ספריית מאמרים / ההערכה השנתית

הערכה שנתית תשע"ט | 2019

בישראל, רבות מן ההתפתחויות התרבותיות והדתיות נוגעות להשפעה שיש למדינה היהודית ולחיים המיוחדים שהתפתחו בה על ה”יהדות”. שני ספרים שיצאו השנה לאור בוחנים את היישום בן זמננו של ההלכה הדתית בהקשר המדינתי. מספר רב של ספרים אחרים שיצאו השנה בוחנים את משמעות היהוּדִיוּת (Jewishness) בת זמננו מנקודת התצפית הנגדית – זו של החיים ה”חילוניים” בישראל. ספרים אחרים דנים במושג הי”ישראליוּת” או ה”עבריוּת” כנפרדים ושונים ממושג היהדות.

מקורם של שני המחקרים ההלכתיים הוא במחנה הדתי-ציוני. הם מייצגים מגמות ותיקות ומרכזיות בעולם הדתי-ציוני/ אורתודוקסי מודרני. הספר הראשון, מדינה כהלכה, נכתב בידי הרב עידו רכניץ. בשם הספר טמון משחק מילים, המגלה טפח מן המטען האידיאולוגי של הספר. משמעות השם, על דרך הפשט, היא “מדינת הלכה”, או “מדינה בהתאם להלכה”. אולם ניתן לפרש את השם גם בתור “מדינה כפי שהיא צריכה להיות” או “מדינה כפי שראוי שתהיה”. ואכן, בראיון לעיתון מקור ראשון אמר רכניץ כי מטרתו העיקרית של הספר היא לגבור על המידור של החיים בעולם המודרני – דהיינו, להכפיף את כל תחומי החיים לרגולציה הדתית (כלומר לתורה) וליצוק לתוכם משמעות דתית. בראש ובראשונה, לתחומי המדינה והזירה הפוליטית.

על עוצמתה של מגמה זו בחוגים דתיים-ציוניים ניתן לעמוד על רקע הצהרתו, לא מכבר, של השר בצלאל סמוטריץ’, לפיה מדינת ישראל צריכה להתנהל על פי ההלכה, “כמו בימי המלך דוד והמלך שלמה”. ואולם, הטון המלומד והמתון של מדינה כהלכה רחוק מאוד מהצהרתו של סמוטריץ’. הספר טוען כי ההלכה שומרת על פרטיותו של היחיד ועל נוהלים דמוקרטיים, וכי אימוצן של נורמות דתיות בחקיקה (אם בכלל יהיה אימוץ כזה) לא יהיה דומה כלל למה שנהוג במדינות פונדמנטליסטיות.

למחקר ההלכתי השני, ובית הִלֵּל אומרים, זווית ראייה שונה. הוא אומנם תומך ביישום ההלכה בכל תחומי החיים, אך מטרתו העיקרית להתמודד עם נושאים וערכים האופייניים לחברה ליברלית או מכלילה. ספר זה הוא מאמץ קולקטיבי של הרבנים האורתודוקסיים (כולל רבות) המשתתפים בארגון בית הלל, המגדיר את עצמו כ”הנהגה רבנית קשובה”.

חלק נכבד מן הספר מוקדש לנושאי נשים ויהדות, ולשאלות כמו האם מותר לנשים לומר קדיש, או לפסוק בשאלות הלכתיות. הספר דן גם בגישות כלפי יהודים שאינם אורתודוקסים, ובשאלות כמו האם מותר להזמינם להתארח בשבת, למרות שידוע מראש כי יגיעו במכוניתם? חשובה העובדה כי הארגון מגדיר את עצמו כ”קשוב” ולא כליברלי. שורשיה של הקשבה זו נעוצים במבנה הטקסט: לפני כל פסיקה של ההלכה מופיעה הקדמה מפורטת המציגה את הרקע הפסיכולוגי, הסוציולוגי וההיסטורי הרלבנטי. בנוסף לכך, תמיד מובאים נימוקים לטובת פסיקה מקילה. עם זאת, בחלק מהמקרים הפסיקה הסופית אינה לקולא.
המגמה הרחבה ששני ספרים הלכתיים אלה מייצגים, היא של הרחבת ההלכה והרגולציה שלה למדינה ולחברה הכללית, בין בקשיבות ובין בשמרנות. מגמה זו קשורה לוויכוח הציבורי אודות מה שמכונה בישראל “הדתה” – ויכוח מורכב מאוד שמטבע הדברים אין אנו יכולים לסקור אותו כאן במלואו. אולם בקצרה ניתן לקבוע כי דומה שמתקיים כאן ניסיון, מוצלח באופן חלקי, ליצוק מושגים ומונחים דתיים או מקודשים לנושאים לאומיים וציבוריים, כמו ארץ ישראל, גבולות והסכמי שלום. “הדתה” זו, המתבטאת באופן שבו ישראלים חושבים ומדברים על נושאים לאומיים, חוללה תנועה נגדית של התעסקות רפלקטיבית בחילוניות הישראלית, ובאופי החילוני של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל בראשיתן. ישנם סופרים והוגי-דעות המבקשים לשוב ולראות את הציונות ואת הלאומיות היהודית כאלטרנטיבות לדת, ולא כהגשמתה.

לא פחות משבעה ספרים שיצאו לאור בשנה החולפת (או קצת יותר ממנה) מתייחסים לנושא של החילוניות הישראלית או מושגים קרובים לה, כגון “עבריוּת” או “ישראליוּת”. ניתן למיין אותם על פי נטייתם או על פי נושאם המרכזי. שלושה מבין שבעת הספרים האלה, הדרך החילונית של רם פורמן, מדריך לחילוני של אביעד קליינברג, ובדרך שונה במקצת, סיפורם של היהודים החילונים של אמנון רובינשטיין, מכוּוָנים לחיזוק התודעה והזהות החילונית. הם מסבירים ליהודים חילונים כיצד להדוף את נחשול ההדתה, ומספקים נימוקים בעד אורח חיים חילוני ובעד יהדות חילונית. חלק גדול מספרו של קליינברג מספק נימוקים נגד הדת ונגד האמונה בישות עליונה, חסרת גוף פיסי, בעוד שספרו של רובינשטיין, משתמש בסיפוריהם של אישים כגון איינשטיין, קפקא ופרויד כמופתים ליהודי חילוני – כיצד יכול הפרט לקיים זהות יהודית חזקה ובה בעת להיות חילוני, ובמה הדבר כרוך.

שני ספרים, האחד מהלל ומשבח, השני כתוב בנימה עגמומית, דנים בישראליוּת כאוריינטציה חלופית ליהדות או לדת. ספרו של יוסי שיין, המאה הישראלית והישראליזציה של היהדות, טוען כי למדינת ישראל היתה השפעה עמוקה על היהדות ועל החיים היהודיים. לטענתו, ישראל כיום היא-היא היהדות, ישראל והניסיון הישראלי הם מרכז החיים היהודיים, והמעורבות בישראל ועם ישראל תפסה את מקומן של הדת ושל היהודיוּת. ספרו של רמי לבני, קץ עידן העבריות, הוא קינה על מה שהייתה ישראל, כאשר נשלטה בידי אליטה חילונית, אשכנזית ובעלת אוריינטציה סוציאליסטית. במובן מסוים, זו גירסה מרוככת של התלונה (היותר מדומיינת מאשר מושמעת בפועל) של האליטה האשכנזית הישנה – “גנבו לנו את המדינה!” אף שלבני מתאבל על האובדן, ישנם ציבורים – דתיים, מסורתיים, מזרחיים – שאינם מתאבלים על קיצו של עידן ה”ישוב” ושל שנות העשורים הראשונים של מדינת ישראל.

שני הספרים האחרונים מאתגרים את הדיכוטומיה המסורתית של “דתי” לעומת “חילוני”. הראשון, יהדות ישראלית, מאת קמיל פוקס ושמואל רוזנר, עושה זאת באמצעות תיאור המציאות כפי שהמחברים רואים אותה (עוד על ספר זה בעמוד 109). השני, חזרה בלי תשובה, מאת מיכה גודמן, בולט באוריינטציה הנורמטיבית שלו. טענתם העיקרית של פוקס ורוזנר היא כי רוב הישראלים הם לאומיים ומסורתיים כאחד. אם לצטט את התבטאותם המטאפורית, רוב הישראלים עושים קידוש בשבת ותולים את דגל הלאום ביום העצמאות. במידה מסוימת, מסקנה זו נוגדת את פיאורה של הישראליוּת ואימוץ הזהות הלאומית בתור תחליף חילוני לחלוטין לזהות היהודית הדתית המסורתית.

מיכה גודמן, סופר פורה ומוכשר, הקדיש מאמצים רבים לגישור על פני דיכוטומיות. הוא ייסד ועומד בראשה של מדרשת “עין פרת” שבין תלמידיה, בוגרי שירות צבאי, דתיים וחילונים גם יחד. ספרו האחרון, שאותו הוא מציג כאחד משני כרכים על החברה הישראלית (אשתקד פרסם ספר על הסכסוך הערבי-ישראלי, שיש בו ניסיון לגבור על הדיכוטומיה ימין-שמאל), יוצא מנקודת ההנחה שלבני אדם יש שני צרכים שווים בחשיבותם: הראשון הוא הצורך בהשתייכות ובמשמעות, השני הצורך בחירות. דת מאורגנת מספקת את הצורך הראשון, בעוד שחיים חילוניים מספקים את הצורך השני. ספרו מנסה להראות כיצד לספק את שני הצרכים כאחד. בעשותו זאת מציע גודמן אופני קריאה חדשים, גם של הדת וגם של החילונות.

הקודם
הבא