ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית 2018

אנטי-ציונות ודה-לגיטימציה של ישראל הפכו ל"חבילה אידיאולוגית טראנס-לאומית" המסמלת ומגדירה את המאבק נגד גלובליזציה ונגד ההגמוניה של ארצות הברית, מאבק שהוא כה דומיננטי באמריקה הלטינית. לאחרונה שולבו במאבק זה הנראטיב והקונצפציות של הקולוניאליזם (השתלטות=כיבוש=שליטה) תוך ייחוסם להיסטוריה של היבשת. מוטיבים פוסט-מודרניים ופוסט-קולוניאליים מתקיימים לצד מאבקים מחודשים למען מודרניזציה.

אנטי-ציונות הפכה למיתוס המניע לפעולה ולהזדהות פוליטית של השמאל המתנגד לגלובליזציה, בזירות המקומיות והטראנס-לאומיות גם יחד. שלא כביקורת המאוזנת על ישראל מצד חלק מן הממשלות הלטינו-אמריקאיות, אנטי-ציונות היא מיתוס מניע רדיקלי של תנועות חברתיות הנאבק בגלובליזציה המונהגת ע"י ארה"ב וכן בישראל, הנתפסת כמדינה עבריינית המסרבת להעניק לגיטימציה לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות. למגמה זו התווספה אנטישמיות יותר גלויה הנישאת על ידי קבוצות ימניות שונאות זרים. התפתחויות אלו הביאו לידי התמזגות של מגמות בין שחקנים חברתיים שונים ואף מנוגדים, אך הן לא מנעו התקדמות חשובה שהושגה ביחס לצעדים המשפטיים שאומצו ויושמו על מנת להיאבק באנטי-שמיות.

בנימה כללית יותר, יש לציין כי איראן פעילה במאמץ להשיג בעלי ברית באזור, במגמה להשיג משקל-נגד ללחצה של הקהילה הבינלאומית כי תפסיק את פיתוח יכולותיה הגרעיניות. בשנים האחרונות, בעקבות בחירתם של מנהיגים חדשים באזור, איראן הגבירה את מאמציה למצוא ממשלות שיגלו אהדה כלפיה. בנצלה את האקלים ואת השיח האנטי-אמריקניים, כמו גם את הניסיונות לגבש מערך חדש באזור, איראן הרחיבה את יוזמות הסחר והאנרגיה כדי ליצור יחסים אסטרטגיים מתחזקים והולכים עם ממשלות מדינות אמריקה הלטינית. ונצואלה היא המקרה הקיצוני והבולט ביותר, שבו העלאת מחירי הנפט באמצעות שליטה על התפוקה פלשה לתוך הזירה הפוליטית. אף שגם ברזיל פיתחה יוזמות משותפות עם איראן, היחסים בין שתי מדינות אלה מתמקדים ביעדים כלכליים בלבד, ואינם מאמצים את העמדה ה"אנטי-אימפריאליסטית" של איראן.

בעקבות החלטתה של ארה"ב להעביר את שגרירותה בישראל לירושלים, גואטמלה ופרגוואי היו שתי המדינות הראשונות באמריקה הלטינית שהודיעו על כוונתן להעביר גם את שגרירויותיהן לירושלים. את חשיבותו של צעד זה יש להעריך לאור התפקיד ההיסטורי שמילא אזור זה בתהליך המדיני באו"ם שהוביל להחלטה מס' 181 של העצרת הכללית, שאישרה את חלוקתה של ארץ-ישראל לשתי מדינות. מבין 57 המדינות שהיו אז חברות באו"ם, 20 היו מאמריקה הלטינית, והן היוו את גוש המדינות הגדול ביותר. מביניהן, 13 הצביעו בעד ההחלטה, 6 נמנעו ורק אחת – קובה – הצביעה נגד.

התפקיד שמילאו אז הקהילות היהודיות במאמץ לגייס את הממשלות ואת החברות הלאומיות, ותשומת-הלב שהופנתה ע"י הארגונים הלאומיים היהודיים (ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית לארץ-ישראל) לגופים אלה היו בעלי משקל מכריע.

הייתה ציפיה שקולומביה, בעלת- ברית קרובה לישראל באמריקה הלטינית, גם תעביר אף היא את השגרירות שלה לירושלים, אך . במקום זה, בצעד מפתיע, הנשיא היוצא של קולומביה, חואן מנואל סנטוס, הכיר בפלסטין כמדינה ריבונית. הממשלה הנוכחית, בראשות הנשיא דוק, בוחןנת את ההחלטה זו.

הקודם
הבא