אנטישמיות ודה-לגיטימציה

קמפיין הדה-לגיטימציה הבין לאומי נגד ישראל

מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל הינו גל נוסף בשרשרת של מסעי התקפה על מדינת ישראל מאז קמה, במגמה להחליש אותה עד להכחדתה בתהליך היסטורי. קדמה לו סדרת מערכות שכולן נכשלו – מערכות צבאיות, החרם הערבי, מערכות פוליטיות/דיפלומטיות (כגון ציונות=גזענות) ומערכת טרור. בעיני מחוללי הדה-לגיטימציה, מערכה זו מכוונת ל”בטן הרכה” של ישראל כישות ייחודית לא מובנת מאליה, המגדירה עצמה בממשק שבין דת ולאום ושרויה בסכסוך היסטורי עם תנועה לאומית אחרת על אותה כברת ארץ – מתוך עמדה של עליונות מעשית על תנועה זו.

זוהי מערכה תודעתית בעיקרה, המוצגת כ”מוסרית”. כנגזרת מהשלילה האידיאולוגית של לגיטימיות ישראל, פועלים העומדים מאחוריה לשלול מיניה וביה את הלגיטימיות של כל פעילות ריבונית ישראלית שתכליתה להגן על ישראל ולחזק אותה, ובכלל זה מימוש זכויות ההגנה העצמית, פיתוח קשרי החוץ והכלכלה, הקשר המיוחד עם התפוצות (כולל “חוק השבות”) וההגנה על שמה הטוב של המדינה. במערכה גלובלית זו, כל העולם נתפס כחזית וכל אזרח העולם – כחייל פוטנציאלי.

נדמה שלא מקרה הוא שגל תודעתי זה פרץ והדהד דווקא בראשית שנות ה-2000, ובעיקר במערב אירופה. המדובר בתקופה אליה התנקזו התרחקות מתודעת השואה ומִזיקה לתנ”ך, פיתוח דפוסים של אנטישמיות מודרנית המכוונת נגד מדינת ישראל, אימוץ שיח ה”פוסט…” שצוין לעיל, התפשטות הגלובליזציה והקוסמופוליטיות והקטנת הסובלנות לביטויים של לאומיות אתנו-דתית, עליית שיח זכויות אדם אל מול השיח הקלאסי של ביטחון לאומי, עליית כוחם היחסי של שחקנים לא-מדינתיים (האזרח הבודד, ארגונים לא-ממשלתיים וגורמי חברה אזרחית בכלל) ועליית משקלם הדמוגרפי והפוליטי של המוסלמים באירופה. זוהי התקופה של צמיחת המדיה החברתית ושל מהפכת הרישות החברתי-קיברנטי בכלים המאפשרים הפצה המונית ואמפליפיקציה של מסרים בלא צורך לעבור דרך מסננת של כללי אתיקה ומשפט. לכל זאת יש להוסיף כגורם מרכזי את השפל בסכסוך הישראלי-פלסטיני עם כישלון תהליך קמפ-דייויד, ניפוץ התקוות של שנות ה-90 ופרוץ האינתיפאדה השנייה. כמוזכר לעיל, בחלק ממרכיבים אלה חלה תמורה בשנים האחרונות (למשל, העלייה מחדש של הלאומיות) אולם עדיין לא ברורה השפעתם העדכנית.

מאחורי מערכת הדה-לגיטימציה חברו יחדיו גורמים עוינים לישראל, ובראשם גורמים מוסלמים (כולל עדויות למימון מצד גורמי אסלאם פוליטי), פלסטינים וגורמי שמאל עמוק מערביים. ואף כי המדובר בתופעה מבוזרת הכוללת גופים רבים, שונים ומשונים, ניתן לזהות בה מאפיין מתגבר של רִשְתִּיוּת וירטואלית, סניפים ושיתופי פעולה מקומיים.4 ודאי נכון הדבר בהתייחס לארגוני הדה-לגיטימציה והחרם המובילים כגון  SJP (Students for Justice in Palestine), או ה– PSC (Palestine Solidarity Campaign) כך, לדוגמא, ארגון BNC (BDS National Committee) שהינו הארגון המוביל בפעילות דה-לגיטימציה בקמפוסים וצמח כארגון שורשי (grassroots), מצטייר יותר ויותר כמי שקשור בקשרי רִשתיוּת ובגופים חיצוניים (כמו American Muslims for Palestine) המסייעים לו במימון וייעוץ מקצועי. בסך הכל אנו מזהים במערב לא יותר מכמה עשרות של גופים ראשיים המקדישים עצמם למסע הדה-לגיטימציה (ומאחוריהם שובל ארוך מאוד של “זנבות”), מה שמאפשר מיקוד מערכה נגדית מולם, כפי שיוצג להלן.

במבט-על, המסע האמור בדרך כלל מסווה את כוונותיו האמתיות באופן מתוחכם, תוך ביקורת מהותנית על ישראל כאחראית לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולנובע ממנו, ותוך חיבור הסכסוך להקשרים רחבים יותר של שלילת זכויות אדם, מיעוטים וסקטורים חלשים ומדוכאים. את מוקדיו ניתן לאתר במערב (בעיקר במערב אירופה וחלקים מארה”ב), בקרב גורמי החברה האזרחית (ארגונים לא-ממשלתיים, קמפוסים, איגודי עובדים, המגזר העסקי, כנסיות, תקשורת), ברשתות החברתיות ובקרב בני נוער. בכלל זה:

א.        הנחת מצע אינטלקטואלי לעיצוב הנרטיב באופן השולל במשתמע את הלגיטימיות של ישראל ושל פעולותיה.

ב.        על בסיס זה – שימוש בכלים חברתיים להפצת המסר בקרב קהלי חברה אזרחית נרחבים, כולל שימוש מסיבי במדיה חברתית ושימת דגש על הדור הצעיר, שימוש תכוף באפקטים ויזואליים/רגשיים ושימוש בכלים דמוקרטיים ונוהליים לשם חדירה למוסדות חברה אזרחית (בפרט באקדמיה) והשפעה על החלטותיהם.

ג.         תרגום המסר לכלים אנטי-ישראליים מעשיים, תוך יצירת לחץ מתמיד ובלתי פוסק, כולל התקפות משפטיות על ישראל ועל ישראלים (Lawfare), מתקפה כלכלית על המסחר עם ישראל והשקעות בה (BDS), ומאמץ לחרמות אקדמיים, תרבותיים, ספורטיביים ותקשורתיים המלווה בקמפיין רעשני ומעורר הדים.

ד.        עיצוב קמפיין “לגיטימי” שיופיע כפרוגרסיבי, ליברלי, בלתי אלים, ועוסק בזכויות אדם ובהגנה על מיעוט מופלה ומדוכא אל מול מה שמוצג כקולוניאליזם, גזענות, אלימות והפרה שיטתית של החוק הבינלאומי. בכלל זה, “מיסגור” משפטי,5 התחברות לגורמים ליברלים ולארגוני זכויות אדם בינלאומיים מובילים (כמו אמנסטי  ו–HRW), שילוב יהודים וישראלים למען הענקת תווית “הכשר” לקמפיין ודחיית האשמות כלפיו בדבר אנטישמיות, ושימוש רוֹוֵחַ באו”ם כ”מטריה” מדינית-משפטית-מוסרית.

ה.        כחלק מ”מחטף” הנרטיב הליברלי, בשנים האחרונות מושם דגש על Intersectionality, קרי – על מיקום המאבק בישראל בתוך ההקשר הרחב של מאבק בכל צורות הדיכוי והאפליה. מסע זה, הנפוץ במיוחד בקמפוסים בצפון אמריקה, יוצר דימוי מלאכותי של “סולידריות” בין מאבקים שונים של קבוצות מיעוט/קבוצות חלשות נגד הרוב החזק, בעל הפריבילגיות והמפלה, כגון – שחורים (ראה ניסיון החיבור ל–Black Lives Matter), נשים, להט”בים ועוד. ככזה, הוא “ממסגר” את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כנרטיב פשטני, “שחור-לבן”, של תוקפן (ישראל) מול קורבן (הפלסטינים), להבדיל מנרטיב של סכסוך סבוך בין שתי תנועות לאומיות.

ו.         צורה אחרת של קמפיין “ליברלי” ההולכת ומתפתחת הינה הנסיון לנצל את הזרם המתפתח של SRI (Socially Responsible Investing) , קרי – הכנסת שיקולים של “social good” לשיקולי ההשקעה של גופים כלכליים לצד שיקולי רווח והפסד, על מנת להטמיע בו אג’נדה אנטי-ישראלית.

ז.         ברוח כל הנ”ל – יצירת לקסיקון שגור בעל חזות לגיטימית לשם השחרת ישראל והצבת סימן שאלה על הלגיטימיות שלה – מדינת אפרטהייד, גזענות, טיהור אתני, קולוניאליזם, פשעים נגד האנושות, אפליה, תוקפנות ועוד.

ח.        לצד ההמשכיות וההתמדה בהפצת המסר – ניצול כל התפתחות או התפרצות בסכסוך הישראלי-פלסטיני להעצמת הקמפיין, תוך התמקדות בהיבטים בהתנהגות ישראל המועדים לעורר הדים שליליים. בכלל זה, תיוג סוגיית ההתנחלויות (המעוררת ביקורת בינלאומית רחבה) כסוג של קולוניאליזם המאפיין את ישראל בכלל וארגון פעולות מחאה המוניות סביב משברים ביטחוניים (ראה הגל האנטי-ישראלי העכור באירופה סביב מבצע “צוק איתן” בעזה בקיץ 2014).

ט.        מאמץ מכוון לשלול מישראל במות חופשיות ולגיטימיות להשמעת דבריה ולהגנה על שמה, כביכול המדובר בישות “נגועה”, שכל הנוגע בה איננו לגיטימי. בכלל זה – הפרעה מכוונת, לעיתים אלימה, למרצים ונואמים בקמפוסים ובפורומים אחרים (Anti-Normalization).

י.         ניהול מערכה דינמית המתאימה את דרכי הפעולה ללקחים המוסקים ונלמדים באופן שוטף.

אפקט מסע הדה-לגיטימציה – בפרספקטיבה של למעלה מעשור ניתן לומר בבירור כי מסע הדה-לגיטימציה הבינלאומי נגד מדינת ישראל לא הצליח להשיג אפקט אסטרטגי כפי שקיוו וחתרו יוזמיו. ראשית, הוא לא רשם אפקט מקרו-כלכלי. אדרבא, בתקופה זו נרשמו בישראל צמיחה כלכלית יציבה, עליה ביצוא, שילוש ההשקעות החיצוניות בישראל וגידול בסחר עם אירופה, מוקד פעילות ה– BDS.6 שנית, הוא לא פגע בהיקף קשרי החוץ של ישראל ואלה אף הורחבו והתפתחו מאוד בשנים האחרונות. שלישית, הוא לא הצליח להביא להעמדתו לדין של אף אזרח ישראלי בגין פעילותו בשירות ממשלת ישראל/צה”ל (כגון בעילוֹת של “פשעי מלחמה” נגד פלסטינים). רביעית, הוא רשם הישגים מוגבלים בשדות החרם התרבותי והאקדמי ונכשל בניסיונו לבלום התיירות לישראל (שנת 2017 מצטיירת כשנת שיא של כל הזמנים). חמישית, הוא נחל רק הצלחות מוגבלות בהחלטות אנטי-ישראליות בקמפוסים ומוסדות ציבור אחרים (אף קמפוס בארה”ב לא החליט על divestment  מישראל, להבדיל מארגוני סטודנטים) ובחרמות תרבותיים ואקדמיים (בעשור שעקב להקמת תנועת ה- BDS נרשמה עלייה בהיקף שיעור שיתוף הפעולה האקדמי בין ישראל לארצות הברית המתקרב ל-50%). לבסוף, האפקט שלו בתחומי החברה האזרחית תורגם להשפעה חלקית מאוד, הרחק משאיפותיו, על החלטות המערכות הפוליטיות-מדינתיות.

לחוסר הצלחה זה גורמים רבים. מלכתחילה, מתקפה כלכלית על מדינה, דוגמת BDS, מוגבלת ביכולתה לחולל אפקט מקרו-כלכלי אם אינה מצליחה לגייס לצידה חזית בינלאומית של ממשלות. במקרה של ישראל, לצד עובדה מכרעת זו הוגבל פוטנציאל המתקפה עוד יותר משום שרוב היצוא הישראלי לאירופה – שותפת הסחר הגדולה ביותר של ישראל – הינו תשומות לייצור ומרכיבי ביניים המוטמעים במוצרים ומיוצאים על ידי חברות עם מימד בינלאומי, וכן משום שישראל מפתחת שווקים בינלאומיים נוספים, בדגש על אסיה, ועומדים לרשותה מנגנוני הגנה מפני חרמות כלכליים מתוקף חברותה במוסדות כלכליים בינלאומיים.7

נדמה כי גורם בלתי מבוטל בחוסר ההצלחה הנ”ל הוא ההתארגנות שחלה בישראל ובתפוצות במהלך העשור האחרון להתמודדות עם המתקפה ובכלל זה הגברת המיקוד הממשלתי והצטרפות גופים רבים למערכה, נוכחות בשטח, היערכות מקדימה ומתקפות-נגד. ראויה לציון במיוחד היערכותה של ישראל אל מול המתקפה המשפטית עליה.

בנוסף, בכמה וכמה מקרים גורמי הדה-לגיטימציה עצמם תרמו לכישלונם בכך שאימצו קו קיצוני אשר חשף את כוונותיהם האמיתיות והרתיע גורמים מסוימים מלהצטרף אליהם ולתמוך ביוזמותיהם.

ועם כל זאת, אין להתעלם מהאפקט שבכל זאת רשם מסע הדה-לגיטימציה ואין לבטל אותו. יותר מכל הוא השפיע על הרעלת האווירה בכל הקשור לישראל בחוגים מסוימים במערב, כגון בקמפוסים ובמדיה חברתית, כפי שמעידים סטודנטים ובני נוער רבים, ובחלק מהתקשורת. ככלל, סקרי דעת קהל משקפים בעקביות דימוי בעייתי לישראל בדעת הקהל הבינלאומית. המושג “ציונות” הפך ממושג המתאר תנועה לאומית לגיטימית למושג טעון, שנוי במחלוקת בשיח המערבי. גם בארה”ב, בה התמיכה הציבורית בישראל שומרת על רמה גבוהה, סקרי דעת קהל מראים שחיקה מדאיגה בתמיכה בישראל  בקרב הדור הצעיר והיותר ליברלי, בעיקר בהקשר הפלסטיני. וגם אם אין מלוא השחיקה תוצאה ישירה של מסע הדה-לגיטימציה, יש להניח שהוא תרם לכך.

חרף כישלונו של מסע הדה-לגיטימציה, ובתוכו ה–BDS, ברמת המקרו, הוא רשם השפעה מסוימת ברמת המיקרו. הוא חילחל לאליטה הליברלית המערבית ודרכה מתדפק על דלתות השיח המיינסטרימי. הוא נוכח, מורגש ומתרחב בקמפוסים בצפון אמריקה (אף כי עד כה חדר משמעותית רק לכ-10% מהם), בשת”פ האקדמי המערבי עם ישראל ובעולם התרבות והספורט. הוא הפך מטרד ומועקה ללא מעט בתי עסק וישויות כלכליות מערביות המשקיעות בישראל, שחלקן (כמו קרנות פנסיה אירופיות או חברות כמו Veolia או אורנג’) החליטו בגינו לצמצם או לנתק מגע עם השוק הישראלי, והוא רשם השפעה מסוימת בחזית הרגישה מבחינה כלכלית של איגודים מקצועיים.

התופעה של חרם או מגבלות (כמו סימון מוצרים או החמרה במכסים) על תוצרת ישראלית המיוצרת מעבר ל”קו הירוק” או על חברות ישראליות החונות ופועלות מעבר לקו, נפוצה יותר מחרם על ישראל-גופא (Israel proper), ובשנים האחרונות צברה תאוצה באירופה. כאמור לעיל, קיים ויכוח האם המדובר בדה-לגיטימציה או בכלי לחץ פוליטי על מדיניות ישראל בהקשר הפלסטיני (שבכל מקרה ישראל תילחם בו), שהרי תופעה זו מבחינה בין מה שהיא מגדירה כ”שטח כבוש” לבין “ישראל-גופא”  ומכאן שהיא מכירה במשתמע בעצם הלגיטימיות של ישראל. כך או כך, אף שהיקף התוצרת הישראלית מעבר לקו הירוק הינו זניח (פחות מ – 1% מכלל היצוא הישראלי) יש לשים לב לפוטנציאל “המדרון החלקלק”, קרי – לסכנה שהחרמות או ההגבלות יורחבו בהדרגה לישויות ישראליות – כולל בנקים – שעיקר פעילותן בישראל-גופא, אך המקיימות סניפים או פעילויות ביהודה ושומרון. סכנה זו נוכחת, למשל, ב”רשימה השחורה” של חברות המורכבת בעת הזו לדרישת המועצה לזכויות אדם של האו"ם (UNHRC).

מטרה חשובה של מערכת הדה-לגיטימציה הינה פגיעה בזיקה לישראל של הציבור היהודי במערב, בעיקר בני הנוער, בראותה בו “מכפיל כוח” למדינת ישראל. תופעת ההתרחקות מישראל (distancing) בקרב נוער יהודי בארה”ב קיימת ומוכרת, וסקרי Pew מראים כי שיעור התמיכה בישראל בקרבם נמוך משיעור התמיכה של המבוגרים. הסיבה העיקרית לתופעה זו איננה נעוצה דווקא במסע הדה-לגיטימציה אלא בהתפתחויות בקרב הקהילה היהודית עצמה, נישואי תערובת ועוד. יחד עם זאת, בצד הפוליטי יש למסע הדה-לגיטימציה השפעה מסוימת. בהכללה ניתן לומר כי הוא משפיע רק על חלק קטן מאוד וזניח מן הקהילה היהודית להפוך לדה-לגיטימטורים בעצמם, אך הוא תורם לכך שחלק גדול יותר מן הקהילה מאמץ עמדות ביקורתיות כלפי ישראל (מתוך תחושת צורך לבחור בין ערכיו הליברלים לבין הזיקה לישראל) וחלק גדול עוד יותר פשוט מתרחק מישראל ומכל הקשור אליה, מפני שהיא נתפסת כנושא טעון ובעייתי.

בשורה התחתונה, אל לישראל ולעם היהודי להתייחס בשוויון נפש למסע המתנהל נגד המדינה ונגד הקשר בינה לבין התפוצות. עליהם לזהות נכונה את מוקדיו של מסע זה ואת נקודות התורפה אליהן הוא עלול לכוון – ולהיערך בהתאם.

כמצוין לעיל, אכן חלו התפתחויות חשובות בצד הישראלי-יהודי בשנים האחרונות. ראשונה בהן היא התפתחות המוּדעות לאתגר האסטרטגי. בעקבות המודעות באה ההיערכות. לא מעט מכוני מחקר וארגונים נחלצו להקדיש משאבים למחקר התופעה ולהצעות מדיניוּת. ביוזמת המכון למדיניות העם היהודי, ממשלת ישראל הסמיכה משרד ממשלתי – המשרד לעניינים אסטרטגיים – לרכז את הטיפול בנושא והקצתה לו תקציב ייעודי לשם כך, ומשרד זה אכן עשה כברת דרך ממשית וראויה לציון בגיבוש אסטרטגיה ובהיערכות מעשית; גופי המודיעין בישראל הקימו פונקציות למעקב אחר התופעה; ארגונים יהודיים בחו”ל נערכו למולה; צצו לא מעט יוזמות אזרחיות בארץ ובחו”ל למלחמה בדה-לגיטימציה – כולל בקמפוסים, בהסברה ובמלחמה ברשת האינטרנט; הוקמו חיבורים ורשתיות בין חלק מהגופים המטפלים בנושא בארץ ובחו”ל; בוצעה פריסה בשטח (למשל, בקמפוסים ולמול “שבוע האפרטהייד” השנתי); הוצאו אל הפועל יוזמות חקיקה נגד פעולות דה-לגיטימציוניות ועוד.

ועם כל זאת, נדמה שעדיין לא הושלמה והוטמעה בישראל, ובעקבותיה בתפוצות, אסטרטגיה ארוכת טווח כוללת ומתוקצבת כראוי למלחמה בתופעה, וניכרים ליקויים המחייבים השתפרות במיקוד, בהתארגנות, בהתרשתות, בתיאום, ובגיוס המשאבים האנושיים הנדרשים.

הקודם
הבא