ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית תשע"ט | 2019

הזיקה של יהודים בתפוצות לישראל ניכרת בכל מדד של תחושות בקהילות היהודיות השונות. כשליש מיהודי ישראל רואים את יהודי ארה״ב כאחים. כשליש מיהודי צרפת רואים את יהודי ישראל כאחים. רק מיעוט מיהודי צרפת (16%) ומיעוט, אמנם משמעותי יותר, מיהודי ארה״ב (28%) אומרים שאינם רואים בישראלים ״בני משפחה״. מיעוט מיהודי ארה״ב (35%) ומיעוט מיהודי צרפת (37%) לא מסכימים ש״דאגה לישראל היא מרכיב חשוב מאוד בהיותי יהודי״. כמעט מחצית מיהודי קנדה (43%) אומרים שהדאגה לישראל ״חיונית״ במסגרת זהות יהודית. שיעור זהה אומר שהיא ״חשובה אך לא חיונית״. רק מיעוט קטן (13%) אומרים שהדאגה לישראל איננה חשובה. כמחצית מחברי הקהילה בקנדה, הרביעית בגודלה בעולם (אולי בדרך להיות שלישית, ולהקדים את צרפת), קשורים מאוד לישראל (48%).

במקביל לזירה זו, נשמעו השנה בישראל קולות של מי שסבורים שהדינמיקה של היחסים בין קהילות יהודיות מגבירה בהדרגה את בולטותה של ישראל לעומת כל קהילה אחרת. דוגמה לכך אפשר היה למצוא בספרו של הפרופ׳ יוסי שיין מאוניברסיטת תל אביב, ״המאה הישראלית״. שיין כתב בו כי ״ישראל, הנטועה בטריטוריה ריבונית, בשבטיות ובדתיות, הולכת ומתעצמת בעולם הגלובלי ובקרב היהודים, בעוד יהדות התפוצות, ובראשה יהדות אמריקה, נאבקת על חיותה ועל זהותה הקהילתית״. על טענה זו יש בוודאי רבים שיחלקו, אך קשה לחלוק על כך שהיא מבטאת סנטימנט של חלק מהישראלים. אלה סבורים שהמודל הישראלי מותאם היטב לשימורה של יהדות במציאות המודרנית, בעוד שהמודל התפוצתי מתקשה לספק מענה למציאות זאת.

אבחנות כאלה נעשות רווחות למדי בישראל, אך לא רק בה. בדיאלוג המכון למדיניות העם היהודי לפני שנה, לרגל שבעים שנה ליחסי ישראל תפוצות, התברר כי ״יחסי ישראל ויהדות התפוצות עוברים תהליך של שינוי״. תהליכים של התחזקות דמוגרפית, התחזקות צבאית וכלכלית והתפתחות תרבותית הפכו את ישראל לקהילה היהודית החזקה ביותר בעם היהודי. כך מעידים נתונים אמפיריים רבים, אך כך חשבו גם משתתפי הדיאלוג. ארבעה מכל חמישה מהם (81%) הסכימו עם הקביעה ש ״ישראל היא מרכז העם היהודי״. זה כלל כמובן רוב ניכר מאוד מקרב המשתתפים הישראלים בדיאלוג (96%) אך גם רוב משמעותי מקרב משתתפים יהודים בתפוצות. שלושה מכל ארבעה אמריקאים (77%), ארבעה מכל חמישה משתתפים מקהילות אחרות ברחבי העולם (82%).

המודל הישראלי של חיים יהודיים הוצג השנה בהרחבה במחקר המכון למדיניות העם היהודי על היהדות הישראלית (רוזנר ופוקס). זהו מודל של זהות שמאפייניו המובהקים הם: התלכדות של מסורת יהודית ולאומיות ישראלית לתפיסת זהות משולבת; נינוחות לא מאומצת בקיום המסורת כרכיב תרבותי של הסביבה הישראלית; העדר חשש ביחס ל״המשכיות היהודית״ הנראית מובטחת כל עוד שלומה של ישראל מובטח. מאפיינים אלה מפרידים כמובן בין הקיום היהודי בישראל לבין הקיום היהודי בתפוצות, ומקשים על קהילות ישראליות ולא ישראליות להבין את נסיבות הקיום, את האתגרים התרבותיים ואת הדאגות של הצד השני. בשנה החולפת, כאשר שאלת האנטישמיות צפה מחדש בחוזקה בעולם היהודי, בולטת במיוחד ההפרדה הזאת. חלק ניכר מהיהודים בישראל, דור שני, שלישי ורביעי בארץ, לא מכירים את תופעת האנטישמיות אלא מכלי שני. הם שמעו עליה, אך אינם חשים אותה. בהתאם, יכולתם לזהות את מהותה של מצוקת היהודים בתפוצות נחלשת.

יהודי העולם המבקרים בישראל נחשפים במידת מה למציאות זו. על פי נתונים שפורסמו השנה, כ-40% מיהודי ארה״ב ביקרו בישראל לפחות פעם אחת במהלך חייהם, אך בקהילות אחרות בעולם המספרים גבוהים יותר (בקנדה, שמונה מכל עשרה יהודים, בצרפת 65%). כפי שכבר הוזכר, מחקרים בכלל הקהילות מעידים על המשך הזיקה החזקה של יהודי התפוצות לישראל (גם כאשר יש להם ביקורת חריפה על הנהגתה), ועל כן יש לקחת בערבון מוגבל דיווחים נסערים המופיעים מעת לעת על קרע בלתי ניתן לאיחוי בין שתי הקהילות. עם זאת, אין להסתיר את העובדה כי הזיקה אינה זהה בקרב קהילות שונות וקהלים שונים, ועל כן ישנן קבוצות שחשות מרוחקות מישראל יותר מאחרות, מסיבות שונות (וקבוצות בישראל המרוחקות מיהודי התפוצות). לדוגמה, ישנו פער ניכר בעוצמת הקשר לישראל בין יהודי קנדה לבין יהודי ארה״ב. ועוד דוגמה: במחקר על קהילת היהודים באזור וושינגטון הבירה ניתן להבחין בפער אופייני בזיקה לישראל בין יהודים הנשואים ליהודים לבין מי שנשואים ללא יהודים, וכן בין יהודים מבוגרים (מעל שישים וחמש) ליהודים צעירים. במחקר זה ניתן לראות גם את הקשר המובהק, שניכר גם במחקרים רבים אחרים, בין ביקור בישראל לבין זיקה רגשית לישראל. מקרב מי שמעולם לא ביקרו בישראל קרוב לשליש אומרים שאין להם כלל זיקה לישראל (29%). לעומתם, מקרב מי שביקרו פעמים רבות בישראל רק 2% אומרים שאין להם כלל זיקה רגשית לישראל.

על זיקתם של יהודי העולם לישראל משפיעים גורמים שונים ומגוונים, חלקם נוגעים לערכים ולמגמות פוליטיות, אחרים לבחירה אישית ומגמות חברתיות, חלקם נובעים משינויים בישראל ובתרבותה, ואחרים משינויים ביהדות התפוצות, או בעולם בכלל. בשיח הציבורי של העולם היהודי מקובל לשים דגש על ענייני השעה, ועל התפתחויות פוליטיות, כמה שקובע את המגמה הכללית. כך, כאשר ניכר כי רוב היהודים בארה״ב מתנגדים נחרצות למדיניותו (ולאישיותו) של ממשל הנשיא דונלד טראמפ, ולעומתם רוב היהודים בישראל מכירים תודה ומביעים הערכה לנשיא דונלד טראמפ, נוצר דיסוננס פוליטי מובהק, שנוגע לעיתים גם לשאלות מורכבות של ערכים וזהות. בדומה, כאשר בישראל נבחרות ממשלות המושפעות מהמפלגות האורתודוכסיות, נוצר קושי בקרב יהודים רבים שאינם אורתודוכסים בתפוצות, שהמדיניות הישראלית בנושאי דת ומדינה גורמת להם לניכור מישראל.

עם זאת, ראוי להדגיש שהתפתחויות בזירה הפוליטית מסבירות רק חלק מהאתגרים ביחסי ישראל-תפוצות. משמעותיות לא פחות, ואולי יותר, הן התפתחויות תרבותיות וחברתיות בתפוצות ובישראל. מדובר בחברות שונות באופיין: ישראל השתנתה בעשורים האחרונים מחברה קטנה ואינטימית לחברה מרובת בני אדם, הניכרת בקבוצות חברתיות שלכל אחת מהן סדר יום חברתי ואידיאולוגי שונה. היא מאופיינת בילודה גבוהה, נהנית מתחושת עוצמה צבאית ופוליטית, מצמיחה כלכלית ומהתפתחות של חברת שפע מערבית. יש בה דומיננטיות פוליטית של הימין השמרני, הנשען על בוחרים דתיים ומסורתיים. ביהדות התפוצות ניכרת התערות מואצת בחברה המערבית הכללית, ירידה ברמת הלכידות הקבוצתית, בין השאר בשל הירידה בהיקף האיום הסביבתי, שחיקה בכוחה של הקהילה המאורגנת, שינוי דפוסים של פילנתרופיה מקהילתית לאישית, נסיקה דרמטית בשיעור הנישואים המעורבים, המתבטאת בהכרח גם בשינוי דפוסי התודעה היהודית (בהינתן קהילה יהודית שחלק משמעותי מהחברים בה אינם יהודים), דרישה גוברת לשינוי דפוס היחסים עם ישראל המתחזקת, הסתייגות של קבוצות בקהילה ממדיניות ישראל בנושאים של מדיניות חוץ (בעיקר בזירה הפלסטינית) ודת ומדינה.

הקודם
הבא