ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית תשע"ט | 2019

בשנה האחרונה מתו כמה מבכירי הסופרים בישראל. חיים גורי (2018-1923), עמליה כהנא כרמון (1926-2019), אהרן אפלפלד (2018-1932), עמוס עוז (2018-1939) ורונית מטלון (2017-1959). כל אחד מאלה מייצג חתך אחר בתרבות הישראלית. עוז היה מכשף השבט הבלתי מעורער, מי שייצג את ישראל והישראליות עבור ישראלים ולא ישראלים כאחד. חיים גורי היה נציגו של דור הפלמ״ח, דור ספרותי וחברתי שקדם לעוז, ומזוהה עם מלחמת העצמאות והקמת המדינה. כהנא כרמון בלטה כסופרת אישה בתקופה של עולם ספרותי גברי, וזו גם כפי הנראה, הסיבה להיעלמותה מהבמה והעין הציבורית בשלב מוקדם יחסית של הקרירה שלה.1 אהרן אפלפלד ביטא את קולם של ניצולי השואה ונשא בגאווה את זיהויו כסופר גלותי. רונית מטלון, בת המהגרים ממצרים, שכתיבתה נקשרה בפוסט מודרניזם ובסגנון ספרותי שבור ופורץ גבולות, נמנתה על קבוצת סופרים שייצגה קול מזרחי בתקופה שבה בלטה הדומיננטיות האשכנזית בתרבות ובחברה הישראלית. חריגותה של מטלון בנוף התרבותי מרמזת גם היא על טיבה של התקופה הספרותית שבאה לקיצה, תקופה שמצד אחד ניתן למצוא בה גם וגם סופרת שואה וסופרת מזרחית, אך במרכזה עומד, ללא עוררין, עמוס עוז, ״מלח הארץ״, סופר שייצג את ליבת התרבות הישראלית. משמע, סופר שנולד למשפחת מהגרים אשכנזית ירושלמית, עזב את ירושלים ובחר בחיים בקיבוץ ובסוציאליזם נוסח ההתיישבות העובדת.2

התקופה הספרותית והתרבותית החדשה בישראל מתאפיינת בגיוון ובריבוי קולות משמעותי הרבה יותר. זו תקופה של העדר מרכז דומיננטי וצמיחה של מרכזים שונים ואלטרנטיביים, של מי שמהווים בעצמם פריפריה חברתית בישראל, כמו חרדים, ערבים ואתיופים.3 בהמשך נציג כמה דוגמאות לגיוון החדש בתרבות הישראלית באמצעות יצירות בולטות. נתמקד בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה, שמהווה כיום כוח תרבותי מרכזי ועולה, בישראל ובעולם. הבחירה ביצירות הללו נובעת הן מאיכותן האמנותית והן מעוצמתן כמסמנות מגמה, שינוי ורוח חדשה בתרבות הישראלית.

שטיסל (יהונתן אינדורסקי ואורי אלון, 2013) היא סדרה כמעט מופתית על מפת הטלוויזיה והתרבות הישראלית. סיפורה של משפחה חרדית מירושלים, ובמוקדה, אב אלמן ובנו הרווק המתקשה למצוא ״שידך״ הולם לציפיותיו, נגע לליבם של ישראלים רבים, חילונים ודתיים כאחד. יתר על כן, הסדרה נמכרה לנטפליקס ומשודרת עם כיתוביות ולא כ״רמיקס״. שטיסל היא סדרה איכותית בכלל מרכיביה: תסריט, בימוי, משחק, צילום, אך כוחה העיקרי בגישה הסיפורית האנושית. זו סדרה על ״החרדים כבני אדם״, כמי שעוסקים בקטנות ובגדולות, במכאובי החיים ובתלאות היום יום. היוצרים, חרדי לשעבר (אנדורסקי) ודתי חובש כיפה סרוגה (אלון), הטיבו לרקוח את חומרי החיים הייחודיים לחרדים לנוסחה אוניברסלית. המשפחה החרדית נטועה עמוק בעולמה החרדי ועם זאת, אינה אלא בבואה למשפחה באשר היא. שטיסל היא סדרה כנה ולא מתנשאת ביחסה לחרדים. עם זאת, היא איננה הסדרה הראשונה על חרדים. מספר סדרות וסרטי קולנוע חשובים אחרים על חרדים נעשו לפניה ואחריה: מרחק נגיעה (רוני ניניו, 2007), שאבאבניקים (אלירן מלכה ודני פארן, 2017), אושפיזין (שולי רנד, 2004), למלא את החלל; לעבור את הקיר (רמה בורשטיין 2012 ;2016).4 בהקשר דומה ראוי לציין את הסדרות מעורב ירושלמי (ג׳קי לוי, 2004-2009) וסרוגים (ליזי שפירא וחווה דיבון, 2012-2008) ואת הסרטים מדורת השבט וההסדר (יוסי סידר, 2000;2004), שעסקו בציונות הדתית הלאומית עוד קודם ל״גל החרדי״. במקרה של הציונות הדתית, נראה כי הסדרות והסרטים ניבאו במידת מה את עליית מעמדם של הדתיים הלאומים בחברה הישראלית. רק בעוד כמה שנים ניתן יהיה לומר אם זה מה שמבשרות גם הסדרות הרבות על החברה החרדית.

במסגרת המבט לפריפריה, ניכר ייצוג תרבותי משמעותי יותר גם של המגזר הערבי הישראלי. יצירות חדשות ניכרות בהעמקה לא סטריאוטיפית בתיאורן דמויות של ערבים. ועוד יותר מזה, הן ניכרות בעצם ההעמדה של סדרה, ספר או סרט סביב דמותו של הערבי, גיבור היצירה. הסופר והתסריטאי, סייד קשוע, סלל את הדרך לייצוג חדש, מורכב ומעמיק יותר, של דמות הערבי הישראלי. כך בספריו השונים, ביניהם ערבים רוקדים (2002), שגם עובד לסרט קולנוע, ויהי בוקר (2004), וכך בשתי תכניות הטלוויזיה שיצר, עבודה ערבית (2007) ו״התסריטאי״ (2015). לעומת ההתמודדות הקלילה והקומית עם קשיים חברתיים לאומיים בעבודה ערבית, התסריטאי אינו קומי ומציג את בן דמותו של קשוע כאדם מתוסבך שמתקשה למצוא את מקומו הן בחברה הערבית המסורתית והן בזו הישראלית, שמצד אחד מקבלת אותו בהערכה ובאהדה, ומצד שני, הוא חש בה נטע זר. הבחירה בשחקן יוסף סוויד, בעל המראה הכל-ישראלי, הדגישה את המסר על הקרבה והדמיון בין הערבי הישראלי לבין היהודי הישראלי מאותו מעמד וחוג חברתי. דמות זו ניכרת במורכבותה לעומת ייצוגים סטריאוטיפיים של ערבים בסדרות ובסרטים ישראלים בעבר, שקשוע לועג להם, ומשקפת את הקרבה האמביוולנטית של הערבי לחברת הרוב בישראל.

תופעה דומה ניתן לזהות בעונה הראשונה של הסדרה מונא (-2019), העוקבת אחר קורותיה של צלמת ערביה ישראלית שמנהלת חיי רווקות סוערים בתל אביב. למונא יש בן זוג ישראלי, וכמו אצל קשוע, גם מונא חווה מאבק של זהות ושייכות, ונקרעת בין העולם הערבי השמרן, שאינה רוצה להיות חלק ממנו לבין העולם התל אביבי. הסדרה מבוססת על חוויותיה של השחקנית הערבייה, מירה עווד, ואת התסריט כתבה מאיה הפנר, שהעידה כי את ההשראה לכתיבת התסריט שאבה מיוצרי שטיסל. מונא היא סדרה ישראלית מאד ועוסקת בתמהיל הישראלי המוכר: מלחמה וטילים מעזה, שכול, מדינת תל אביב ולעומתה שדרות, אולם הדגש הוא על הצד האנושי והנשי ועל החוויות של הגיבורה כאישה צעירה בת״א, שהיא גם ערביה ישראלית.

וכמובן, המצליחה מכל הסדרות העוסקות בממשק היהודי-ערבי היא פאודה (ליאור רז ואבי יששכרוף, 2015), שעוסקת לא בערבים הישראלים אלא בערבים הפלסטינים. מעבר להצלחתה של הסדרה בארץ ובעולם (גם היא נמכרה לנטפליקס) מדובר ביצירה פורצת דרך. אמנם, יש בה פה ושם ייצוג של סטריאוטיפים – הערבי הטרוריסט, הלוחם המסתערב – אך לרוב הסדרה ממריאה מעליהם. דורון הגיבור קרוב לתרבות הערבית והיא חלק מזהותו, לא פחות מהתרבות היהודית הישראלית. בסדרה ייצוג כמעט שווה לשפות עברית וערבית, ובמוקד עומד הרומן של דורון עם שירין, פלסטינית הנשואה למחבל בכיר בחמאס. המסרים המורכבים הללו נקלטו במיינסטרים הישראלי, ללא ריכוך הומוריסטי, כזה שנקט קשוע, ולמרות העיסוק בפצע כואב: הסכסוך הלאומי הישראלי-פלסטיני.

אחת מקבוצות הפריפריה הבולטות בחברה הישראלית היא זו של עולי יהדות אתיופיה. לאחרונה יצא לאקרנים סרטה של עלמוורק דוידיאן, עץ תאנה (2018), שמגולל את קורותיה של מינה, ילדה יהודייה אתיופית, אשר משפחתה מחליטה לעזוב את הכפר ואת אתיופיה ולעלות לישראל. הסרט מתמקד בקושי של הילדה להיפרד מכפר הולדתה ובעיקר מחברה הטוב שאינו יהודי. בטלוויזיה, זכתה הסדרה הקומית נבסו (יוסי ואסה, 2017) להצלחה מקומית ואף לכבוד בינלאומי, פרס האמי בניו-יורק לשנת 2018 . נבסו היא סדרה קומית, על משפחה מעורבת, שבה אב אתיופי ואם ממוצא אשכנזי. הסדרה מבוססת על חוויותיו הביוגרפיות של היוצר, יוסי ואסה, שעלה לישראל מאתיופיה בשנת 1984, הפך לשחקן ונישא לישראלית שאינה אתיופית. הערות גזעניות שספגו בני הזוג על בסיס קבוע הובילו אותו לכתיבת הסדרה, אולם ואסה מתאר את הקושי, התלאות והפערים התרבותיים בחיוך ואף בסלחנות. על האתיופים טרם נכתבו הסדרה או הסרט שיעסקו במצוקותיהם ללא מגננת ההומור.

עוד בטרם עליית האתיופים, חוותה ישראל שסעים עדתיים מסוגים אחרים. לאחרונה, ראו אור מספר יצירות שנוגעות בשסעים אלה, זאת, על אף שרובם מאבדים ממשמעותם ככל שתהליך הישראליזציה שוחק את זיכרון ״קיבוץ הגלויות״. בין היצירות הבולטות בנושא זה, סרט הקולנוע והסדרה התיעודית סלאח, פה זה ארץ ישראל (דוד דרעי, 2017), הסדרה התיעודית המעברות (דינה צבי-ריקליס, 2019) וספרו של אלי עמיר, נער האופניים (2019). בעוד שהסרט-סדרה הראשון עוסק בעיקר בתחושת העלבון ובשרטוט ממדי הקיפוח הקשורים בקליטתם של עולי צפון אפריקה בשנות ה-50, הרי שבמעברות ובספרו של עמיר ניתן למצוא עמדה מרוככת, וניסיון להבין את התמונה במלוא מורכבותה. מבלי לטשטש את הכאב ואף היבטים של קיפוח, מתברר כי גם המקפחים, לכאורה, סבלו מקשיים רבים. הסדרה מדגישה את האתגר הלוגיסטי העצום שאיתו נדרשה המדינה הצעירה להתמודד בקליטת העולים. בספרו של עמיר ניתן ביטוי לכאב האישי של העולה מבגדד, אך ניכרת גם גאוותו ותחושת ההשתייכות שלו לחברה הישראלית הקולטת.

הקודם
הבא