ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית תשע"ט | 2019

הכנסת ה-20 התפזרה בסוף שנת 2018, ופנתה לשלושה חודשים של מערכת בחירות. לאחר ספירת הקולות דומה היה שראש הממשלה נתניהו לא יתקשה לחזור ולהרכיב ממשלה של גוש הימין-דתיים, אך לאחר מו”מ שנמשך מספר שבועות התברר שאין לו אפשרות מעשית להקמת קואליציה. בעקבות זאת החליטה הכנסת החדשה להתפזר, וישראל יצאה לסיבוב נוסף של בחירות, שיגיע לסיומו באמצע ספטמבר 2019.

תוצאות סיבוב הבחירות השני אינן ידועות בשלב זה של כתיבה (קיץ 2019), אך על מגמות עיקריות ניתן ללמוד ולקחים חשובים כבר ניתן להפיק מעצם קיומן. ראשית, הצורך לקיים בצמידות שני סיבובי בחירות הביא לכך שישראל עסקה בשנה האחרונה בעיקר בתמרונים של פוליטיקה פנימית. עניין זה כשלעצמו מעיד על בעיה במערכת הפוליטית הישראלית. מעבר לכך שמערכת בחירות נוספת בטווח כה קצר היא עניין יקר ומכביד על הציבור ועל הנבחרים, ישראל נמצאה למעשה, ברוב מהלכה של שנת 2019, במצב שלטוני לא רצוי. הממשלה ממשיכה כמובן לתפקד ומכריעה בעניינים השוטפים, אך בהעדר קואליציה יציבה וממשלה נבחרת חדשה יש קושי להגיע להחלטות בסוגיות מרכזיות שעל סדר היום, וכן קושי לתכנן לטווח ארוך. דוגמה לכך היא הגירעון התקציבי הממשי שהתגלה לקראת היציאה לבחירות חדשות (הראשונות) ולא טופל באופן מלא במשך חודשים ארוכים מאוד. אפשר להניח שהזנחת הטיפול בגירעון למשך זמן רב כל כך תאלץ את הממשלה החדשה, כאשר תיבחר, לצעדים חריפים מאלה שהיו נדרשים בנסיבות פוליטיות רגילות.

בעת בחירות המנהיגים בוחרים לקטב את בוחריהם מקבוצות של בוחרים אחרים. בישראל של 2019 ניכר שיח פוליטי של בדלנות והדרה כלפי המיעוט הערבי (וגם מצידו), כלפי קבוצות שמאל (שהוגדרו באופן רופף ככל מי שאיננו תומך בקואליציית הימין-דתיים השואפת לחדש את שלטונה), כלפי הציבור החרדי (מצד קבוצות חילוניות, כולל בימין), כלפי הימין, ובמובהק הימין הדתי לאומי (מצד המרכז והשמאל). כל אחת מהקבוצות המוזכרות ניסתה לעשות דה-לגיטימציה למחנה הפוליטי ולעיתים גם לעמדות של הקבוצות האחרות בחברה. קבוצות שמאל הואשמו בחוסר פטריוטיזם, קבוצות ימין בנטיות פאשיסטיות, קבוצות דתיות בהדתה ועוד ועוד. השפעתו של שיח זה על הציבור היא לכיוון של ניכור וכעס ביחסו לקבוצות אחרות, או של ייאוש ואובדן עניין במערכת הפוליטית.

למעשה, המשבר הפוליטי עצמו, לפחות על פי הסיבות שהוצגו באופן רשמי (וישנן בלי ספק סיבות נוספות, ובהן מצבו המשפטי של ראש הממשלה), נבע מתוך קושי ליישב בעיה חברתית ארוכת שנים: שאלת שירותם של בני ישיבות חרדים בצה״ל. אמנם, שאלה זו עומדת על הפרק כבר זמן ניכר, אולם בשל לוח זמנים שנקבע בבית המשפט, נוצר צורך במערכת הפוליטית לקבל החלטות בתוך זמן קצר. במהרה הסתבר, שלמרות פערים לא גדולים במיוחד בין הצעות שונות לחקיקה (מטרת החקיקה: לקבוע הסדר מחודש של פטור לאברכים משירות שיעמוד במבחן בית המשפט והציבור), אין דרך להגיע להסכמה מלאה, ובשל כך, אין גם דרך לקיים קואליציה יציבה. תוצאות הבחירות שייערכו בספטמבר יקבעו האם וכיצד ניתן יהיה למצוא רוב לחקיקה הנדרשת על פי דרישת בית המשפט.

בשתי מערכות הבחירות שהתקיימו בישראל נדרשו האזרחים להכריע, קודם כל, בשאלה פרסונלית: האם ברצונם לראות את בנימין נתניהו בראש המערכת השלטונית, גם לאחר שכהונתו התארכה יותר מזו של דוד בן גוריון והוא ראש הממשלה המכהן במשך הזמן הרב ביותר בתולדות המדינה. שאלת מנהיגותו של נתניהו עירבה שיקולים הנוגעים הן למדיניות שנקט (זהירות מגלישה למערכה צבאית כוללת בעזה, מאבק צבאי מתמשך בניסיונותיה של איראן לבסס אחיזתה בסוריה, יחסים קרובים עם נשיא ארה״ב, דיאלוג עם מנהיגי רוסיה, הודו, סין ומדינות אחרות ועוד), הן לגישתו הפוליטית (ברית עם הימין הדתי ועם החרדים), והן למאפייניו האישים כמנהיג העומד – בכפוף לשימוע – לפני הגשת כתבי אישום בחשדות לשוחד והפרת אמונים.

במערכת הבחירות הראשונה של 2019 התברר שהציבור הישראלי לא שינה בהרבה את העמדות העקרוניות שהעלו את נתניהו ומפלגתו הליכוד לשלטון כבר לפני יותר מעשור. גוש הימין-דתיים, שהוגדר הפעם גם על פי התחייבות חבריו מראש שישאפו להקמת ממשלה משותפת בראשות נתניהו, זכה ברוב גדול של מצביעים. רק בשל אחוז החסימה הגבוה, והפיצול למפלגות לוויין, רוב זה לא בא לידי ביטוי מלא בחלוקת המושבים בכנסת – ועל כן לא הספיק להקמת קואליציה יציבה. תופעה נוספת שבלטה במערכת הבחירות היא ריכוז של מרבית הבוחרים במרכז. למעשה, שתי המפלגות הגדולות (הליכוד וכחול לבן), שהציבו את עצמן במרכז, זכו במשותף לרוב ברור של שבעים מושבים בכנסת. אולם שיקולים עקרוניים (האם ממשלה יכולה לכהן תחת ראש ממשלה שמעליו מרחף כתב אישום) ושל אסטרטגיה פוליטית, מנעו (בסיבוב הראשון של הבחירות) התלכדות לקואליציה שתבטא את ההתמרכזות הציבורית. מי שנפגע יותר מכל מנטייה חברתית-פוליטית זו הוא המחנה שזוהה בעבר כמחנה השמאל היהודי. שתי נציגותיו המובהקות (העבודה ומרצ) קיבלו במשותף רק עשרה מושבים בכנסת (פחות מעשרה אחוזים). גם שיעורם של נבחרים המייצגים במובהק את ציבור הבוחרים הערבי ירד בבחירות, בין השאר בשל פיצול פוליטי וכן ירידה ממשית באחוזי ההצבעה של ערבים ישראלים בבחירות (תופעה נמשכת, הראויה לדיון נפרד).

שתי מערכות הבחירות בישראל הבליטו מאוד גם את העובדה שהציבור אינו עסוק עוד בסוגיות של מדיניות חוץ, שבהן הקונסנסוס רחב ומקיף את רוב הבוחרים. בעיקר, הסוגיה הישראלית-פלסטינית, שהייתה בעבר קו מפריד דומיננטי בין המחנות הפוליטיים חדלה מלשמש כאבן בוחן מפלגתית עיקרית. במקומה, עלו לראש סדר היום סוגיות הנוגעות להתנהלות אישית ושחיתות, ליחסים בין המערכת הנבחרת למערכת המשפטית, וליחסי דת ומדינה. במפלגת האופוזיציה העיקרית, כחול לבן, ישנם לא מעט חברים שרמת ההסכמה שלהם עם מדיניות החוץ והביטחון של הממשלה המכהנת גבוהה, ואפילו גבוהה מאוד, ושעיקר ביקורתם עליה נוגעת לשדות שהוזכרו: האם ועד כמה חשדות לשחיתות מחייבים ריענון של המערכת השלטונית, האם יש צורך דחוף להגביל את כוחו של בית המשפט העליון להתערב בהחלטות המחוקק, והאם הופר לרעה האיזון הנכון ביחסי דת ומדינה (וביתר פירוט: האם המפלגות החרדיות-דתיות קיבלו כוח השפעה רב מדי על עיצוב הפרהסיה התרבותית בישראל).

בהקשר זה ראוי לציין כי בקרב חלק ניכר מהציבור, בעיקר תומכי ממשלות הימין אך לא רק הם, מורגשת ירידה באמון במערכות החקירה והמשפט בישראל. בעטיה של ירידה זו נעשה גם השיח על שחיתות של נבחרי ציבור פוליטי באופיו, כאשר מתנגדי הממשלה גורסים שהממשלה נשענת על גורמים מושחתים, ולעומתם תומכי הממשלה גורסים שלאופוזיציה, ואולי גם למערכת המשפט, מוסר סלקטיבי, המופנה תמיד למחנה פוליטי אחד.

הקודם
הבא