין התרחישים האחרים, כאשר התרחיש של הנישואים לערבי/ה הוא הפחות רצוי מכולם. החרדים לבדם אינם עושים הבחנה זו. הם רואים את כל התרחישים שבהם בני-משפחה נישאים ללא-יהודים כשליליים ומטרידים באותה מידה. מן התוצאות עולה עוד כי בקרב החילונים לחלוטין, הגילאים הצעירים יותר מוטרדים פחות מן המבוגרים מן התרחיש של בן/בת משפחה הנישאים לערבי/ה. באופן אירוני, גם עבור חילונים לחלוטין וגם עבור חרדים, התרחיש של נישואי קרוב/ת משפחה המתחתן/נת עם בן/בת זוג בעל/ת זהות אחרת שהביא לתגובה הכי פחות שלילית היה זה של נישואין עם יהודי וחיים בחוץ לארץ. ממצא זה מרמז שחיים בישראל אינו הגורם החשוב ביותר לאוכלוסיות אלה.

הסקר הראה ניגוד חריף בין האופן שבו יהודים וערבים רואים את הנישואים בין ערבים ויהודים. 14% מן הגברים היהודיים ו-13% מן הנשים היהודיות בישראל יגלו יחס אמביוולנטי או שישמחו אם בן-משפחה קרוב יחליט להינשא לערבי, בהשוואה ל-59% מן הגברים הערביים ו-48% מן הנשים הערביות שיגלו יחס אמביוולנטי או שישמחו אם בן-משפחה קרוב יתחתן עם יהודי. על פי המסורת המוסלמית, גברים רשאים להתחתן עם נשים לא-מוסלמיות המשתייכות ל”עם הספר” (יהודיות ונוצריות), אך לנשים מוסלמיות אסור להינשא לגברים שאינם מוסלמים. סביר להניח שבכך נעוץ ההסבר להבדלי הדעה בין גברים ערביים לנשים ערביות. עוד יש לציין כי מבין האוכלוסיות הלא-יהודיות בישראל, הדרוזים ראו את הנישואים עם יהודי/ה בצורה החיובית ביותר. 87.5% מהם השיבו כי יהיו אמביוולנטיים או ישמחו אם יתממש תרחיש כזה.
כמו בשאלות הנוגעות לאפשרות לשלוח את הילדים לבתי ספר מעורבים, מידת הנוחות שחשו הנשאלים עם תרחישי הנישואין תואמת באופן משמעותי את השאלות לגבי התרומה למדינה. ככל שהנשאל מעריך יותר את התרומה של הקבוצה הרלוונטית, כך הוא יהיה מוכן יותר לקבל את התרחיש שבן-משפחה יתחתן עם בן/בת-זוג מקבוצה זו.

ממצאיהם של סקרים אלה מעניינים, לנוכח הנחה הרווחות באקדמיה ובאמצעי התקשורת בנוגע לאבולוציה הפוליטית של ישראל.
על פי הנחה זו, הגישה הפוליטית ה”רפובליקאית” שאיפיינה בעבר את האזרחות הישראלית, במיוחד בקרב תנועת העבודה הציונית, הוחלפה מאז שנות ה-1980’ במידה רבה ע”י שיח אזרחות ליברלי – בקרב האליטות החילוניות והאוכלוסייה החילונית הכללית – וע”י שיח אזרחות אתנו-לאומי באוכלוסיות הדתית והמסורתית.7 שיח האזרחות הרפובליקאי מדגיש הזדהות עם הקולקטיב הפוליטי ועם התרומה לו.8 לעומת זאת, הגישה הליברלית לאזרחות, מדגישה את זכויות הפרט ואת ההגשמה העצמית האינדיבידואלית באמצעות צרכנות וקריירה.9 הגישה האתנו-לאומית מדגישה כי הזכויות והגישה למשאבים צריכות להתבסס על השתייכות אתנו-לאומית.

אמנם ברמה המוסדית התהוו ונקבעו הסדרים ליברליים בישראל, כמו חוקי היסוד המגינים על זכויות הפרט (לדוגמה חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – תשנ”ב 1992), בית משפט גבוה לצדק המנהיג בקרה שיפוטית של חוקית, ובנק מרכזי עצמאי.10 אך נתוני הסקר מצביעים על כך שגישות רפובליקאיות עדיין חיות ותוססות ברמת ההנחות החברתיות. הנתונים מצביעים כי התרומה לקולקטיב (ישראל) הינה עדיין הבסיס להערכה חברתית, והיא זו שקובעת אם קבוצות אלה או אחרות נחשבות כשותפות נאותות לנישואין או ללימודים בבתי-הספר.

הערות

  1. ראש הפרויקט הוא שמואל רוזנר.
  2. ראש הסקר השנתי הוא נח סלפקוב. הסקרים בוצעו על-ידי חברת פאנלס פוליטיקס בראשותו של מנחם לזר.
  3. כל הנתונים לקוחים מהסקר של 2018 אלא אם כתוב אחרת.
  4. הפרק בהערכה שנתית זו, ,”זהות יהודית בישראל בשנתה ה70” הוא פרסום מקדים לספר זה.
  5. להרחבת הדיון בנושא דתיות ואידיאולוגיה פוליטית ראה “זהות יהודית בישראל בשנתה ה-70.”
  6. פורטל הכרמל . אחוז המתגייסים הדרוזים שובר שיא. 4 April 2017.. https://goo.gl/J4LMUH
  7. Gershon Shafir and Yoav Peled, Being Israeli: The Dynamics of Multiple Citizenship, Cambridge U. Press, Cambridge UK, 2002.
  8. המונח “רפובליקאי” מופיע כאן במובן של “רפובליקניזם אזרחי” שאִפיין, בתקופות מסוימות, את הרפובליקות של פירנצה ו-ונציה בעידן הרנסנס ואת הרפובליקה הרומית העתיקה.
  9. Benjamin Constant, The Liberty of the Ancients Compared with that of the Moderns, 1819.
  10. חלק מן ההסדרים האלה נמצאים לאחרונה תחת התקפה בשמם של ערכים לאומיים או לאומניים.
הקודם
הבא