ספריית מאמרים / דיאלוג ישראל תפוצות

70 שנה ליחסי ישראל-תפוצות: הדור הבא

הדיאלוג בין ישראל ובין יהודי התפוצות מתנהל לפחות בשלושה מישורים שונים: דיאלוג מתמיד ורציף עוד מימי ראשית הציונות בין ראשי ההנהגה בארץ ישראל – לימים ממשלת ישראל – לבין ארגונים מרכזיים של יהדות התפוצות; דיאלוג ברמה ארגונית ומוסדית שאיננה רשמית, בין גופים שונים של יהדות התפוצות לבין ארגונים בישראל; וישנו גם דיאלוג בינאישי המתנהל בין יהודים – יהודי תפוצות המבקרים בישראל, ישראלים השוהים בתפוצות, יחסי משפחה, חֲברוּת, קשרים מקצועיים וכדומה.

שלושת הרבדים של השיח

רבדים שונים מצמיחים, כמובן, ציפיות שונות וכללים שונים של התנהלות.
היחסים של ממשלת ישראל עם ההנהגה המאורגנת של יהדות התפוצות הם יחסים פוליטיים-מדיניים בעיקרם; היחסים הארגוניים הלא-רשמיים הם אידיאולוגיים-פילנתרופים בעיקרם; היחסים הלא ארגוניים הם יחסים תרבותיים ואישיים, קרובים יותר ופחות, פתוחים יותר ופחות, נתונים לעיתים להשפעות הסביבה אך לא בהכרח מוכתבים על ידי אירועים בזירה הפוליטית-חברתית.
מטבע הדברים, עיקר תשומת הלב הציבורית נתונה לשיח היהודי המאורגן, ולא לזה התרבותי והאישי, על אף שניתן להגן על הטענה שיחסים כאלה בין יהודים חשובים לא פחות, ולעיתים יותר, מאשר יחסים ארגוניים, ושיחסים כאלה תורמים לעוצמת היחסים ארוכי הטווח בין קהילות יהודיות שונות לא פחות, ואולי יותר, מאשר יחסים ארגוניים. למעשה, בכמה ממפגשי הדיאלוג הועלתה הטענה ש ״לא בטוח שהיחסים צריכים להתנהל באמצעות הממשלה״, ושיש היגיון בהסטה של היחסים לכיוון של גורמים ״לא רשמיים, כמו ארגונים וקהילות, ואז אין התנגשויות שתלויות בפוליטיקה״, כפי שהציע צעיר ישראלי ממכינת קול עמי בגוש עציון. בשלב זה לא נעסוק בהרחבה ביחסים האישיים בין יהודים בישראל ובתפוצות, אולם נציין כי חיזוק והרחבת הערוצים המאפשרים יחסים כאלה יכול לתרום רבות גם לחיזוק הרבדים האחרים. הפרק האחרון במסמך נוגע בנקודה זו ביתר הרחבה.

השיח הארגוני בין ישראל ובין התפוצות נחלק כאמור לשתי רמות עיקריות: זה שבין ישראל הרשמית לבין הנהגתה המאורגנת של יהדות התפוצות, וזה שבין ארגונים ישראלים מסוגים שונים לבין ארגונים יהודים מסוגים שונים בתפוצות.

אין צורך בעיון מעמיק בכדי לזהות שהשיח ישראל-תפוצות איננו שיח בין שני גופים דומים באופיים.

ברמת השיח הרשמי: מצד ישראל, ישנו גוף יציג המוסמך לקבוע מדיניות מחייבת לכלל הישראלים – ממשלת ישראל. זהו גוף חזק, סמכותי, שהלגיטימיות שלו מוסכמת על כלל היהודים הנתונים למרותו. מצד יהודי התפוצות אין גוף אחד אלא מצבור של ארגונים וולונטריים מסוגים שונים, המייצגים קבוצות אינטרסים ואוכלוסייה שונות, וקהילות במדינות שונות. ארגונים אלה לא תמיד זוכים ללגיטימיות גבוהה (ועל פי מדדים שונים הלגיטימיות שלהם נמצאת בתהליך של שחיקה), וגם אין להם סמכות לייצג וכל שכן לא לאכוף מדיניות אחידה של יהודי התפוצות. ״ארגונים יהודים סובלים מבעיה גדולה הרבה יותר מאשר ירושה מנהיגותית״, כתב יהודה קרצר. ״אחרי ששירתו באופן אצילי את העם היהודי במאה ה-20, הם נלחצים על ידי סקפטיות של הציבור היהודי הכללי ביחס לרלבנטיות שלהם, בעיקר למול סקטור יצירתי משגשג וחשוב יותר לאור המגמות המשתנות של השתייכות יהודית, הממקמות את הזהות היהודית מחוץ למסגרות הנורמטיביות [של הארגונים]״. בנייר מדיניות של המכון על מנהיגות יהודית בצפון אמריקה נקבע כי ״ישנה דאגה נרחבת וממושכת ביחס להנהגה של יהדות צפון אמריקה״.

דאגה זו באה לביטוי גם בחלק ממפגשי הדיאלוג. ״עם מי ממשלת ישראל אמורה להתייעץ?״, שאלה משתתפת בניו יורק. ״לא בטוח שיש לנו מוסדות שמייצגים אותנו״, אמרה אחרת. ״אני לא מאמין שאפשר למצוא מישהו שמייצג את כל יהודי אמריקה, וזה גם לא ריאלי להמציא גוף כזה״, אמר משתתף במינסוטה. ״ארגונים יהודים זה משהו שרוב החברים שלי מתרחקים ממנו – אז הם ייצגו אותנו?״, שאל אמר משתתף צעיר בבוסטון. ״יהודים בתפוצות לא חייבים להקשיב לאף אחד חוץ מהממשלה שלהם, ובטח לא יקשיבו לארגונים היהודים אם הם יגידו להם איך לחשוב על ישראל״, אמר צעיר קנדי.

שאלת המנהיגות של יהדות התפוצות אינה היחידה העומדת על הפרק. גם ממשלת ישראל לא בהכרח זוכה לאמון – אפילו ברמה המבנית – כגוף שיכול לייצג את יהודי ישראל בשיח של יהודי העולם. הממשלה מייצגת מדינה אזרחית, שיש בה גם לא יהודים. זה מה שגרם לצעיר אוסטרלי לומר ש ״יהדות וישראל הם דברים נפרדים. ישראל היא ישראל. ארגון יהודי גדול לא צריך לדבר עם נציגים מדיניים של ישראל״. זה מה שגרם לצעיר ישראלי לומר: ״ממשלת ישראל אחראית על ישראל. נקודה. ליהודים יש רק דרך אחת לקבל תמיכה מממשלת ישראל – וזה לעלות לישראל, כפי שהחוק מאפשר להם״. צעיר ישראלי נוסף אמר: ״אני לא מבין מה לממשלה שלי יש לחפש ביהדות העולם חוץ מתמיכה. הסמכות היחידה שלי, והחובה היחידה שלי, היא לדאוג לנו (אזרחי ישראל)״.

ברמת השיח הארגוני הלא רשמי: מצד ישראל ישנה פנייה מתמדת לארגונים יהודים בתפוצות בכדי לזכות בתמיכה כלכלית, פוליטית ולעיתים מוראלית לפעילותם (בדרך כלל בישראל). זוהי פנייה של צורך, התלויה ברצונם הטוב של יהודים בתפוצות, והמחייבת את הארגונים הישראלים לקחת בחשבון ולעיתים אף להכפיף את סדר היום שלהם לסדרי עדיפויות של אותם מי מיהודי התפוצות שאיתם הם באים במגע.

מצד יהודי התפוצות ישנה פנייה לארגונים בישראל בכדי להביע תמיכה, למצוא נתיב לכיוון השפעה, ולקיים מרחב שיחה בלתי אמצעי עם החברה הישראלית. גם זו פנייה של רצון וצורך בקשר, אך בצידה גם ציפייה להשפעה ולעיתים תחושת בעלות ביחס לאותם ארגונים ומטרות שיהודי התפוצות מוכנים לתמוך בהם. כמו שניסח זאת משתתף אמריקאי: ״אם אנחנו מעבירים כסף, זה הגיוני שתהיה לנו גם השפעה. אנחנו משקיעים בישראל, ואנחנו רוצים לראות תמורה על ההשקעה״.

בשני המקרים מדובר על דיאלוג שיש בו חתירה לתועלת ברורה ומידית, ושעל כן מפגיש בעיקר בין יהודים שאין ביניהם מחלוקות רבות. ארגונים של היהדות הליברלית, כמו הקרן החדשה לישראל, מוצאים בני שיח ישראלים שאיתם הם משתפים פעולה. אך פעולתם זאת, שבוודאי מקרבת בין התורמים לבין הנתרמים, מביאה גם למתחים בין יהדות התפוצות לבין אותם ישראלים שאינם מקבלים בהסכמה את המטרות האידיאולוגיות שהקרן חותרת אליהן. מצב דומה בהחלט קיים גם ביחס לארגונים או לפילנתרופים שמרניים, כמו שלדון אדלסון, והנתמכים שלהם בישראל. ״הקרן החדשה לישראל מרחיקה את יהודי ארה״ב מישראל״, האשימה אוולין גורדון. ״בדור הקודם, ארגון שמנהליו ונתמכיו השמיעו קולות אנטי-ישראליים או דגלו בחרם נגד ישראל, היה רעיל בקרב יהודי אמריקה כפי שהיה בקרב ישראלים. העובדה שהקרן החדשה לישראל זוכה כיום לאוזן קשבת ולתמיכה רחבה בקרב יהדות אמריקה, מספרת לישראלים כל מה שהם צריכים לדעת כדי להבין עד כמה יהודים-אמריקנים רבים הרחיקו לכת נגד ישראל״.

חברת הכנסת תמר זנדברג ממרצ הציגה פרספקטיבה שונה, הפוכה, בנאומה בכינוס איפא”ק, השדולה היהודית הפרו-ישראלית. היא מעוניינת, כמובן, בהגברת מעורבות דעתנית מצד ארגוני יהדות התפוצות בנעשה בחברה הישראלית. ״פרו-ישראל זה לא פרו-הכיבוש. פרו- ישראל זה בעד עתיד בטוח, עתיד של שגשוג ושלום. זו גם העמדה של רוב יהדות ארצות הברית שלא מוכנה להפקיד את הערכים הליברלים והדמוקרטים שלה מחוץ לדיון על ישראל אלא להפך – מבינה שיישום ערכים אלה הוא המפתח לעתיד בר-קיימא לישראל. לכן זו אשליה לחשוב שיש דבר כזה ׳לא להתערב׳. אי-התערבות היא התערבות לטובת המשך הכיבוש. מה גם  שכאן בארה״ב ישנה התערבות מאסיבית לטובת הכיבוש והמתנחלים. השבוע אושר שגריר ארה״ב לישראל [הכוונה היא לדויד פרידמן, שגרירו של הנשיא טראמפ] שעמד בראש מפעל גיוס תרומות להתנחלות בגדה המערבית. עליכם לדעת שזה אינטרס פוליטי צר שלא מייצג את רוב הישראלים. הוא מזיק לרוב הישראלים״.

שתי הדוגמאות מלמדות כיצד מפגש ברמת הארגונים הוא מפגש היוצר קירוב (בקרב מי שמסכימים לדרך) ולצידו עימות (עם מי שלא מסכימים לה. ישראלים כזנדברג ירגישו אולי קרובים יותר ליהודֵי התפוצות הליברלים, אך ירחיקו מעליהם יהודי תפוצות שמרנים). לישראלים שמרנים (ראו לדוגמה את מאמרה של גלית דיסטל אטבריאן: ״יהודי ארה״ב בתחפושת אנדרדוג״) תהיה הרגשה הפוכה: הם יורחקו מיהודי התפוצות החותרים להשפיע על ישראלים ללכת בדרך הנראית להם נכונה. בין השאר, זו הסיבה לכך שהמלצות המכון השנה כוללות את הצורך בקיום מפגשים דווקא בין קבוצת הרוב הישראלית – יהודים שמרנים – לקבוצת הרוב התפוצתית – יהודים ליברלים. בתנאים הנוכחיים, לפחות ככל שמדובר בשיח הארגוני, רוב המפגשים הם מפגשים לא מאוזנים של רוב ומיעוט – ליברלים בתפוצות (רוב) עם ליברלים בישראל (מיעוט), שמרנים בתפוצות (מיעוט) עם שמרנים בישראל (רוב).

כללי השיח

על מה צריך ועל מה לא צריך לנהל שיח בין ישראל לבין התפוצות? גם השאלה הזו צריכה להישאל בכמה דרכים.

מה משמעות השיח: האם הוא נועד להחלפת אינפורמציה או להשפעה הדדית. וכמובן, בכל מקרה של הזנה הדדית באינפורמציה קיים הפוטנציאל לשינוי עמדות והשפעה הדדית – ובכל זאת ישנו הבדל בין שיח שנועד מראש להשפעה, מתוך הנחת זכות או חובת השפעה, לבין שיח שנועד לעדכון, מתוך ידיעה שעדכון עשוי להוביל לפעמים להשפעה. וראוי לציין: במפגשים רבים בתפוצות נשמעה נימה של ספקנות ביחס ליכולת להשפיע על ישראל – ועל כן גם בשאלה האם ועד כמה יש טעם לנהל דיאלוג. ״אז דיברנו, מה ייצא מזה״, שאל משתתף במינסוטה. ״אנחנו רואים הרבה דיבורים ושום דבר טוב לא יוצא מהם״, אמרה אחרת בניו יורק. משתתף בישראל אמר שיש קושי מהותי בניהול של דיאלוג פורה משום ש ״בואו נודה על האמת, הם לא ממש יודעים מה קורה אצלנו ואנחנו לא ממש יודעים מה קורה אצלם״.

מה נושאי השיח: בין ישראל לבין יהודי התפוצות תלויים נושאים רבים ומגוונים של שיחה. ישנה שיחה שנוגעת לעניינים פוליטיים מובהקים – רצון של ישראל בסיוע פוליטי, או רצון של קהילה בתפוצות בסיוע פוליטי. ישנה שיחה שנוגעת לשאלות מעשיות דחופות יותר – טיפול בקהילה במצוקה – או דחופות פחות – פיתוח תכניות המשרתות את כלל העם היהודי. ישנן שיחות שנוגעות לתוכן ותרבות יהודית בישראל ובתפוצות, הן בהקשר של זהות והן בהקשר של מדיניות. נושאים של דת ומדינה, יהודיות ולאומיות יהודית, וכל המשתמע מהם למדיניות ולאופי היחסים (נושאים כמו מיהו יהודי, מהו גיור, למי זכות להתפלל על פי איזה מנהג ברחבת הכותל, יחסה של ישראל ליהדות הפרוגרסיבית, שאלת הנישואים המעורבים בתפוצות וכדומה). בכמה ממפגשי הדיאלוג הועלתה טענה שהשיח בין ישראל לתפוצות מתמקד לעיתים קרובות מדי בנושאים מפלגים, ולא במה שיכול לאחד. ״אם מדברים כל הזמן על הכותל ועל ההתנחלויות, ברור שזה מוביל בעיקר לכעסים״, אמרה משתתפת במינסוטה. ומצד שני, באותה שיחה, וגם באחרות, עלתה הטענה שדווקא על נושאים אלה צריך לדבר. ״אני לא רואה מה הטעם לדבר על תרבות משותפת כל עוד ישראל מרחיבה התנחלויות״.

בין מי למי השיח: ברור שיש כלל אחד לשיח בינאישי של חברים מישראל ומהתפוצות, שיכולים לדבר על מה שהם רוצים כלל אחר; לשיח בינאירגוני, שבו העניין העיקרי הוא להגיע להבנות ולהסכמות על פעילות למען מטרה משותפת (לדוגמה, לחזק את עולם הישיבות, או לחזק את החינוך בפריפריה, או לסייע לבדואים בדרום); לשיח בין ממשלת ישראל – נציגתה הרשמית של המדינה – לבין ראשי ארגונים בתפוצות.

האם יש מספיק דיאלוג?

על השאלה האם הדיאלוג בין ישראל לבין יהדות התפוצות מספק צריך לשאול שאלות המשך: מספק את מי? מספק בעיני מי? מספק מאיזו בחינה?

היהודים משתתפי הדיאלוג אינם סבורים שיש מחסור בערוצי תקשורת בין ממשלת ישראל לבין ארגונים יהודים בתפוצות. עם זאת, יש מהם שסבורים שהארגונים הם צינור לא נכון של תקשורת – משום שמספר היהודים החברים בהם, או המרגישים מיוצגים על ידם נמוך. יש מהם הסבורים שהארגונים הנכללים בדיאלוג אינם כוללים מטריה רחבה דיה של ייצוג – טענה זו עלתה בעיקר ביחס להדרה של ארגוני שמאל יהודים, מ-J-Street ועד Jewish Voice for Peace, מהשיחה עם ישראל (וכצפוי התנהל עליה ויכוח, כאשר קבוצות שונות של משתתפים בחרו להגדיר את זירת השיח הלגיטימית כל אחת בדרכה). רבים מאוד מהם סבורים שהדיאלוג איננו מספק את התוצאות הרצויות – כלומר, ברוב המקרים, איננו מניע את ממשלת ישראל לשנות את מדיניותה בעניינים שליהודי התפוצות יש בהם עניין (מהמדיניות בשטחים, דרך גירוש העובדים הזרים, וכלה בענייני נישואים וגירושים).

בכמה מהדיונים התנהלו ויכוחים על השאלה האם יש טעם בפורמליזציה של ערוצי הדיאלוג, לדוגמה בהצעת מושבים בכנסת לנציגים של יהודי התפוצות, או בבניית מנגנונים רשמיים אחרים של ייצוג. אולם ברוב המפגשים התברר במהרה שהיהודים, בישראל ובתפוצות, אינם רואים דרך מעשית סבירה לסלילה של ערוץ כזה. ״כמה נציגים יהיו להם בכנסת, שניים, שלושה? ומה יקרה כשישראל תצא למבצע בעזה, גם הם יצביעו בעד ונגד? אתה יכול לדמיין מצב שבו יהודי התפוצות, בשני הקולות שלהם, מפילים ממשלה?״ שאל משתתף ישראלי. משתתפת אמריקאית אמרה: ״זה שוב יעלה את השאלה איך בוחרים את הנציגים, מי בוחר אותם, כמה הם מייצגים את כולנו – זה לא יעבוד״. אחרת אמרה: ״אני בכלל לא בטוחה אני לא בטוחה שכאזרחית אמריקאית אני רוצה נציג בפרלמנט של מדינה זרה. יהודי אמריקה תמיד הקפידו על ההפרדה הזאת, וצריך להמשיך להקפיד עליה גם אם זה אומר שיש לנו פחות השפעה בישראל״.

הקודם
הבא