ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2018

באחרונה מורגשת התעוררות והתחדשות של החיים היהודיים בקרב הקהילות היהודיות באמריקה הלטינית, אם כי גודלן של הקהילות נמצא בירידה, בעיקר עקב הגירה.

במהלך שני דורות השתנתה יהדות אמריקה הלטינית –
מקהילות שרוב חבריהן מהגרים לקהילות מושרשות של תושבים שנולדו במקום, ובו-זמנית – של מהגרים שעזבו את הקהילה, או כאלה שעזבו וחזרו.

עבור מגזרים בחברה, אמריקה הלטינית הפכה להיות אזור ש"יוצאים ממנו".במקביל לתהליכים של פלורליזם מתרחב – פוליטי, מוסדי, ותרבותי – ובעקבות זאת, אשרור מרחבים אזרחיים משותפים, מתרחשים כישלונות חוזרים של תהליכי מודרניזציה, ובעקבותיהם משברים כלכליים, חוסר יציבות פוליטית, רמות גבוהות של אלימות ציבורית והיעדר ביטחון, המשפיעים בצורה שלילית.

גלי ההגירה מאמריקה הלטינית ב-40 השנים האחרונות נשאו אופי מגוון. הם כללו הגירה בכפייה, וגולים יחידים החשופים לסיכון גבוה (כגון פעילים ואינטלקטואלים בעלי מעורבות פוליטית), מוֹבִּילִיוּת מרצון של משקי בית המונעים על ידי שיקולים של בטיחות, ביטחון וכלכלה, וניידות של בעלי מקצוע המזהים הזדמנויות והתרחבות יזמית בהקשר של שווקים שקשרי הגומלין ביניהם מתחזקים ומתדהקים. מורגשות תנועה מתמשכת של בעלי מקצועות חופשיים בעיסוקי עילית, שניהלו עסקים עצמאיים ושאפו להתפתח ולהעמיק את חדירתם לתחומיהם השונים. יהודים מהווים חלק גדול מאוכלוסייה זו.

בעקבות תהליך הגלובליזציה וההתקדמות לעבר פלורליזם חברתי ומוסדי, היהודים – כפרטים – השתלבו יותר ויותר בזירה הפוליטית והם מכהנים בתפקידים ציבוריים בכירים. במקביל, קהילות יהודיות מאורגנות השיגו תפקידי מפתח כתוצאה מתהליך מוגבר של השתתפות אזרחית היורד מלמעלה-למטה (דהיינו מיוזמת הארגונים ולא מיוזמת הפרטים). באופן זה, התהליך הדו-צדדי המורכב של שחיקת הנראטיב הלאומי האתני וההכרה הרחבה יותר במיעוטים דתיים ואתניים מקנים יותר נראות ולגיטימציה לקהילות יהודיות. בה בעת קיימות יוזמות של הַדָּרָה המכוונות נגד מיעוטים.

הנוכחות היהודית בזירה הציבורית של אמריקה הלטינית מוגדרת על ידי סדר יום חדש, שבו בניית אזרחות וזהות קולקטיבית חותרות להתמזג. באופן זה, במכסיקו ובארגנטינה, הקהילות היהודיות נוטלות תפקיד פעיל בעיסוק בנושאים אזרחיים כלליים כגון המלחמה בעוני וקידום הדמוקרטיה.

הדמוקרטיזציה בארגנטינה התרחשה תוך כדי תהליך משמעותי, אף שהוא התנהל מתחת לפני השטח: מעבר מהתמקדות מוחלטת בהבדלים של תפוצה יחידה המקושרת עם המרכז אל התמקדות רחבה יותר המקיפה גם מאפיינים משותפים אזרחיים וזיקות טראנס-לאומיות בתהליך צמיחה. התפיסה של השתלבות בארץ המגורים הומרה מהתבוללות מלאה לתהליך היטמעות- ניסיון להידמות לאזרחים אחרים, כמו גם לאותם יהודים שכבר השתלבו בצורה מלאה בדמוקרטיות המערביות הפלורליסטיות. ככל שהמוסדות היהודיים נוטלים חלק בזירה הציבורית ודורשים עשיית צדק, אחרי שתי התקפות הטרור ב-1992 וב-1994, כך הם נתפסים ומוערכים יותר כאזרחים המעורבים עמוקות במאבק למען הדמוקרטיה ונגד חסינות מעונש על פשעים.

במכסיקו היותר שמרנית, תשומת-לב חדשה לחברה האזרחית ולזירה הציבורית הפכה אף היא למקובלת גם במגזרים האינטלקטואליים וגם בהנהגה. יותר ויותר קהילות יהודיות מקומיות הצטרפו למחויבות ליעדים חברתיים, למאבק נגד העוני, תשומת-הלב לצרכים חינוכיים, והמאבק למען זכויות האדם והדמוקרטיזציה בחברה הכללית.

הסדרים, שחקנים, זרמים ונראטיבים קהילתיים של השתייכות קולקטיבית מצביעים אף הם על שיוך ושיוך-עצמי מסוג חדש: אישור קולקטיבי לזהות כאזרחים מכסיקנים. באופן זה הם חולקים מאפיינים משותפים ואינטרס לאומי משותף, ובה בעת נתפסים כנושאי זיקות טראנס-לאומיות ונאמנים למרכז טראנס-לאומי. ציוצו בטויטר של ראש הממשלה נתניהו ביוני 2017 ביחס לחומה בין מכסיקו וארה"ב, תגובתה של הקהילה היהודית, וביקורו בספטמבר 2017 מבליטים חלקים מן הדינמיקה החדשה המתנגשת בדפוסי יחסים מסורתיים. הזהות היהודית הקולקטיבית משיגה חשיבות מחודשת, גם במרחביה היא וגם בזירה הציבורית.

הגלובליזציה והליברליזציה הכלכלית הובילו בחברות לאומיות ובתוך הקהילות היהודיות לפערים גדלים והולכים, המשקפים את הקיטוב הכלכלי. למרות זאת, למטבע הגלובליזציה יש שני צדדים. מצד אחד, חוללה הגלובליזציה משבר במעמדות הביניים, התרוששות ואבטלה בקרב בעלי מקצועות שונים, ירידה ברווחיהם של יצרנים שקודם לכן נהנו מהגנה של מדיניות תעשייתית אוטרקית, הידרדרות במעמד הכלכלי של מגזרים שונים בקהילות של אמריקה הלטינית, ועוני בקרב המעמדות היותר נמוכים. עם זאת, מעמדות אלה מתאוששים בשנים האחרונות באיטיות. מצד שני, חלק מהיהודים הנמצאים במעמד הבינוני העליון הצליחו להשתלב בנתיבים היותר דינמיים של הקשרים הטראנס-לאומיים: מסחר, היי-טק, נדל"ן, שירותים, מדעים, מוסדות אקדמיים, והמגזר הפיננסי.

ואכן, למרות שיהדות אמריקה הלטינית צמחה בעבר מהגירה שהוכיחה כושר לייסד דפוסים חזקים ומקוריים של חיים יהודיים וארגון קהילתי, הרי בעשורים האחרונים, זרם ההגירה היהודית מאמריקה הלטינית אל יעדים מחוץ לאמריקה הלטינית היה גדול מהזרם ההפוך. ההערכה היא כי ב-40 השנים האחרונות, בין 150,000 ל-250,000 יהודים היגרו, ברובם לארה"ב, ישראל, ובמספרים פחותים – לארצות מערב אירופה (ספרד) ולקנדה. בעוד שבשנות ה-1970, אלימות ומשטרים אוטוריטריים היו הגורמים העיקריים להגירה אזורית ובינלאומית, ולגלות פוליטית, בעיקר בדרום אמריקה, הרי שעשור לאחר מכן, תהליך הדמוקרטיזציה מחדש היווה גורם משיכה לגולים ולמהגרים יהודיים לשוב לארצות מולדתם. יחד עם זאת, מאז שנות ה-1980 המאוחרות ושנות ה-1990, השילוב של משברים כלכליים ובעיות ביטחון שוב דחף יהודים אל דפוס הגירה בינלאומית.

שיעורי ההגירה היהודית מאמריקה הלטינית לארה"ב נמצאים בתהליך של צמיחה. אמנם אין לנו מספרים מדויקים על הגירה זו, אך ההערכה היא שמספר המהגרים נע בין 100 ל-150 אלף. מוֹבּיליוּת והעתקת מגורים יוצרים בכוח את המצע לגיבוש מחדש של תפוצה אתנית-דתית מוגדלת לאומית וטרנס- לאומית, שהוגדרה מחדש. יהודי אמריקה הלטינית אינם מְשַעְתקים בצורה פשוטה יחסים חברתיים מארץ המקור לארץ היעד. אדרבא –

מורגשת שוֹנוּת גבוהה בחוויה הסובייקטיבית והחברתית. כתוצאה מהאינטראקציה בין מרחבי הקהילה היהודית האמריקאית המאורגנת, יוזמות התחברות של המהגרים עצמם בתוך חיי היום-יום שלהם ודפוסי זיקה לארץ המקור, ההון החברתי של יהדות ארה"ב ויהדות אמריקה הלטינית מתעשר ונבנה מחדש בהקשר המפגין גם מוֹבּיליות וגם קביעות. המימדים של חינוך, דת וחיי קהילה משקפים את תוצאת יחסי גומלין האלה.

ההגירה מאמריקה הלטינית לא היתה חד-כיוונית. מוכרים מקרים של הגירה חזרה, הגירה החוזרת על עצמה יותר מפעם אחת, הגירה מעגלית, והגירה לשניים או יותר מקומות חדשים. כל צורות ההגירה האלה גרמו להפצתן של רשתות וזהויות טראנס-לאומיות, כמו גם למערך מורכב של מגמות שבו מתרחשים חילוקי דעות בלתי מפורשים, ולפעמים אף סכסוכים ביחס לגבולות הזהות ולביטויה הקולקטיביים. צמיחתם של דגמים חדשים של יחסים בין קהילות ובינן לבין ישראל זורה אור על מגמות משותפות לעולם היהודי ולהתפתחויות מסוימות בקהילות היהודיות של אמריקה הלטינית. משמעויות חדשות של מרכז-בית (רוחני, סימבולי, חומרי) ומוטיבים רעיוניים טראנס-לאומיים מפתחים מערכות המגדירות מחדש את היחסים בין קהילות המקיימות זיקות נפרדות, משתנות וחזקות בינן לבין עצמן ועם ישראל.

מגמות שונות ואף סותרות קיימות בחיים היהודיים באמריקה הלטינית. השינויים בקריטריונים ההיסטוריים של השתייכות מתקיימים לצד חיים יהודיים מגוונים המתבטאים בהבדלים דתיים, תת-אתניים ופוליטיים. הקהילות ניצבות בפני האתגר של הצעת מרחבים מתאימים ומופרדים על מנת לצמצם את האופציה של אי-השתייכות. לכן יש לפתח ולשפר יוזמות מדיניות המציעות צעדי קירוב והכללה המאפשרים כניסה לעם היהודי, ויש להקדיש יתר תשומת-לב לשאלה האם קיים סף מסוים ליציאה מן העם היהודי, ואם כן – מהו.

דרגות שונות של סדר קולקטיבי של חיים יהודיים מראות תצורה (קונפיגורציה) יהודית קהילתית מגוונת. שיעורי החֲבֵרוּת בארגונים נעים בין 45-50 אחוז בברזיל, בה חיים כ-100 אלף יהודים, ובארגטינה, בה חיים כ-180,000 יהודים, לבין 85 אחוז במכסיקו, שאוכלוסייתה היהודית מונה 40,000 נפש.

השילוב בין זעזועים כלכליים וכשלים מנהיגותיים בארגנטינה הוביל לירידה כללית ברמת ההשתתפות וההזדהות עם הקהילה, בה שיעור החברוּת בארגונים הוא מתחת ל-50 אחוז. לעומת זאת, יהודי ברזיל, אף ששיעורי החברות שלהם בארגונים נמוכים כמו בארגנטינה, חיזקו את אבחנתם בצורך להגביר את השתלבותם החברתית ועימתו את הרעיון הישן של "קהילה" עם הצורך בגישה יותר פלורליסטית להסדרים המוסדיים של הקהילה.

בעוד שברזיל וארגנטינה מייצגות דגמים של קהילות צנטריפוגליות, המודל המכסיקני בנוי על התרחבות מבנית ומוסדית גבוהה. המחקרים הסוציו-דמוגרפיים האחרונים (2000, 2006, 2015) הצביעו על עלייה מתמשכת בשיעורי החֲבֵרוּת, ובמקביל מתחוללות תמורות רדיקליות גם בהרכב הקהילתי הפנימי. שיעור הנישואין המעורבים במכסיקו הוא 10 אחוז בלבד, בעוד שבברזיל ובארגנטינה שיעור זה מגיע ל-50 אחוז.

הקודם
הבא