אנטישמיות ודה-לגיטימציה

קמפיין הדה-לגיטימציה הבין לאומי נגד ישראל

להלן פירוט האינדיקטורים והכלים המוצעים לזיהוי ביטוי או פעולה אנטי-ישראליים כחשודים בדה-לגיטימציה ולבירורם בהתייחס לנקודת המוצא, הכוונה וההקשר שלהם.

מהותניות (Essentialization) – מקרים שבהם הביקורת על ישראל איננה מצטמצמת רק למדיניות או להתנהגות כזו או אחרת של ישראל, הניתנות לשינוי, אלא היא ביקורת היורדת, במפורש או במשתמע, לשורש מהותה היסודית והעמוקה של המדינה. ביקורת כזו יכולה להשתמש גם בכלים מדיניים כמו החלטות או”ם (כדוגמת החלטת עצרת האו”ם מ- 1975 שהשוותה את הציונות לגזענות). היא מציגה את ישראל כמדינה המיוסדת על פגם מוסרי עמוק, בבחינת “חטא קדמון” (בהשאלה מעולמות תוכן אחרים) אשר במשתמע איננו ניתן לתיקון, אפילו לא בכלים דמוקרטיים (כמו מערכת משפט או עיתונות חופשית), פוליטיים (כמו הסדר מדיני) או כלי מדיניות אחרים. המשתמע מהצגתה של ישראל כישות חסרת תקנה מבחינת מוסריותה ומכאן גם מבחינת יחסה הבסיסי לחוק הבינלאומי ולזכויות יסוד קולקטיביות ופרטיות של פלסטינים, הוא שאין פתרונה אלא במחיקתה. בדרך כלל תתלווה לביקורת מסוג זה התנגדות, ולו במשתמע, לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. התנגדות זו היא אינדיקטור חשוב לסיווגה של ביקורת כזו כחשודה בדה-לגיטימציה. הצגה כזו מציבה כמעט בהכרח סימן שאלה על הלגיטימיות של ישראל, אם לא סימן קריאה על הנחת אי-הלגיטימיות שלה.

שפה מושגית – השיוך למתחם ה”חשוד בדה-לגיטימציה” מצוי כבר בשיח (Discourse), קרי בשפה המושגית אשר בה משתמשים לתקוף את ישראל. השפה המושגית שפיתחו מחוללי הדה-לגיטימציה מבטאת בעצם ביקורת מהותנית, וזו התפשטה ומשמשת לא רק מחוללי דה-לגיטימציה אלא גם את המפיצים אותה ותורמים לה מבלי דעת ומחוסר הבנה. לפנינו תופעה ידועה ממדעי החברה בה שפה מושגית מתפתחת מכילה הנחות ומשמעויות משתמעות, והיא מנחילה אותם לציבור רחב המשתמש בה דרך שגרה גם מבלי להבין או לחלוק את הכוונה שמאחוריה. במיפוי ביטויי אותה שפה בולטים כאמור ביטויים (שכולם לקוחים מההקשר הישראלי-פלסטיני) כמו: מדינת אפרטהייד (ניסיון מובהק לצייר את ישראל כדרום-אפריקה שנייה), מדינה נאצית (השוואת ישראל לנאציזם וסמליו רווחת מאוד), מדינה גזענית, מבצעת “רצח עם” (Genocide), מבצעת “טיהור אתני”, “פושעת מלחמה” (להבדיל מהתייחסות למקרה ספציפי), אחראית לפשעים נגד האנושות ועוד. בסופו של דבר, חשוב להגדיר לעצמנו מה הם אותם ביטויים החורגים בעליל ממסגרת הביקורת העניינית והלגיטימית ולהבהיר למשתמשים במושגים אלה (ולאלה החשופים לשימושים הללו) כי הם עושים שימוש בכלים של דה-לגיטימציה.
רקורד של התבטאויות או עשיה המאופיינים כבעלי מובהקות של דה-לגיטימציה – הוא כלי משמעותי היכול לפזר ספקות ותהיות לגבי כוונות התוקפים את ישראל. במקרים רבים, למבקרים את ישראל מתוך מרחב של ביקורת לגיטימית או לגיטימית-לכאורה, יש גם רקורד מובהק של דה-לגיטימציה ברורה ולא משתמעת לשתי פנים. רקורד זה צריך לחפש באמצעים שונים, למצוא ולחשוף. זהו כלי חשוב בחשיפת דה-לגיטימציה מוסווית ובמאבק נגד מחולליה.

סטנדרט כפול – הסטנדרט הכפול אינו עונה בהכרח ובאופן אוטומטי על הגדרת הליבה של הדה-לגיטימציה. גם הוא תלוי הֶקְשר ופרשנות. ישנם סוגים שונים של סטנדרט כפול בנוגע לשיפוט ישראל ויש גם סטנדרט כפול הנוגע לזכותה “ליהנות מן הספק”, או להזדמנות הוגנת ושווה להשמעת עמדתה. מכל מקום, לטעמנו ראוי להחשיבו כמבטא דה-לגיטימציה או כתורם לה במקרים מובהקים של סטנדרט כפול קיצוני, או כזה המבוסס על שקר מובהק וברור, או כזה המתחבר לאינדיקטורים האחרים שקבענו.

האינדיקטורים המילוליים-רעיוניים שהוצגו עד כה הינם אינדיקטורים לדה-לגיטימציה במימד התודעה. עליהם יש להוסיף אינדיקטורים מעשיים, קרי דה-לגיטימציה במימד האופרטיבי. ראשון שבהם הוא חרם על ישראל או על תוצרת ישראלית (BDS) – כולל חרם כלכלי, תרבותי, אקדמי או אחר. חרם על ישראל ותוצרתה הינו נשק מסוכן בפוטנציה, והוא מעביר את המאבק בישראל לפסים עממיים, בהם כל אחד יכול להשתתף באופן אקטיבי. אינדיקטור זה אינו מובן מאליו, והוא טעון דיון והסבר. בויכוח האינטלקטואלי יש הטוענים  שחרם הינו כלי מדיניות לגיטימי שהעולם השתמש ומשתמש בו לא פעם בהקשרים שאינם קשורים בהכרח לדה-לגיטימציה של ישות מדינית (להבדיל אולי מהמשטר שלה), ושגם יהודים השתמשו בכלי זה בעבר. בהקשר הספציפי של ישראל יש המתרגמים זאת לטענה שחרם הינו כלי לגיטימי ללחוץ על ישראל “לסיים את הכיבוש”, וככזה אין הוא בהכרח נשק של דה-לגיטימציה כהגדרתה על ידינו, אפילו אם הוא תורם לה –  ללא קשר לרצון ולצורך של ישראל להילחם בכל סוג של חרם נגדה. לטעמנו, מכל מקום, חרם על ישראל דינו להחשב ברוב המקרים כסימן מובהק של דה-לגיטימציה — משום שישראל היא הישות היחידה בעולם שעל הלגיטימיות שלה מוצב סימן שאלה, ומשום שרוב רובן של החרמות על ישראל נובעות מתוך אסטרטגיית דה-לגיטימציה מובהקת ומחוללות על-ידי דה-לגיטימטורים ידועים החותרים לנידוי, בידוד והחלשה שלה עד כדי קמילתה או קריסתה, מפלות את ישראל בסטנדרט כפול ומופעלות נגד גופים ואנשים רק בשל שיוכם הלאומי (שלא לדבר על חרם אקדמי הפוגע בחופש האקדמי). כך למשל, איש האקדמיה האמריקאי נורמן פינקלסטיין, ממבקריה החריפים של ישראל מזה שנים ומי שתמך בחרם כלכלי עליה, חולל סערה לפני מספר שנים כאשר הודה ברבים כי גילה שרבים ממחוללי ה-BDS מסווים את כוונתם האמיתית שהיא התנגדות לעצם קיומה של ישראל, וטען כי ראוי שיאמרו את האמת ויחשפו אותה.

סוגיית החרם על תוצרת ישראלית ב”שטחים”, הטעונה מאוד מבחינה פוליטית, איננה נופלת אוטומטית במתחם הדה-לגיטימציה אך במקרים בולטים היא צריכה להיחשב כאינדיקטור פוטנציאלי הטעון בדיקה. מחד גיסא, סיוג החרם לתוצרת ה”שטחים” משדר במשתמע לגיטימיות לישראל שבתחומי הקו הירוק. מאידך גיסא, יש מקרים של חרם כזה מצד גופים פלסטינים ופרו-פלסטינים שהוגבל בכוונה לתוצרת “השטחים” מטעמי נוחות פוליטית גרידא, אלא שמאחוריו מסתתרת כוונת דה-לגיטימציה לישראל באמצעות יצירת “מדרון חלקלק” אשר יחצה קווים ויכה בסופו של דבר בתוככי ישראל (ראה להלן). יובהר כי הגדרת חרם כזה מחוץ למתחם הדה-לגיטימציה אין פירושה שישראל לא תילחם בו, אלא שאז תידרש לכלים שבחלקם שונים הם מכלי הלחימה בדה-לגיטימציה מובהקת.

אינדיקטור מעשי נוסף וחשוב הינו לוחמה משפטית (Lawfare)תופעה זו רווחת יותר ויותר בשנים האחרונות כנשק אנטי-ישראלי. מאחוריה כוונת קרימינליזציה של ישראל, קרי – הצגתה כישות פושעת שיש להילחם בה באמצעות החוק כפי שנלחמים בכל פושע. הלוחמה המשפטית מופעלת בין אם נגד מדינת ישראל, בפורומים משפטיים בינלאומיים (כשעל הפרק מהלך של הרשות הפלסטינית להפללת ישראל בבית המשפט הפלילי הבינלאומי – ICC – בגין פשעי מלחמה), ובין אם נגד אזרחים ישראלים (בעיקר פקידי ממשלה, קציני צבא ואנשי מערכת הביטחון בהווה ובעבר). ברי כי לא כל תביעה משפטית עונה בהכרח על הגדרת הדה-לגיטימציה אולם חלק ניכר מן התביעות אכן עונות עליה, בעיקר בתקיפה השיטתית של זכות ההגנה על ביטחונה של ישראל ובתביעות שדה-לגיטימטורים מובהקים עומדים מאחוריהן. בשל כך ובשל חומרתו של איום זה, חשוב להתייחס ללוחמה המשפטית כאל אינדיקטור פוטנציאלי מרכזי הדורש מענה מערכתי.

הקודם
הבא