ספריית מאמרים / ניירות עמדה

עלייתה של סין, היריבות מצד ארה"ב, וההשלכות על ישראל

כיום, גם אמריקה וגם סין רואות את עצמן כקורבנות. האמריקנים זוכרים כי סין תידלקה את צמיחתה באמצעות הגלובליזציה הכלכלית שארצות הברית קידמה, ותוך כדי כך גזלה – כך רואים זאת האמריקנים – מישרות של עובדים אמריקניים וקניין רוחני אמריקני.10 להשקפה זו שותפות שתי המפלגות ורוב גדול של תושבי ארה"ב – מקרה ייחודי של תמימות דעים בנוף הפוליטי הכל כך מפולג של ארה"ב, וסימן מדאיג לכך שכמעט בלתי-אפשר לנהל כיום ויכוח מנוטרל מֵרְגָשוׂת בין ההשקפות השונות אודות סין. הסינים, מצידם, נזכרים ב"מאה השנים של ההשפלה" שבמהלכן הם הובסו, הושפלו ונשדדו ע"י המערב, רוסיה ויפאן. הנשיא שי ג'ינגפינג חזר על תלונה זו יותר מפעם אחת. יש כאן פצע פתוח וטינה שלא התפוגגה, שהתעלמות של המערב ממנה תהיה כרוכה בסיכון. סין משתמשת בה כבכלי פוליטי. זו היא אחת הסיבות לרגשי האחווה שסינים חשים כלפי יהודים וישראל: גם היהודים סבלו; מדוע שהם לא יבינו את סין? קיימת זיקה בין הזכרון ההיסטורי המר של סין לבין גישתה הנוכחית כלפי המערב, במיוחד נוהגי הסחר והקניין הרוחני של סין, שהולידו תגמול מצד ארה"ב. האירוניה היא בכך שההתערבות הצבאית האמריקנית בסין במאה ה-19 היתה צנועה ביחס לזו של יפאן ושל אירופה.11 עם זאת, שום מדינה איננה יכולה לסבול מדיניות של נקמנות תמידית מצד אחת משתי המעצמות שיש להן משקל מכריע בכלכלה העולמית. אולם לעוינות האמריקנית כלפי הסינים יש גם היסטוריה קדומה יותר. סין היתה קורבן לאנטיפתיה אמריקנית ומערבית כבר במאה ה-19, כאשר היא לא היוותה איום על שום מדינה זרה. הפחד מן "הסכנה הצהובה" היה אחד הסטראוטיפים התרבותיים והגזעניים היותר נפוצים במערב, ורבים היו שותפים לו. קיסר גרמניה וילהלם השני חזר והזהיר מפני הסכנה הצהובה. הוא אסר על מוזיאונים בברלין שהיו תחת השפעתו לרכוש אמנות ממזרח אסיה. התרומות הראשונות של אמנות סינית למוזיאונים ברלין נתרמו על ידי אספנים יהודים-גרמנים.12

"משרד ההיסטוריון" במחלקת המדינה של ארה"ב ערך רישום כרונולוגי של כ-120 אירועים בולטים ביחסי ארה"ב-סין בין 1784 ל-2000.13 אירועים אלה נעים בין "חיוביים" – פגישות, הסכמים, אמנות – ו"שליליים" – אי-הסכמות, התנגשויות, קרעים. לאחר 1911, השנה בה הדיח סון יאטסן את שושלת צ'ינג וייסד את הרפובליקה של סין, החלה ארצות הברית לסייע לסין. בשנת 1942 הגיעה לשיאה מערכת היחסים בין סין לארה"ב בצורת ברית צבאית הדוקה נגד יפאן. אולם אפילו אז היו אי-הבנות עצומות בין שתי המדינות. מפקדם של הכוחות המשותפים היה הגנרל האמריקני ג'ו סטילוול. הוא העריץ את הקשיחות ואת המזג העליז של הסינים, ונאבק למען רפורמה של הצבא הסיני. למרבה הצער, הוא נכשל, ההיסטוריונית ברברה טוכמן, שכתבה את הביוגרפיה שלו, ראתה בכישלונו סמל ל"ניסיון האמריקני בסין": נדיבותה של אמריקה כלפי סין וכישלונה בשינוי הארץ מצטרפים זה לזה. כיהודיה אמריקנית, בעלת זיקה לשתי תרבויות ומורשות שונות, היטיבה טוכמן להבין את הפער התרבותי שבין ארה"ב וסין העצום בין שתי המדינות. את ספרה חתמה בקביעה כי "סין היוותה בעיה שעבורה לא נמצא שום פתרון אמריקני… קליפתה כבר היתה ריקה, והיא גם לא יכלה לעכב את המעבר המחזורי של השליחות השמיימית המוטלת עליה. בסופו של דבר, סין הלכה בדרכה כאילו האמריקנים לא היו מעולם."14

האיבה ההדדית בין ארצות הברית לסין בעקבות ניצחון הקומוניסטים במלחמת האזרחים הצטמצמה לאחר ביקוריהם של הנרי קיסינג'ר והנשיא ניקסון בבייג'ינג (1971, 1972). כך, למעט המשבר בעניין טאיוואן ועד ראשית שנות ה-90' (הטבח בכיכר טיאנאנמן 1989, קריסת ברה"מ 1991), היו היחסים המדיניים בין סין וארה"ב יציבים למדי. אולם, החל משנות ה-90' הפכה הצמיחה הכלכלית יוצאת הדופן וההתעצמות הצבאית של סין לבעיה מטרידה עבור הממשל האמריקני. האמריקנים מעולם לא נאלצו להתמודד עם צמיחה כה נרחבת וחסרת מעצורים מלבד, אולי, צמיחתה הכלכלית של יפאן בשנות ה-70'. במהלך המאה ה-20 התעמתו עם ארצות הברית ארבע מעצמות גדולות שקראו עליה תיגר: גרמניה הקיסרית במלחמת העולם הראשונה, יפאן הקיסרית וגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, וברית המועצות במלחמה הקרה. אף לא אחת מביניהן, העמידה בפני ארה"ב אתגר כלכלי, אלא אתגר צבאי בלבד. אף אחת מבין הארבע מעולם לא היוותה אתגר לאמריקה מהבחינה הכלכלית. כל הארבע היוו אתגרים צבאיים בלבד. ארצות הברית הביסה את יפאן ואת ברית המועצות וסייעה להביס פעמיים את גרמניה באמצעות עוצמה צבאית שחוזקה על ידי עוצמתה הכלכלית. סין שונה. היא מאתגרת את ארצות הברית בעזרת אותם נכסים כלכליים שהפכו את אמריקה לגדולה: עבודה קשה, פיתוח טכנולוגי, השקעות מאסיביות בתחבורה ובתשתיות אחרות, סחר בינלאומי, אך במקרה של סין גם אי-התחשבות בקניין רוחני. כאשר פתח הנשיא טראמפ ב"מלחמת הסחר" שלו נגד סין (2018), הוא העלה אל פני השטח תנודה טקטונית בין שתי מעצמות. לא היתה זו תפנית פתאומית מצידו של נשיא המואשם בכך שאי-אפשר לצפותו מראש. היה זה שיאו של תהליך שהחל שנים קודם לכן.

הקודם
הבא