אנטישמיות ודה-לגיטימציה

קמפיין הדה-לגיטימציה הבין לאומי נגד ישראל

לצורך טיפול בסוגיית הדה-לגיטימציה נדרשת קודם כל הגדרה ברורה ככל האפשר של המושג. המדובר בכלי עבודה בסיסי אשר נועד לסייע לעוסקים במשימה לבור את המוץ מן התבן, קרי – להבחין בין דה-לגיטימציה לבין ביקורת עניינית ולגיטימית על ישראל, להתמקד בלב התופעה ולגבש אסטרטגיה נכונה ואפקטיבית.

במרחב הציבורי, בעיקר בישראל אך גם מחוצה לה, רוֹוֵח מאוד השיח בנושא הנדון ולא מעט גופי מחקר וחשיבה נדרשו אליו בשנים האחרונות, אך רק מעטים ירדו לעובי הקורה של אתגר הגדרתו והתיחום בינו לבין ביקורת עניינית. אנשים וגופים שונים מדברים על דה-לגיטימציה, אך מכוונים לתופעות שונות תחת אותה כותרת, וגם בתוך ממשלת ישראל מצאנו הגדרות שונות לתופעה.

מקובל להגדיר דה-לגיטימציה כתופעה אשר במהותה הינה שלילת זכותו של הקולקטיב היהודי להגדרה עצמית במסגרת מדינת-לאום ריבונית משלו בארץ ישראל, חבל מורשתו ההיסטורית. כשמגרדים את הציפוי החיצוני של מסרי תנועת ה–BDS ודומותיה – זה מה שמגלים.1 הציונות מושתתת על כמה הנחות יסוד: כי היהדות היא לא רק דת אלא גם לאום, שראוי וצודק שהעם היהודי יגדיר עצמו במסגרת ישות מדינית ריבונית משלו, ושהגדרה עצמית זו קשורה לחבל ארץ מסוים (מבלי להיכנס לוויכוח הפוליטי על עתיד יהודה ושומרון). לכן, שלילת כל אחת מהפנים הללו היא במהותה שלילת הרעיון הציוני, קרי –  של מדינת ישראל כמדינת-הלאום של העם היהודי.

אף שלכאורה הגדרת היסוד ברורה וכמעט מובנת מאליה, היא מעוררת לא מעט שאלות ובכל מקרה איננה מספקת לצורך קביעת תחולתה והאבחנה בין דה-לגיטימציה לבין ביקורת לגיטימית, גם אם חריפה. יש הטוענים כי עצם השימוש במונח “דה-לגיטימציה” יוצר מעין לגיטימציה משתמעת לתופעה ולדיון שאינם לגיטימיים, ולפיכך הוצעו במערכת הממשלתית הישראלית ומחוצה לה שמות אחרים לאפיון התופעה, כגון “המתקפה על הלגיטימיות של ישראל” (The assault on Israel’s legitimacy) או “הניסיון לפגוע בלגיטימציה של ישראל.” אלה, מכל מקום, לא נקלטו.

הגדרת היסוד מעלה את השאלה האמנם נכון להכליל בסל אחד, תחת כותרת הדה-לגיטימציה, יהודים וישראלים השוללים מנימוקים אידיאולוגיים או דתיים אותנטיים את הרעיון של הגדרה עצמית יהודית במדינת לאום – יחד עם גורמי אסלאם קיצוני או עם אנטישמים, המתאפיינים בשנאת יהודים וישראל. בתוך העם היהודי לדורותיו תמיד היו זרמים דתיים, רוחניים ואינטלקטואליים אשר שללו את הרעיון של הגדרה עצמית של היהודים באמצעות ישות מדינתית, בין אם היו אלה חרדים ששללו כל הגדרה לאומית-חילונית, גורמי שמאל שדגלו ודוגלים במדינה דו-לאומית או הוגים כאחד-העם שדגלו במימוש יהודי רוחני ולא מדיני.

מסקנתנו היא שמבחינת ההגדרה אלה גם אלה דה-לגיטימטורים, אולם צורת ההתייחסות אליהם וההתמודדות מולם במקרים רבים תהיה שונה, בעיקר בשל השוני בנקודת המוצא והכוונה שלהם. לא נכון להתייחס באותה צורה למי שהם דורשי רעתו של העם היהודי ולמי שרוצים בטובתו אך מאמינים, גם אם לדעתנו בטעות, שזו לא תושג במדינת לאום. בהקשר זה יש גם להביא בחשבון את הרגישות לשמירה על המרקם הדמוקרטי של מדינת ישראל כל עוד אין המדובר בחתירה תחת אושיות המדינה.

שאלה נוספת היא האם שלילת הפתרון של מדינת-לאום ייחודית לעם היהודי וקריאה לפתרון של מדינה דו-לאומית או מדינה רב-לאומית בשטח ארץ ישראל תיחשב לסוג של דה-לגיטימציה? מבחינה תיאורטית המחזיקים בעמדות אלה (להבדיל מהקוראים למדינת כל אזרחיה) יכול שיקבלו את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי במסגרת ישות מדינית ריבונית בארץ ישראל, אך לא בישות ייחודית ונפרדת. יחד עם זאת, מבט עמוק יגלה כי רוב רובם של המחזיקים בעמדות כאלה מכוונים לדה-לגיטימציה של ישראל כהגדרתה על ידינו. עמדות כאלה עשויות להוות דווקא אינדיקטור חשוב לדה-לגיטימציה ולפיכך חיוני לחקור ולהבין, ככל שניתן הדבר, את נקודת המוצא, הכוונה והיעד של גורמים אלה.

יתר על כן, וחשוב מכל, הגדרת הליבה הנ”ל אינה מספקת אל מול גווני האפור של דה-לגיטימציה מרומזת, מוסווית או תוצאתית. כפי שציין נכונה ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, רוב המשתלחים בישראל יכחישו שעניינם בשלילת עצם הלגיטימיות שלה. ואכן, רק מיעוט מתופעת הדה-לגיטימציה מבוטא באופן של שלילה מפורשת של זכות הקיום של ישראל כמדינת-הלאום של העם היהודי. מרבית ההתקפות על הלגיטימיות של ישראל נעשות מתוך מרחב לגיטימי או לגיטימי-לכאורה של ביקורת עליה בהקשר של הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים, אך הן נעשות באופן החוצה קו סמוי ולא מוגדר אל עבר דה-לגיטימציה, כהגדרתה על ידינו, בדגש על דמוניזציה. נדמה כי הסיבה להסוואת הדה-לגיטימציה באופן זה מקורה בכך שדה-לגיטימציה מפורשת של ישראל עדיין איננה בגדר politically correct במערב, אולם אין בכך כדי לשכך את חומרת התופעה ואת סכנותיה הפוטנציאליות.

לביקורת אנטי-ישראלית חריפה, רצופה וחוזרת ונשנית מסוג זה, רובה המכריע בהקשר הפלסטיני, יש הד ואפקט מצטבר של הצבת סימן שאלה, ולו במשתמע, על הלגיטימיות של ישראל. ואכן, באותו “מרחב אפור” שבין ביקורת לשמה לבין דה-לגיטימציה מצאנו דינמיקה סמויה של סחף מן הביקורת אל עבר הדה-לגיטימציה, לא פעם בלי מוּדעות של הנסחפים, ואין המדובר רק בשוליים קיצוניים או סהרוריים.  

ניתן לשרטט את הדינמיקה האמורה כשני מעגלים שביניהם מתקיימת חפיפה חלקית אך לא מלאה. המעגל האחד עניינו דה-לגיטימציה של ישראל (המעגל האדום בשרטוט שלהלן). המעגל השני עניינו דימויה הכללי של ישראל (המעגל הכחול). בעוד שהדה-לגיטימטורים דוחפים לחפיפה מירבית בין המעגלים כך שביקורת חריפה על ישראל, שלא לומר השחרת דמותה, תערער את הלגיטימיות שלה, האינטרס של ישראל והעם היהודי הוא להפריד בין המעגלים, ככל שניתן, ולעצור את הדינמיקה שבין השחרת דימויה של ישראל לבין הדה-לגיטימציה שלה. המסקנה המרכזית מניתוח זה היא שבמסגרת המאבק בדה-לגיטימציה שומה על ישראל בעת ובעונה אחת, לנסות למתוח קו מפריד בין ביקורת לבין דה-לגיטימציה, לתקוף ישירות את מחוללי התופעה במעגל הדה-לגיטימציה ולפעול לשיפור דימויה הכללי של ישראל ולמניעת סחף בין המעגלים.

בשל קיומו של אותו מרחב ביניים אפור בממשק שבין המעגלים, רבים מבלבלים בין שניהם ונוטים להרחיב את תחולת הגדרת הדה-לגיטימציה לכל ביטוי של ביקורת חריפה כלפי ישראל או קריאה לצעדי ענישה נגדה. עניין זה טעון ליבון שכן הגדרות שונות מכתיבות המלצות שונות לפעולה. אף כי יש בין המעגלים אלמנטים משותפים, כל אחד מהם דורש אסטרטגיה וכלים ייחודיים אל מול קהלי יעד שונים.

לטעמנו, לא נכון לבחור בתחולה מצמצמת מאוד או מרחיבה מאוד של הגדרת הדה-לגיטימציה. מחד גיסא, תחולה מצמצמת מאוד תמקד את המבט רק באויבים מוצהרים ובוטים של ישראל הקוראים מפורשות לחיסולה, אך תחמיץ פנים רבות מאוד של התופעה שהינן פחות מפורשות אך לא פחות מסוכנות. בכך תהפוך את הטיפול בנושא לחסר ביותר אל מול מציאות רחבה, מורכבת ורבת וגוונים. מאידך גיסא, הרחבת יתר של היריעה עלולה להפוך את ההתמודדות עם התופעה לאתגר בלתי-ישים, בכך שתאפיין מרחב התמודדות רחב מִדַּי הכורך יחדיו מבקרים תמימים עם שוללי קיום זדוניים, תפגע במיקוד ובקשב הנדרשים לאימוץ או תיקוני מדיניות, תגרור את ההתמודדות למרחב פוליטי רגיש ושנוי במחלוקת, בראש ובראשונה בתוך ישראל עצמה, ותחליש את סיכויי ההצלחה של המאבק בקרב קהלים חשובים. אבחנה נכונה בין מבקרים ענייניים של ישראל לבין דה-לגיטימטורים שלה חשובה לצורך התמודדות אפקטיבית עם התופעה, שכן לכל קטגוריה מענה משלה, וכריכתן יחדיו עלולה לפגוע בקשב ובקבילוּת מסרי המאבק נגד התופעה בקרב קבוצת הרוב שאינה רואה עצמה כשוללת קיומה של ישראל. על ישראל גם להיזהר מלהצטייר כחסרת סובלנות לביקורת וכסותמת פיות.

מכל האמור לעיל ברור כי אין מנוס מחיפוש ופיתוח של אינדיקטורים להצבעה על דה-לגיטימציה אפשרית, ושל כלים אשר יאפשרו לנו להבחין בין מי שמכוונים לדה-לגיטימציה אמיתית לבין מי שמשמיעים ביקורת עניינית, גם אם קשה ולא נעימה בעליל, או מאמינים באמת ובתמים שחרם וסנקציה הם כלי לחץ לגיטימי להשפעה על מדיניות ישראל – מבלי לכוון להשמדתה. זהו אתגר ממשי, גם משום ש”המרחב האפור” הוא מטבעו רחב למדי וחסר קווי תיחום ברורים, וגם משום שניסיון לבחון כוונות הוא בעייתי מיסודו, ובמקרים מסוימים המציאות איננה מספקת תשובה ברורה. בהשאלה למושג התלמודי “בין השמשות” (המתאר את הקושי להבחין בין לילה ליום במעבר ביניהם)  ניתן לומר כי יש מקרים בהם הדה-לגיטימציה מדברת בעד עצמה, יש מקרים רבים בהם המציאות אינה מספקת אינדיקציה מפורשת לכוונות התוקפים את ישראל אך היא קיימת מתחת לפני השטח ויש לחפש, למצוא ולחשוף אותה בצורה שתחסל או תצמצם עד למינימום כל ספק בכוונות התוקפים. ויש גם להכיר בכך שיהיו מקרים בהם העמימות הניסוחית תשאיר אותנו במצב של אי-ודאות בהעדר יכולת לפוגג אותה. בכל מקרה, חשוב לפתח אינדיקטורים וקווי תיחום משלנו שיעזרו לנו בפירוש המציאות.

 

 

הקודם
הבא