ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2018

אפשר היה לצפות שיהיה זה פשוט למדי לעקוב אחרי סכומי הנתינה הפילנתרופית מן התפוצות לישראל מאז 1948 ולקבוע את חשיבותה למשק הישראלי לאורך השנים.5

לא כך הדבר.

פילנתרופיה עשויה ללבוש צורות רבות, שרק על חלק מהן נערך מעקב שגרתי. אם מתמקדים בעיקר בארה“ב, הרי שלמרות שקיימות דרישות דיווח פדרליות לשם קיזוז התרומות לצרכי מס ולשם הגנת המעמד של לא-למטרת-רווח הקשור להעברות כספיות מסוג זה, עדיין רבים מכספי התרומות המועברים אינם מדווחים, במיוחד כאשר מקורם ביחידים ולא בגופים. יתר על כן, לא בארה“ב ולא בישראל מפרידות הרשויות בין העברות בינלאומיות שמקורן בתורמים יהודיים לבין אלה הבאות ממקורות אחרים. ניסיון לקבוע את סדרי הגודל של התרומות ממקורות צפון-אמריקניים או מתפוצות אחרות במהלך השנים, שלא לדבר על קביעת הייעוד והשימוש של כספים אלה בהגיעם לישראל, יחייב עבודת בילוש מצטיינת של ממש.

גורם אחר המסבך את המצב הוא חוסר הרצון – המפתיע, לפחות בהתחלה – של יחידים ושל ארגונים בשני צדי התרומה, המעניק והמקבל כאחד, לדון במקורות ובסכומים שנתקבלו. שיחות פרטיות של סגל המכון למדיניות העם היהודי עם תורמים מן התפוצות ועם מקבליהן הישראליים הבהירו את הסיבות לחוסר רצון זה. מצד התורמים, אין הם רוצים למצוא את עצמם בתחרות שבה מושוות תרומותיהם לתרומות אחרות. דבר זה נכון, במידה מסוימת, אפילו לגבי תרומות שהתורמים קבעו בעצמם את ייעודן, אך במקרה של ארגוני צד שלישי, האוספים תרומות מיחידים רבים, קיים גם החשש מפני יצירת כעס וניכור בקרב תורמים פוטנציאליים. כפי שניסח זאת מנהל מקור גדול של פילנתרופיה יהודית לישראל, “אני לא צריך שהתורמים שלי הנוטים לשמאל יידעו כמה אנחנו נותנים ליעדים שמעבר לקו הירוק, או שאלה הנוטים לימין יידעו את סכום התמיכה שלנו ב’יד ביד’ [עמותה המפעילה בתי-ספר יסודיים יהודיים-ערביים בישראל שבתוך קווי 67]“.

דאגות דומות, ולפעמים תואמות, מובילות לשתיקה גם בצד הארגונים הישראליים מקבלי התרומות. גם הם אינם מעוניינים בהשוואה עם ארגונים מקבלי תרומות אחרים באותו המגזר: מי מקבל יותר? לפעמים גם קיים הרצון להגן על הבלעדיות (האמיתית או המדומיינת) של ארגון ישראלי בקבלת תרומות מתורם ספציפי, על ידי כך שנמנעים מלזהות אותו כנותן התרומה. כמובן שישנם מקרים רבים שבהם פרסום תרומות מסוימות, או קשרים בין קרנות לבין מוסדות ישראליים, מביא לתועלת של שני הצדדים. אולם ברוב המקרים, השקיפות והפומביות הן מעבר למה שנדרש ע“י החוק.

עניין זה מביא אותנו לאתגר נוסף. בשנים האחרונות, תמיכה מחו“ל במוסדות ישראליים, במיוחד אלה המשתייכים למה שמכונה “המגזר השלישי“ (NGOs – ארגונים לא ממשלתיים) הפכה לסלע מחלוקת פוליטי. חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה (תיקון משנת תשע“ו-2016) שנחקק בישראל ב-2016 דורש מארגונים ללא מטרת רווח, המקבלים את רוב מימונם מממשלות זרות, לגלות בפומבי עובדה זו. בעבר נעשו מאמצים מכוונים לאסור לחלוטין תרומות כאלה. מאמצים אלה הופנו ברובם כנגד ארגונים לא ממשלתיים המזוהים עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית.6 למרות זאת, הסביבה הנוכחית הפכה מעודדת אף פחות מבעבר, לתורמים ולמקבלים כאחד, לדבר בפתיחוּת על הזרמות הכספים ממקורות חיצוניים אל ישראל.

וישנה סיבה נוספת, משותפת לכל הצדדים לתרומה, להימנע מדיון ספציפי בסכומים: צמיחתו המרשימה של המשק הישראלי. סך הנתינה מן התפוצות לישראל, אף שהוא גדול, מחוויר לעומת התמ“ג הישראלי. בין הארגונים המתאמים תרומות, כמו בקרב אלה שבצד המקבלים, קיים חשש כי תורמים פוטנציאליים יגיעו למסקנה כי ישראל שוב איננה זקוקה לתמיכה זו.

יתכן שזה נכון בסך הכל, אולם ניתן לטעון כי תרומות למגזרים ספציפיים נותרו בעלות משמעות, וכי הנתינה מן התפוצות יוצרת קשר חשוב בין יהדות העולם לבין היהודים בישראל.

הקודם
הבא