אנטישמיות ודה-לגיטימציה

קמפיין הדה-לגיטימציה הבין לאומי נגד ישראל

כמה גורמים מרכזיים עומדים מאחורי מסע הדה-לגיטימציה ומשמשים לו מניע ודלק מזין.

מרכיב מרכזי ביותר בתופעת הדה-לגיטימציה והתחמושת העיקרית בידי מחולליה הינו הסכסוך הנמשך בין ישראל לבין הפלסטינים. סכסוך זה מעניק לדה-לגיטימטורים מרחב נוח ועילוֹת לתקוף את ישראל ולערער על הלגיטימיות שלה, מאחר שהוא מציב את ישראל בעיני דעת הקהל הבינלאומית הרחבה בעמדת החזק מול החלש, הכובש מול הנכבש, ומי שנושא בעיקר האחריות להיעדר פתרון. הסכסוך מאפשר לדה-לגיטימטורים להציג את זכות ההגדרה העצמית של הקולקטיב היהודי כסותרת את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני ולהשחיר את פניה של ישראל כישות קולוניאליסטית-מתנחלת, גזענית, סרבנית שלום, מדכאת ורצחנית, השוללת זכויות אדם ומתאפיינת בהפרה סדרתית של החוק הבינלאומי, בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות (ראה דו”ח גולדסטון כמשל).

עבור הצד הפלסטיני, השחרת פניה של ישראל ודמוניזציה שלה היו והינם כלי חשוב במאבק לאומי-פוליטי. לא מקרה הוא שמייסדי תנועת ה–BDS הם פלסטינים השוללים את פתרון שתי המדינות. הרשות הפלסטינית עצמה מתאפיינת בדואליוּת בנושא הדה-לגיטימציה, כולל ביחסה לתנועת ה – BDS. מחד גיסא, היא מחוייבת פוליטית לפתרון שתי המדינות ולהכרה בזכותה של ישראל להתקיים, ומקיימת איתה מזה שנים שת”פ ביטחוני וכלכלי. מאידך גיסא, מתוך תפיסת סכסוך היסטורי על אותה כברת ארץ היא מסרבת להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ובהיעדר הסדר – לפתח יחסי נורמליזציה בין הישויות והעמים. הגם שהרש”פ איננה מאמצת את תנועת ה–BDS אל חיקה באופן רשמי, רבות מפעולותיה מאופיינות בהיגיון של תנועה זו, כולל ההשחרה השיטתית של ישראל בפורומים בינלאומיים ופנייה לבית הדין הבינלאומי הפלילי. השיח הציבורי הפלסטיני, הרשמי והלא רשמי, הינו אנטי-ישראלי בוטה ותכופות שזורות בו נימות אנטישמיות.

אין ספק כי קיים ממשק בין דה-לגיטימציה לבין אנטישמיות, ברמה כזו או אחרת, והאחרונה אחראית לחלק חשוב מתופעת הדה-לגיטימציה. הרי עסקינן בשלילה מהעם היהודי של זכות הנתונה לכל עם. ואם היסטורית ביטאה עצמה האנטישמיות בשלילת היהודי כפרט, הרי שהיום שוללת היא אותו כקולקטיב לאומי. יו”ר הסוכנות היהודית, נתן שרנסקי, הציע בשעתו לקבוע כי אנטי-ציונות הופכת לאנטישמיות משמתקיימים בה מי משלושת ה–De-legitimization 😀 במובן של ערעור מובהק על הלגיטימיות של ישראל, Demonization  ו–Double standard.2 גם בזירה הבינלאומית ניתן למצוא ביטויים של הכרה בממשק האמור. כך, למשל, האפיפיור פרנציסקוס (2015), מזכ”ל האו”ם החדש אנטוניו גוטרש ונשיא צרפת עמנואל מקרון (2017) צוטטו  כאומרים שמי ששולל את זכותה  של ישראל להתקיים או את הציונות נגוע באנטישמיות. הארגון הבינלאומי (International Holocaust Remembrance Alliance) IHRA קבע בשנת 2016 הגדרה לתופעת האנטישמיות שאותה החליטו ממשלת בריטניה והפרלמנט האירופי לאמץ, ובפירוט מרכיבי התופעה כלל בין היתר את “שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, למשל על-ידי הטענה שקיום מדינת ישראל הוא ‘מפעל פאשיסטי’”. משרד החוץ האמריקאי אימץ החל משנת 2010 הגדרה של האנטישמיות (המבוססת על הגדרת המרכז האירופאי לניטור גזענות ושנאת זרים) וכאחת הדוגמאות לה ציין “דה-לגיטימציה במובן שלילת זכות העם היהודי להגדרה עצמית ושלילת זכות ישראל להתקיים”.

יחד עם ההכרה בממשק האמור ובעובדה כי תופעת הדה-לגיטימציה פותחת מרחב לביטויי אנטישמיות ולהיפך,3 חשוב לזכור כי אין חפיפה מלאה בין שתי התופעות, ויש להיזהר מאוד – במיוחד מול דעת הקהל המערבית במאבק על הדימוי – מאיפיון נמהר של יריבים או מבקרים כאנטישמים, שנזקו עלול להיות רב מתועלתו.

לגורמים ראשיים אלה יש להוסיף גורמים שמקורם בתפיסות אינטלקטואליות, פוליטיות ותרבותיות אשר פשו במערב בעשורים האחרונים, בעיקר במערב אירופה שאחרי מלחמת העולם, ובהן תפיסות פוסט-מודרניסטיות, פוסט-לאומיות, פוסט-דתיות, פוסט-קולוניאליסטיות (שזורות בתחושות אשמה אירופיות) ופוסט-ציוניות. אלה שוללות מדינת לאום אתנו-דתית, רואות בישראל ישות קולוניאליסטית מלאכותית ומעלות על נס שיח של זכויות אדם, ליברליזם ופציפיזם (כאנטיתזה לשיח ביטחוני המתבצר מאחורי גבולות מעשיים ו/או וירטואלים), המציג את ישראל באור אפל. תפיסות אלה היגרו לארה”ב בשנות ה-60 וה-70, התנחלו בעיקר בקמפוסים ושימשו בסיס לשמאל האמריקאי החדש. יצוין כי חלקן לובו בעבר באופן ציני על ידי ברית המועצות במסגרת המאבק במערב וההתמודדות עם התעוררות יהודי ברה”מ – זהו הרקע העמוק להחלטת עצרת האו”ם משנת 1975 אשר שללה את הלגיטימיות של הציונות בהגדירה אותה כצורה של גזענות – באופן שהותיר חותם לשנים רבות.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כאמור, מהווה מצע, דלק מזין ומעטפת עיקריים למסע הדה-לגיטימציה, ובכללו לנימות האנטישמיות ולשיח הדה-לגיטימטורי האינטלקטואלי-תפיסתי. הוא תופס את רוב מרחב השיח אודות ישראל, “צובע” את ישראל בצבעים בלתי-מחמיאים בעליל בדעת הקהל הבינלאומית, מקל על הדה-לגיטימטורים “לשבות” קהלים חסרי ידע או תמימים, ויוצר את הסחף השלילי לכיוון הדה-לגיטימציה. זאת בפרט שרוב העולם מאמץ את השיח הפלסטיני ולפיו שטחי יו”ש שנכבשו ב-1967 הם שטח כבוש (occupied, בניגוד לעמדת ישראל המגדירה שטחים אלה כנתונים במחלוקת – disputed), ושההתנחלויות הן למצער מכשול לשלום, אם לא בלתי-חוקיות ו”קולוניאליסטיות”. ברי, אפוא, כי הגם שתנועה ממשית או פריצת דרך לכיוון פתרון הסכסוך לא יסירו מסדר היום את תופעת הדה-לגיטימציה, שהרי עניינה הוא שלילת ישראל גם בתנאים של הסדר ובכל גבול, אל נכון יהיה בכוחם לשלול מהדה-לגיטימטורים תחמושת חשובה במאבק זה.

הקודם
הבא