אנטישמיות ודה-לגיטימציה

קמפיין הדה-לגיטימציה הבין לאומי נגד ישראל

כמו בכל מערכה, גם במאבק נגד הדה-לגיטימציה נדרשים אסטרטגיה כוללת, מודיעין ממוקד, תוכנית מבצעית המשלבת אלמנטים הגנתיים והתקפים, מיקוד מאמץ והתאמת המשאבים לאסטרטגיה. מהניתוח דלעיל עולה כי המאבק הנדון איננו מצטמצם בהסברה גרידא, אלא יש לשלב בו כלי מדיניוּת, וחשוב לרכז אותו במוקדי התופעה במערב ובגורמי החברה האזרחית והמרחב הרשתי, במקום להתפשט לכל ביטוי בכל מקום שריח דה-לגיטימציה נודף ממנו.

ראשית דבר, חשוב שממשלת ישראל ובעקבותיה הארגונים היהודיים המובילים בתפוצות יאמצו לתופעת הדה-לגיטימציה הגדרה אחידה אשר תכוון את פעולותיהם, ואת האינדיקטורים והכלים המוצעים להבחנה בינה לבין ביקורת. בהתאם לכך, יש לכוון את התגובה לתופעה באופן שיפריד וינַכֵּר ככל הניתן בין הדה-לגיטימטורים לבין גורמים ליברליים שאינם כאלה.

שנית, מתוקף ההבחנה בין מעגל הדה-לגיטימציה לבין מעגל דימויה הכללי של ישראל ובין דה-לגיטימטורים לבין מי שאינם כאלה, יש לאפיין לפחות ארבעה קהלי יעד שונים למאבק נגד הדה-לגיטימציה ולפתח אסטרטגיה ייחודית אל מול כל אחד מהם:

א.        דה-לגיטימטורים מובהקים – גופים ואנשים המציבים כייעודם או החותרים בכוונת מכוון לחולל, לפתח ולהפיץ דה-לגיטימציה של ישראל (כפי שהגדרנוה לעיל) ותומכיהם האקטיביים העיקריים. המערכה נגד אלה היא בליבת המלחמה בתופעת הדה-לגיטימציה והיא דורשת אסטרטגיה התקפית – חשיפת כוונותיהם האמיתיות, name and shame ומערכה תקשורתית ליצירת דה-לגיטימציה להם תוך הצגתם כגורמים קיצוניים וחשוכים, מלחמה אקטיבית נגדם ברשת, ייזום חקיקה שתהפוך פעילותם לבלתי לגיטימית (ראה להלן), תביעות משפטיות בעילות שונות (בהן ישראל לא תעמוד בחזית), חשיפת מקורות המימון שלהם, לחץ על בנקים לסגור חשבונות BDS, חרמות-נגד במקרים מסוימים ועוד. כאמור, המדובר בעשרות גופים מובילים במערב (יש לעסוק במובילים ולא ב”זנבות”) ולא במאות או אלפים, מה שמאפשר מיקוד מאמץ אפקטיבי שיסיג את הדה-לגיטימטורים ממתקפה למגננה. במקביל, חשוב שלא להותיר שדה ריק פתוח לפעולה חופשית שלהם ולהפגין נוכחות פעילה ובולטת מול פעילותם בקמפוסים, ב”שבוע אפרטהייד ישראל”, בהפגנות משמעותיות וכו’.

ב.        גורמים המסייעים ותורמים למסע הדה-לגיטימציה שלא מתוך כוונת דה-לגיטימציה – מול אלה יש לקיים שיח אקטיבי שיאיר את תופעת הדה-לגיטימציה, יחדד ויבהיר את הקווים המפרידים בינה לבין ביקורת לגיטימית, כולל מטבעות הלשון המאפיינות את השיח הדה-לגיטימטורי (ראה אפרטהייד) שחשוב לא להשלים עימן. כך, למשל, ניתן להניח שהשופט גולדסטון לא כיוון בדו”ח הידוע שלו לחולל דה-לגיטימציה של ישראל, אך אין ספק שהדו”ח עצמו תרם לה תרומה משמעותית כשקבע שישראל ביצעה הרג אזרחים כמדיניוּת, ומכאן שביצעה “פשעי מלחמה” והיא חשודה ב”פשעים נגד האנושות”. במקרה דנן גולדסטון חזר בו מהאשמות אלה בעקבות שיח כנ”ל, אך היה זה מעט מִדַּי ומאוחר מדי. בקהל יעד זה על ישראל והארגונים היהודיים לכלול קבוצות מיעוט וסקטורים חלשים אשר נשבו במקסם ה-Intersectionality, לפנות אליהם ביוזמתם ולפעול לשכנועם כי הקשר בין היעדים  שלהם לסוגיה הפלסטינית הוא מלאכותי ומופרך.

ג.         דעת הקהל הבינלאומית, שרובה חסרת ידע או עניין בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך הנתונה לשטיפת מוח שיטתית נגד ישראל – הפעולה מול קהל יעד זה מצויה בעיקרה במעגל הדימוי של ישראל, ומגמתה צריכה להיות בראש ובראשונה למנוע סחף ממנו אל מעגל הדה-לגיטימציה. מול קהל זה נדרש חיזוק משמעותי של מאמץ ההסברה הישראלי8 ובכלל זה ניתוב השיח אודות ישראל מחוץ לפריזמה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואל מחוזות הממתגים את ישראל כמדינה צעירה, דינמית, דמוקרטית (דמוקרטיה ייחודית במרחב בלתי דמוקרטי בעליל), ליברלית, סובלנית, שוחרת שלום ותורמת לרווחת העולם. במאמץ זה חשוב שייעשה שימוש לא רק בכלים של ידע והיגיון אלא גם בכלים שתכליתם ללכוד את הדמיון והרגש של קהל היעד.

ד.        שותפים פוטנציאליים למאבק בדה-לגיטימציה – חשוב לחפשם, לעודדם ולקשרם לרשת וירטואלית של הנלחמים בדה-לגיטימציה (להלן). במסגרת זו יש למקד מאמץ במציאת שותפים לא יהודים וליברלים (יהודים ולא יהודים כאחד), לפעול לפיתוח וחיזוק grassroots תומכים במרכזי הדה-לגיטימציה העיקריים ולהרחיב את ה”אוהל” שתחתיו אמורים להסתופף שותפים אלה ככל שניתן – לכל מי שנכון להילחם בתופעת הדה-לגיטימציה, גם אם הינו ביקורתי כלפי פן זה או אחר במדיניות ישראל.

ברי כי על מנת להגביר את סיכויי ההצלחה אל מול הקהלים האחרונים על ישראל להיות ערה ומודעת לכך שעל יוזמות ואמירות במרחב הציבורי שלה פנימה לעלות ככל הניתן בקנה אחד עם הדרך שבה היא מציגה עצמה כלפי חוץ או תוקפת את אויביה. במיוחד נכון הדבר לגבי פעולות (כולל יוזמות חקיקה) או אמירות הסותרות או עלולות לסתור את המיתוג של ישראל כשוחרת שלום וליברלית אל מול אויביה החשוכים. כך, למשל, נראה כי החקיקה החדשה האוסרת כניסה לישראל של פעילים אנטי-ישראליים נזקה עלול להיות מרובה מתועלתה, בכך שתרחיק גורמים ליברלים היכולים לסייע במאבק (ובאופן מעשי אין בה צורך, הואיל והסמכות לאיסור הכניסה לישראל נתונה ממילא בידי שר הפנים).9

מאחר שכאמור הדלק העיקרי על מדורת הדה-לגיטימציה מצוי במרחב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומאחר ששלילת פתרון של פשרה מדינית היוצרת הפרדה פוליטית בין שתי ישויות לאומיות לגיטימיות מאפיין את הדה-לגיטימטורים ומהווה נייר לקמוס לכוונותיהם – חשוב שישראל בעצמה תעמוד במבחן לקמוס זה, בבואה לתקוף אותם ולשלול מהם תחמושת. אמירות ויוזמות בשיח הישראלי השוללות באופן עקרוני פתרון של היפרדות מדינית (להבדיל מניתוח סיכויי ההצלחה המעשיים של פתרון כזה בזמן נתון), או הנתפסות כסוגרות את הדלת בפניו (בדגש על הרחבת ההתנחלויות מחוץ לגושי ההתיישבות המרכזיים) או כשוללות מתן זכויות אזרח בסיסיות לפלסטינים – פוגעות באפקטיביות המאבק של ישראל אל מול קהלי יעד רגישים במרחב שבין מעגלי הדימוי והדה-לגיטימציה. ודוק שנית: המדובר, כאמור, בשלילת תחמושת מן הדה-לגיטימטורים ולא בהורדת מסע הדה-לגיטימציה מן הפרק.

זו ואף זו: גם בעידן של פופוליזם ולאומיות גוברים, חשוב שישראל והממסד היהודי בתפוצות לא יזנחו את השיח הליברלי ולא יותירו את שיח הערכים ההומניים האוניברסליים בידי תוקפי ישראל הנושאים את שמם לשווא. שיח זה הוא כלי חשוב במאבק על העליונות המוסרית והוא משרת את טענת הליבה נגד הדה-לגיטימציה, שלפיה זכויות לאומיות מעצם מהותן הן אוניברסליות, ולפיכך לא ניתן ולא צודק לשלול אותן מהעם היהודי. בהקשר זה נכון לקיים הידברות פתוחה עם ארגוני זכויות אדם בינלאומיים שאינם פועלים מתוך אג’נדה והטיה אנטי-ישראליים מובהקים, ויש להיזהר מלהתפתות להיצמדות לגורמים אנטי-ליברלים במערב (כדוגמת מפלגות ימין עמוק באירופה הנגועות בגזענות ושנאת זרים), גם אם אלה ידידותיים לישראל.

בראיה גלובלית, על ישראל לכוון (מה שהיא עושה ממילא) לקהל יעד נוסף על הנ”ל – זה של קהילות מדיניות וחברתיות גדולות וחשובות כמו סין והודו למשל, הפתוחות למגע עם ישראל ואינן נגועות באנטישמיות האירופית הקלאסית או בשיח הדה-לגיטימטורי המערבי. באסטרטגיה של גישה עקיפה יכולה פעילות כזו לתרום תרומה חשובה לסיכול כוונות הבידוד וההחלשה מצד הדה-לגיטימטורים. יש המאמינים כי זה צריך להיות עיקר המאמץ של ישראל אל מול אתגר הדה-לגיטימציה, מה גם שלטעמם אירופה ממילא “אבודה” – נגועה באנטישמיות או נמצאת בשקיעה. לטעמנו, זוהי גישה שגויה. אין לזלזל במשקלה של אירופה (שותפת הסחר המרכזית של ישראל וערש היסטוריה יהודית ייחודית) ובהשפעה ארוכת הטווח של זרמים אינטלקטואלים ותרבותיים הנולדים ועוברים אינקובציה באירופה על האליטות בארה”ב ובמחוזות אחרים. גם אין להתייחס לאירופה כאל “מקרה אבוד.” אדרבא, נדמה כי לנוכח גלי הפליטים והטרור המגיעים מאזורנו ומכים בה (כשברקע מתחים קיימים עקב עליית משקלם של המוסלמים ביבשת) – גברה הבשלות והפתיחות באירופה להאזין לנרטיב הישראלי.

הניסיון המצטבר מראה כי כלי חשוב מאוד אל מול הקהלים שאינם דה-לגיטימטורים הינו החשיפה הבלתי אמצעית לישראל – מציאותה, מורכבותה, הדילמות שלה, הפסיפס האנושי והמרקם הדמוקרטי שלה. חשיפה זו מסייעת במקרים רבים להפריך מיתוסים המשרתים את מערכת הדה-לגיטימציה. היא חשובה גם מול קהל יהודי צעיר. ביקורים בישראל, מגע עם ישראלים והבאת המציאות הישראלית (כגון דרך שליחים ומשלחות) לידי מגע בלתי-אמצעי עם מוקדי דה-לגיטימציה (כמו קמפוסים, איגודי עובדים, חברות בינלאומיות ועוד) יכולים להיות אפקטיביים לא פחות ואף יותר מפעולות ואמצעים אחרים. אפקטיבי במיוחד כשובר סטיגמות יכול להיות השילוב של גורמים מהמגזרים הערבי והאתיופי בישראל בחשיפה היזומה של ישראל לקהלי היעד בחו”ל.

מן הבחינה הארגונית, מסקנתנו היא כי נכון ליצור שלושה מרכזי כובד לטיפול באתגר הדה-לגיטימציה, שסביב כל אחד מהם יפעלו שלל הגופים העוסקים בנושא: מרכז כובד ממשלתי, מרכז כובד אזרחי ומרכז כובד יהודי:

לעניין זה:

א.        כפי שצויין, קיימים היום הרבה מאוד גופים העוסקים בנושא, אך במקרים רבים בלא תיאום ושקיפות מספקת ועם חוסרים משמעותיים בארגז הכלים שלהם. חשוב לפיכך ליצור מרכזי כובד שכל אחד מהם יביא לידי ביטוי את היתרונות היחסיים הגלומים בו ויהיה משמעותי דיו על מנת לרכז פעילויות ויוזמות, לתאם בין גופים שונים במרחבו, לסייע להם ולהשיג אפקטים מערכתיים.

ב.        ישראל – המושא המרכזי של מתקפת הדה-לגיטימציה – חייבת להתגייס ולהוביל את המאמץ, ולהפעיל לשם כך כלים מדינתיים חיוניים הנמצאים בידיה (כמו מודיעין, משאבים, פריסה גלובלית, מנגנוני ביצוע ויתרונות מדינתיים אחרים). אמנם ממשלת ישראל הגדירה גורם ממשלתי אחד כאחראי על הטיפול בנושא אולם להתרשמותנו הוא עדיין זקוק לחיזוק (גם משרד החוץ, שיש לו כושר תפעול ופריסה גלובלית, נחלש מאוד בשנים האחרונות).

ג.         לצד מרכז הכובד הממשלתי חשוב שיתקיים מרכז כובד אזרחי לא-ממשלתי. ראשית, מאחר שעיקר האתגר הינו בתחומי החברה האזרחית יש במקרים רבים יתרון לגורמי חברה אזרחית לא ממשלתיים בהתמודדות עימו, כולל אי-הצורך להיצמד לכללים ומגבלות החלים על ממשלה, לצד היכולת להופיע כגורם בלתי-תלוי שאינו שופר תעמולה ממשלתית. במציאות הקיימת, יש למרכז כזה יתרונות פוטנציאליים בעיקר בתחומי המלחמה ברשת ועולמות המשפט וההסברה. בפועל, נתקלנו בכמה וכמה יוזמות להקמת מרכז כובד כזה (חלקן בעידוד ממשלתי סמוי) אך עד כה הוא טרם קם ובחלל מרחפים הרבה לוויינים קטנים ומוגבלים ביכולותיהם.

ד.        מרכז הכובד היהודי אמור לגייס את משאבי העולם היהודי, ובעיקר המשאב האנושי למערכה האמורה, אך נכון לעכשיו גם הוא אינו קיים, והארגונים היהודיים השונים פועלים בנפרד זה מזה, ועם תיאום ושקיפות חלקיים בלבד. אחד הרעיונות שעלו בהקשר זה היה ליצור עבור נוער התפוצות תכנית של מעין “שירות לאומי” לעם היהודי בתחום המלחמה בדה-לגיטימציה, אשר יתממש לתקופה מוגדרת, בין בישראל ובין בתפוצות – רצוי בחפיפה עם מרכז הכובד האזרחי (שינצל את משאב כישרונות הנוער בישראל) או כחלק ממנו. “שירות לאומי” כזה יכול להיות מושך במיוחד בעיקר בתחומי המלחמה ברשת.

ה.        בין שלושת מרכזי הכובד חייב לפעול גוף מְמַשֵּק מרכזי שיעצב את האסטרטגיה, ינחה את חלוקת המאמצים ויאפשר להחליט מה עדיף (מסיבות מדיניות, משפטיות, תקשורתיות, משאביות או אחרות) שתעשה הממשלה ומה עדיף להפקיד בידי הגופים הלא-ממשלתיים. בכלל זה ראוי לפתח מִמְשָק אפקטיבי של העברת מידע דו-סטרית, מה שיחייב מנגנון לשחרור מידע ממשלתי לא גלוי לידי גורמים אזרחיים. להתרשמותנו, המִמשק הקיים לקוי וחסר יכולת סינרגיה, מה שפוגם בעיקר במיצוי פוטנציאל ההתמודדות של גורמים אזרחיים, ובפרט חברות כלכליות הנמצאות תחת איומי הדה-לגיטימציה.

ו.         יתר על כן, יש מקום לפיתוח רִשתיוּת אלו העוסקים במאבק בדה-לגיטימציה (“הרשת הכחולה”) הרבה מעבר לקיים, בוודאי לא פחות (ורצוי יותר) מהרשתיוּת שמקיימים מחוללי הדה-לגיטימציה (“הרשת האדומה”).

ממשלת ישראל אכן החלה צועדת בכיוון כללי זה, אך בדרך שונה במקצת. ביוזמת המשרד לעניינים אסטרטגיים היא אימצה לאחרונה החלטה להשיק מיזם משותף לממשלה וליהדות התפוצות להקמת גוף ממשלתי-אזרחי למלחמה בדה-לגיטימציה. הפלטפורמה ליוזמה זו הינה חברה לתועלת הציבור, “קלע שלמה”, שמימונה (כ- 256 מיליון ₪ בשלב זה) וועדת ההיגוי שלה יתחלקו באופן שווה בין הממשלה והתורמים מהעולם היהודי – במודל תכניות כמו “תגלית” ו”מסע”. בעוד שזהו צעד חיובי מאוד בכיוון הנכון הרי שלטעמנו הוא מגלם פרופיל ממשלתי גבוה מידי, כולל בהיבטי הנראות הממשלתית והמגבלות הרגולטיביות הממשלתיות החלות עליו, ואינו ממקסם את יתרונות המודל המוצע לעיל.

במהלך השנים האחרונות צצו אין ספור רעיונות ויוזמות למלחמה בתופעת הדה-לגיטימציה. יקצר המצע מלסקור את כולן ואין זו כוונת עבודה זו. לטעמנו, תפקידם של מרכזי הכובד הנ”ל הוא למשוך אליהם רעיונות ויוזמות אלה ולבחון אותם בראי אסטרטגיה כוללת ועל בסיס השאלות מה חשוב, מה חסר ומה אפקטיבי.

מנקודת מבט זו, בחרנו לסקור ולהדגיש להלן סדרה של רעיונות ויוזמות אשר עונים על שלוש השאלות הנ”ל:

ראשית, אנו רואים מקום חשוב ליצירת מצע אינטלקטואלי אשר יעצב באופן עדכני את הנרטיב הציוני וההצדקה הרעיונית-מוסרית של ההגדרה העצמית של העם היהודי במדינת הלאום שלו. מצע זה חסר אל מול מצע הדה-לגיטימציה. לשם כך, יש לגייס אינטלקטואלים בעלי משקל בינלאומי כבד, כולל לא יהודים, שיכתבו ויפיצו אותו. הנרטיב האמור, שיכלול שיח זכויות אדם וזכויות קולקטיביות, אמור בין השאר להתעצב במתח שבין הזכויות האוניברסליות שהיהודים זכאים להן לבין ייחודיות הסיפור היהודי (הגדרת היהדות הן כדת והן כלאום או, כפי שציין הרב ג’ונתן סקס, העובדה שרק היהודים כוננו מדינת לאום בארץ-ישראל לאחר שהם, ורק הם, מעולם לא נעדרו ממנה במרוצת ההיסטוריה).

שנית, במסגרת המלחמה נגד מחוללי הדה-לגיטימציה (קהל היעד הראשון דלעיל):

א.        יש לשים לב לחשיבותו של כלי החקיקה ולצידו החלטות אדמיניסטרטיביות, בשלילת מרחב הפעולה והלגיטימיות של ההתקפה על ישראל. בשנים האחרונות אלה התפתחו מאוד הן בצפון אמריקה (בארה”ב אימצו כבר למעלה מ-20 מדינות יוזמות חקיקה נגד ה–BDS ועוד היד נטויה, לצד חקיקה פדררלית מתגבשת,01 וגם בקנדה ננקטו צעדים בכיוון זה) והן במערב אירופה (בצרפת קיים חוק נגד חרמות/אפליה עוד משנת 2003 אשר עמד במבחן בית המשפט העליון לערעורים; ממשלת בריטניה הודיעה ב-2017 על חסימה חוקית של חרמות נגד ישראל מצד מועצות מקומיות; מפלגת השלטון בגרמניה אימצה ב-2017 החלטה המגנה את החרם על ישראל ומספר עיריות מרכזיות במדינה זו החליטו למנוע תמיכה ציבורית מפעילות BDS ולאסור על קיומה במקומות ציבוריים; הפרלמנט השוויצרי החליט במרץ 2017 כי המדינה לא תממן שום גוף התומך בגזענות, אנטישמיות ו–BDS; נתקבלו החלטות נגד ה–BDS על ידי בית המשפט העליון ומפלגת השלטון בספרד ועוד). יש לעודד ככל שניתן יוזמות אלה ולהרחיבן, בשאיפה ליצירת מעין קוד בינלאומי מחייב אשר יהפוך את קמפיין הדה-לגיטימציה לבלתי לגיטימי (מעבר לוויכוחים על צדק ומוסר) ויסייע במתיחת הקו המפריד בין ביקורת לבין דה-לגיטימציה.

ב.        יש לפתח כלים אופנסיביים חדשים. במיוחד אמורים הדברים ביוזמות תביעה משפטיות נגד דה-לגיטימטורים בעילות שונות – אין להסתפק רק בהגנה, מוצלחת ככל שתהיה. חשוב מאוד שבפעולות מסוג זה לא ממשלת ישראל תעמוד בחזית אלא גורמים אזרחיים. הוא הדין גם לגבי יוזמות לסגירת חשבונות בנק של גורמי BDS, שאף הן החלו רושמות הישגים.11

ג.         יש לנצל עד תום את היתרונות שמקנה הפעילות ברשת (שכרגע מנוצלים מאוד על ידי הדה-לגיטימטורים) במסגרת תכנית סייבר סדורה, ולגייס לכך את כישרונות הנוער הישראלי והיהודי למלחמה משולבת ברשת.

שלישית, במסגרת המאמץ הנדרש מול המוקדים העיקריים של החברה האזרחית במערב:

א.        יש לצאת ביוזמה מול הכנסיה הקתולית, כחלק מתכנית אסטרטגית סדורה,  במגמה לחלץ מראשיה הכרה – לפחות משתמעת – בזכות העם היהודי למדינת לאום במולדתו ההיסטורית. המכון למדיניות העם היהודי ערך פרויקט מקיף בעניין זה וגיבש המלצות אופרטיביות אשר יוצגו בפני קובעי המדיניות הרלוונטיים. מטעמים שלא יפורטו בעבודה זו אנו רואים הזדמנות לכך (עם כל הקושי שבדבר) וסבורים שלא בלתי אפשרי לגייס את ראשיה הנוכחיים של  הכנסייה – לה השפעה לפחות מוסרית על 1.2 מיליארד מאמינים – כשותפים סמויים במאבק בדה-לגיטימציה.

ב.        יש להשקיע מאמץ הרבה יותר רחב, מקיף ומקצועי מזה הנוכחי (הנישא בעיקר על ידי ההסתדרות), בתמיכה ממשלתית ישראלית פעילה, אל מול מגזר האיגודים המקצועיים.

ג.         אמנם קמפיין הדה-לגיטימציה בקמפוסים זוכה בשנים האחרונות למענה מוגבר בשטח, אולם משום חשיבות הנושא בעיצוב תודעת האליטה המערבית העתידית, מתבקשת תוספת מאמץ, מעבר לנעשה ישירות מול קהלי הסטודנטים והמרצים, בעיקר מול הנהלות האוניברסיטאות, במגמה להנחיל גם כאן קוד מחייב של חופש אקדמי, שאינו זולג מעבר לגבול ההסתה והאפליה, המגולמים ברבות מפעילויות הדה-לגיטימציה.

רביעית, יש לגבש תכנית מקיפה אל מול האו”ם כמטריה מרכזית לתופעת הדה-לגיטימציה. בכלל זה, חשיפת האפליה המבנית הקיימת בו נגד ישראל (במבנה האו”ם ובאג’נדה של הדיונים) ושעריו הפתוחים לדה-לגיטימטורים מובהקים וחתירה לשנות מציאות זו. המציאות הקיימת של מזכ”ל או”ם חדש המתנגד בגלוי לדה-לגיטימציה ושל ממשל אמריקני הפתוח לשיח ישראלי זה מספקת הזדמנות לפעולה כזו.

חמישית, על ממשלת ישראל להיערך טוב יותר לספק מטריית הגנה לחברות כלכליות, ישראליות ובינלאומיות, הנחשפות למתקפת ה–BDS. הניסיון המצטבר מלמד כי מוּדעות הממשלה לאתגר ה – Corporate De-legitimization והחיבור בינה לבין החברות האלה לוקים בחסר. במערך הממשלתי עצמו יש מקום להגדיר בעבודת מטה שקטה את נקודות התורפה הרגישות למתקפה כלכלית על ישראל ואת האינדיקטורים (בבחינת “אורות אדומים”) שהופעתם עלולה לחייב היערכות מיוחדת.

שישית, על ישראל לשים לב לחשיבות המימד המשפטי במאבק הנדון. במענה למאמצי ה”מסגור” המשפטי של הדה-לגיטימציה כבר צוינו חשיבות יוזמות החקיקה הנגדית והתביעות המשפטיות.  לאלה יש להוסיף פעלתנות להתאמת פרשנות המשפט הבינלאומי לאתגרים הביטחוניים בפניהם ניצבת ישראל (וכמוה גם מדינות המערב החשופות כיום לאיומי טרור וגרילה הנובעים מסביבה אזרחית ומכוונים לסביבה אזרחית) ומוּדעות מתמדת של ישראל לכך שעצמאות ומקצועיות מערכת המשפט שלה, וההכרה בכך מצד העולם, הינן מגן חיוני בפני יוזמות הפללה בינלאומיות.

לבסוף, נדרשת תשומת לב מיוחדת למימד העולם היהודי הניצב בתווך שבין הדה-לגיטימטורים לבין ישראל. מימד זה דורש הרחבה החורגת מתחום מסמך זה ונוגעת בשורת ענייני זהות יהודית שיש להידרש אליהם לפני ובלי קשר למאבק בדה-לגיטימציה, בדגש על חינוך יהודי וחיזוק הזיקה לישראל. בשורה התחתונה, על ישראל להתייחס ליהודי התפוצות כאל מי שמותקפים איתה על ידי אותה התופעה ועל כן שותפים טבעיים למאבק בה, אך תוך מודעות לאתגרים ולקשיים הייחודיים העומדים בפניהם בהקשר זה, ולכך שתודעת חלק מן העם היהודי הושפעה ממנו לרעה. לדעתנו, על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל בנושאים הנוגעים לביטחון הלאומי לכלול שקלול מובנה של מימד העם היהודי ככל שיידרש, כמו בסוגיית הדה-לגיטימציה. כמו כן, לצד הקמת מרכז כובד יהודי למלחמה בדה-לגיטימציה, כמומלץ לעיל, חשוב לחבר את הנוער היהודי בתפוצות לנרטיב ציוני מעודכן שיוכל לשמש מקור הזדהות וגיוס למלחמה זו, ולהתחבר לארגונים יהודיים לא ממסדיים כחלק ממנה.

 

הקודם
הבא