ספריית מאמרים / דיאלוג ישראל תפוצות

70 שנה ליחסי ישראל-תפוצות: הדור הבא

יחסי ישראל ויהדות התפוצות עוברים תהליך של שינוי, כאשר מרכז הכובד של העולם היהודי מוסט לישראל – ויהודי התפוצות, מי מהר ומי לאט, מי בשמחה ומי בחוסר רצון, מתרגלים לשינוי זה ומכירים בו. הסטה זו של מרכז הכובד היא שאחראית לחלק ניכר מהקושי הניכר ביחסים בשנים האחרונות. כך, בעיקר משום שמשני צידי המשוואה ניצבים יהודים שמבינים שהתחולל שינוי, אך לא עיכלו את משמעותו ואת ההתאמות המתחייבות ממנו.

יהודים בישראל, ובעיקר הנציגות הרשמית שלהם כפי שהיא מתבטאת בזירה הפוליטית, מתרגמים את הסטת מרכז הכובד לביטול הצורך בהקשבה והתחשבות במאווייהם של יהודי התפוצות. בנוסף, רבים מהישראלים מפרשים את הסטת מרכז הכובד כסימן להידלדלות של שאר העולם היהודי שצפויה להימשך, והמסקנה הנלווית לפרשנות זו היא שאין גם טעם בהקשבה למי שלא השכילו להבין שדרכם מובילה לשחיקה עד היעלמות של השבט היהודי. ככל שמדובר במדיניות ממשלת ישראל, ניתן לזהות בשנים האחרונות תהליך השוחק את כוחם של יהודי העולם להשפיע. כפי שעלה ממסמך קודם של המכון, שעסק במוקד בביטולה של ״פרשת הכותל״, ירידה זו בכוח ההשפעה של יהודי התפוצות נובעת הן מהשחיקה הנמשכת בכוחה של היהדות המאורגנת בתפוצות, והן מתהליכים פנימיים בישראל, המציבים אתגרים למול המוסדות שעליהם נשענה יהדות העולם כמנוף להשפעה (כמו בית המשפט העליון).

יהודים בתפוצות, בעיקר בדור הצעיר, ובאופן בולט בארה״ב, אמנם מקבלים את השינוי כעובדה – כפי שעולה מהסכמתם הכמעט-גורפת שישראל היא ״מרכז העולם היהודי״ – אך אינם מתרגמים את העובדה הזאת לתוכנית פעולה מחודשת. יהודים אלה, החשים שישראל אינה קשובה להם, בדרך כלל שמחים על הצלחתה של המדינה היהודית, אך מתקשים להסכים עם העובדה שישראל חזקה זקוקה פחות (או לפחות סבורה שהיא זקוקה פחות) להם ולעצתם, ובאופן טבעי גם פחות נוטה להתחשב בעמדותיהם. העובדה שהם הקבוצה הנחלשת (להבנתם שלהם) לעומת ישראל המתחזקת, אינה מתורגמת אצלם באותו אופן שהיא מתורגמת על ידי ישראלים – קרי, שישראל כנראה יודעת מה היא עושה ולאן היא הולכת, ואין לה צורך בתכתיבים, או תביעות מצד מי שלא משכיל לתחזק את קהילתו שלו.

התחושות המקבילות הללו מייצרות לעיתים קרובות הרגשה של משיכת חבל הדדית שאין בה תרומה ותועלת לכלל העם היהודי, והן מובילות את שתי הקבוצות למסלול בלתי נמנע של התנגשות, כאשר נכזבות ציפיות הדדיות. ליהודֵי העולם אין יכולת להשפיע באופן ממשי על המדיניות הישראלית, וליהודי ישראל אין סבלנות להקשיב לרחשי ליבם של מי שאינם מוכנים לקבל בהבנה את החלטותיה של ישראל המתקבלות בהליך דמוקרטי מוסדר ועל פי כללי משחק ידועים מראש. התנגשות זו מתעצמת בעיקר כל אימת שהצדדים נגררים לעימות בזירה הפוליטית הישראלית, שמאזן הכוחות בה הוא הכי פחות שוויוני, ושהמשחק בה הוא לעיתים קרובות משחק סכום אפס. כך, בעוד שפעילות קהילתית, תרבותית, ויחסים בינאישיים וארגוניים נמשכים, ומייצרים תחושת הדדיות חיובית בקרב משתתפיה – הזירה הפוליטית מייצרת חיכוך בלתי פוסק ומגביר כעסים, שלעיתים קרובות מאפיל ברעש שהוא מייצר על יחסים קונסטרוקטיביים בזירות אחרות. זו הסיבה לכך שאחת מהמלצותיו המרכזיות של נייר זה היא להעביר את מרכז הכובד של יחסי יהודים, עד כמה שניתן, מחוץ לזירה הפוליטית.

במלאת שבעים שנה למדינת ישראל, מערכת היחסים בינה לבין יהודי התפוצות – שכיום כמעט כולם הם מי שבחרו מרצון שלא להפוך לישראלים – נמצאת בתהליך מואץ של שינוי והתאמה לנסיבות חדשות. התאמות אלה נדרשות לנוכח שינויים הן במצבה של ישראל, הן במצב יהדות התפוצות, הן במצב הזירה העולמית והן במקבילית היחסים עצמה. כמו בכל תהליך של שינוי והתאמה גם הדינמיקה של שינוי היחסים בין יהודי ישראל לבין יהודי התפוצות מולידה מתחים, חששות, התנגדות, ומייצרת תחושת אי-ודאות ביחס לעתיד. יש מי שמקווים להרוויח מהשינוי ומי שחוששים להפסיד ממנו. יש מי שרואים בו גזירת גורל, ויש הסבורים שהוא מעשה ידי אדם. יש המניחים כי הם יודעים לאן מוביל השינוי, ואחרים המזהים אפשרויות שונות, שיש לשאוף לטובה מביניהן בהתאמה של מדיניות נכונה המכוונת אליה.

דיאלוג המכון למדיניות העם היהודי של שנת 2018, שנערך בסימן שבעים שנה לישראל, והתמקד יותר מבעבר בעמדותיהם ותחושותיהם של יהודים צעירים ברחבי העולם (מבלי להזניח את עמדותיהם של יהודים מבוגרים יותר) מביא לידי ביטוי את כל התהליכים, התקוות והדאגות הללו. נחשף בו, מצד אחד, הרצון הבסיסי בהמשך קיומה של מערכת יחסים הדוקה ומיוחדת של כלל יהודי העולם אלה עם אלה. ונפרשת בו, מצד שני, קשת רחבה של אתגרים המסבכים את מערכת היחסים הזאת ומטילים צל עליה.

כאמור, הן האתגרים והן ההזדמנויות נגזרים משינויים שהתחוללו ועדיין מתחוללים הן בישראל, הן ביהדות התפוצות והן בדינמיקה של היחסים. לפני כמעט עשור, במסגרת עבודת המכון על שינוי הפרדיגמה ביחסי ישראל והתפוצות, זיקקו הכותבים את עיקרי האתגר העומד מול יהדות העולם באופן הבא: ״בכל התפוצות, ולמרות השונות הרבה ביניהן, ניתן לזהות שתי תופעות בולטות המשפיעות על החיים היהודיים, האחת איכותית והשנייה כמותית. התופעה האיכותית היא סכנת השחיקה במשמעות ובאינטנסיביות של חווית הזהות היהודית. מגמה זו צפויה להימשך, לדעת מירב החוקרים, אם לא ייָנקטו פעולות התערבות וטיפוח מכוונות וזאת למרות ההיקף האדיר ומגוון ההשקעה בעולם היהודי בפעולות שמטרתן חיזוק וטיפוח זהות יהודית בעלת משמעות. התופעה הכמותית היא מגמת הצמצום הדמוגרפי המאפיינת קהילות יהודיות בכל מקום, למעט במקרים בודדים היוצאים מן הכלל. אמנם קיימים ויכוחים בין דמוגרפים באשר לשיעורי ההידרדרות, ומקצת התחזיות קודרות יותר מאחרות, אך המגמות היסודיות ברורות ומכאיבות למדי״.

כותבי המחקר העירו כבר אז, ובצדק, כי בנוסף לתופעות אלה, ניתן לזהות ״חשש מפער תודעתי הולך וגדל בין ישראל לתפוצות ודאגה מהיחלשות הקשר ההדדי בין ישראל לבין יהודים ברחבי העולם. פער זה עלול לבוא ליד ביטוי בהתרחקות של צעירים בתפוצות מישראל ובהיחלשות ההיבטים של הזדהות עם ישראל, מידת העניין בה ומידת הדאגה לעתידה״. לא מיותר לומר כבר בתחילת הדו״ח, כי בעשור שחלף מאז נכתבו הדברים הללו לא חל שינוי של ממש בתופעות שצוינו בו: סכנת השחיקה במשמעות עודה קיימת, מגמת הצמצום, או לפחות האטה דמוגרפית, נמשכת. והשלכת תופעות אלה על היחסים המורכבים בין ישראל לבין יהודי התפוצות בעינה עומדת.
עם זאת, האיכות והכמות של הקהילות היהודיות בתפוצות אינן הגורם היחיד המשפיע על היחסים. כאמור, אלה מושפעים ממגוון של מגמות ושינויים בישראל, בתפוצות, בזירה העולמית ובמקבילית היחסים עצמם. להלן נמנה מקצת מהמגמות שיש להן השפעה ניכרת על מערכת היחסים:

שינויים בישראל: מעבר מחברה קטנה ואינטימית לחברה מרובת בני אדם הניכרת בקבוצות חברתיות שלכל אחת מהן סדר יום חברתי ואידיאולוגית שונה, ילודה גבוהה ושינויים דמוגרפיים מהירים, תחושת עוצמה צבאית ופוליטית, צמיחה כלכלית והתפתחות של חברת שפע מערבית, דומיננטיות של הימין הפוליטי, הנשען על בוחרים דתיים ומסורתיים, רבים מהם מבני עדות המזרח.

שינויים ביהדות התפוצות: התערות מואצת בחברה המערבית הכללית, ירידה ברמת הלכידות הקבוצתית, בין השאר בשל הירידה בהיקף האיום הסביבתי, שחיקה בכוחה של הקהילה המאורגנת, שינוי דפוסי הפילנתרופיה, נסיקה דרמטית בשיעור הנישואים המעורבים המתבטאת גם בשינוי דפוסי התודעה היהודית, דרישה גוברת לשינוי דפוס היחסים עם ישראל המתחזקת, הסתייגות של קבוצות בקהילה ממדיניות ישראל בנושאים של מדיניות חוץ (בעיקר בזירה הפלשתינית) ודת ומדינה.

שינויים בזירה העולמית: ירידה כללית ברמת האנטישמיות (עם סימנים מדאיגים מהשנים האחרונות להתעוררות מחודשת שלה), שינויים בזירה הגיאו-אסטרטגית (סוף המלחמה הקרה, דומיננטיות אמריקאית, תמורות במזרח התיכון ועוד), התעצמות מדינות שאין להן היסטוריה מורכבת של יחסים עם יהודים (סין, הודו), שינויים טכנולוגיים המקרבים רחוקים, קלות גוברת של נסיעות לטווחים ארוכים.

שינויים במקבילית היחסים: עליית כוחה המספרי של ישראל לעומת כלל יהדות העולם, ירידה בצורך המיידי של ישראל בסיוע כלכלי ופוליטי מיהודי התפוצות לשם הישרדות, פתיחת פער בזיכרון ההיסטורי בקרב הדור הצעיר שמרוחק מהשורשים המשותפים באירופה (בעיקר), העמקה של הבדלים פוליטיים ותרבותיים בשל נסיבות החיים השונות.

כל השינויים הללו ועוד רבים אחרים, כולם ביחד, וכל אחד לחוד, מובילים לשינוי רב שכבתי ביחסי ישראל ויהודי התפוצות, שיש בו היבטים חיוביים (ריבוי ביקורים הדדיים לעומת העבר, נוחות יחסית במעקב שוטף של יהודים אחר התפתחויות בקהילות אחרות) והיבטים שליליים (הדגשת פערים פוליטיים ותרבותיים, קושי בעיגון משאבים כללי להשגת מטרות קיבוציות). שינוי זה מציב בפני העם היהודי אתגר מחודש בניהול היחסים שמטרתם לשמר את תחושת הלכידות היהודית והערבות ההדדית, גם בהינתן התהליך המואץ של התאמות הדדיות נדרשות.

דיאלוג המכון למדיניות העם היהודי לשנת 2018, שממצאיו מוצגים להלן, איננו מכסה את כלל הנושאים העומדים על הפרק בניהול היחסים. הוא איננו עוסק, לדוגמה, בהיבטים הכלכליים של היחסים, מעבר להצגה שטחית שלהם כרקע כללי לעניינים אחרים. הוא איננו עוסק גם בשאלות גיאו-אסטרטגיות שיכולת ההשפעה של העם היהודי עליהן קטנה (לא היהודים הכריזו על מלחמה קרה, לא הם סיימו אותה – אבל מהלכיה ותוצאותיה בהחלט השפיעו עליהם). הוא איננו עוסק במובהק ובאופן ישיר בהשפעה של התיאולוגיה המשתנה של הזרמים הדתיים על עתיד העם היהודי ועל היחסים בין יהודים, על אף שקרוב לוודאי שלזרמי מעמקים תיאולוגיים יש השפעה ניכרת עליהם.

במילים אחרות: חלק ניכר מהמשתנים הקובעים את טיב היחסים ואת עתידם מוצגים בדו״ח הדיאלוג כנתון, ולא כנושא לדיון ופיתוח. לדוגמה, העלייה הנמשכת במספר היהודים בישראל לעומת ירידה, או סטגנציה, במספר היהודים בתפוצות, הוא נושא שלא נדון בהרחבה במסגרת הדיאלוג, בין השאר מתוך הבנה שמגמה דמוגרפית כזאת מחייבת דיון נפרד, מעמיק וממוקד (שלא בטוח שאפשר להפיק ממנו תוצאות מעשיות: היהודים יולדים את מספר הילדים הרצוי להם כפרטים, ולא את המספר ה ״רצוי״ בעיני חוקרים של העם היהודי).

במה כן עוסק הדיאלוג? הן בקבוצות המיקוד שנערכו ברחבי העולם היהודי (ראו נספח לפירוט המדינות, הקהילות והמשתתפים) והן בשאלון שנלווה להן, התמקד הדיון בהיבטים שונים של המחויבות ההדדית, או היעדרה, של יהודים אלה לאלה. כך, בדגש על המחויבות של ישראל, כמדינת הלאום היהודית, ליהודים שאינם תושביה ואזרחיה – ועל המחויבות של יהודים שאינם תושבי ואזרחי ישראל למדינת הלאום של העם היהודי. בעזרת מאות המשתתפים ניסינו לזהות היכן עובר קו הגבול בין מחויבות מוסכמת לבין מחויבות הנראית לחלקם מוגזמת, להבין את הציפיות של ישראלים מיהודי התפוצות ושל יהודי התפוצות מישראל (ומיהודים ישראלים), לפענח את מוקדי הקושי העומדים כמכשול ליחסים ועשויים לחבל בהם, ולהציע דרכים לשיפור ההידברות, ההבנה ושיתוף הפעולה בין ישראל לבין התפוצות.

כבר בפתיחה צריך לומר ללא סייג, כי הנחת העבודה העומדת ביסודו של נייר עבודה זה היא שיש תועלת וטעם במערכת יחסים בריאה, חזקה והדדית בין ישראל לבין יהודי התפוצות. וראוי לציין: בין היהודים שהשתתפו בדיאלוג היו מעת לעת גם כאלה שהטילו ספק בהנחת עבודה זו, ובהחלט ראוי לשמוע גם את קולם של אלה, להבין את עמדותיהם, ולבדוק האם ועד כמה עמדותיהם נפוצות במרחב השיח היהודי. ״מבחינתי היהדות היא דת, ולא ראיתי שקתולים בארגנטינה מרגישים צורך ביחסים עם קתולים מצרפת״, אמרה משתתפת ישראלית באחד המפגשים. עמדתה של משתתפת זו הייתה אמנם חריגה לעומת זו של רוב המשתתפים האחרים, אך היא לא הייתה היחידה שהביעה עמדה כזאת.

ומצד שני, כפי שמעיד סקר המשתתפים שנערך בקרב כלל משתתפי הדיאלוג, רוב ניכר מאוד מקרב המשתתפים הישראלים (90% סבורים ש ״לדאוג ליהודי העולם זה חלק חשוב מאוד מהיותי יהודי״). רוב ניכר מאוד מקרב המשתתפים הלא-ישראלים (88%) סבורים ש ״לדאוג לישראל זה חלק חשוב מאוד מהיותי יהודי״. כלומר, הדבקות בערבות יהודית הדדית, שעולה ממנה הנחה משתמעת שהיהודים אינם רק שותפים לאמונה באותה דת אלא חברים באותו עם, קיימת גם בקרב הצעירים היהודים. בהתאם, רק בודדים מקרב המשתתפים בדיאלוג, ישראלים ולא ישראלים, הסכימו לטענה ש ״לא צריכים להיות יחסים מיוחדים בין ישראל לבין התפוצות״. מקרב הישראלים רק 2% ״די הסכימו״ אתה, ולעומתם 97% לא הסכימו (34% ״די״ ועוד 63% ״לגמרי לא מסכימים״). מקרב הלא ישראלים, הנתונים היו דומים למדי. 4% הסכימו (מאוד או די) בעוד ש-96% לא הסכימו (21% די, 75% לחלוטין). ״הקשר לישראל הוא אחד הבסיסים של הזהות היהודית האמריקאית״, אמר משתתף צעיר באוניברסיטת איסט-ווסטרן בבוסטון. 91% מהמשתתפים האמריקאים בדיאלוג אמרו ש ״לדאוג לישראל זה חלק חשוב מאוד מהיותי יהודי״ (מקרב המשתתפים האמריקאים הצעירים, בני פחות משלושים: 82%).

הנתונים האלה אינם אירוע בודד, הנובע רק מאופיים הייחודי של המשתתפים בדיאלוג – שאיננו מייצג את כלל העולם היהודי אלא נוטה להתמקד ביהודים בעמדות של מנהיגות, או מעורבים בקהילה יחסית יותר מאחרים (ראו נספח פרטים על דפוס המשתתפים, עמדותיהם, ושונות ביחס לאוכלוסייה היהודית הכללית). ממצאי הדיאלוג, לפחות בהקשר זה, תואמים ממצאים קודמים, דומים למדי, של מחקרים שונים ומגוונים בישראל ובכלל העולם היהודי, כפי שנתאר בפרקים הבאים. כלומר: גם במצב של שינוי ביחסים, שיש בו ממד של ערעור על איתנותם, הרצון ההדדי בקיומם של יחסי קרבה בעולם היהודי נותר על כנו. ״האם צריך יחסים טובים בין ישראל לבין התפוצות זו שאלה מוזרה בעיני״, אמר משתתף בדיאלוג בווילמינגטון, דלאוור. לטעמו, ברור שצריך – השאלה היא רק כיצד להגיע או לשמור על יחסים כאלה, ומהי בדיוק ההגדרה של יחסים ״טובים״ בעיני שתי הקהילות.

במידה רבה, זו מטרת הדיאלוג השנה: להבין מהו דפוס היחסים הרצוי לישראל ולתפוצות, כפי שהם נתפסים בעיני מי שיעצבו אותם בדור הבא, יהודים צעירים בשנות העשרים והשלושים המוקדמות שלהם. בכוונת מכוון, הדיאלוג השנה התמקד בקבוצות של צעירים בגילאים אלה, שעבורם היחסים כפי שהם כיום הם נתון שיש להתמודד אתו ולעצב את הציפיות ביחס אליו ללא יכולת השוואה מכלי ראשון עם ״מה שהיה פעם״ (גם על מה שהיה פעם אפשר כמובן לנהל ויכוח, שלא תהיה ביחס אליו הכרעה חד משמעית).

דיאלוג המכון למדיניות העם היהודי לשנת 2018 נערך תחת המטרִיה הרחבה של פרויקט הפלורליזם והדמוקרטיה של המכון, הנתמך על-ידי הקרן ע”ש וויליאם דיווידסון. תהליך הדיאלוג כלל מחקר בלתי אמצעי של עמדות יהודיות רלבנטיות, בכינוסן של 34 קבוצות דיון, ובהן חברים בקהילות יהודיות מרחבי העולם, כולל מפגש עם ועידת הנשיאים של ראשי הארגונים המרכזיים של יהודי אמריקה. במסגרת זו הוצגו למשתתפים גם שאלונים, ובמקביל בוצע ניתוח של מחקרים נוספים העוסקים בעמדותיו של כלל הציבור היהודי, כולל מחקרים אודות אוכלוסיות יהודיות שקשריהן לחיים היהודיים המאורגנים ולישראל רופפים. הדיונים בקהילות נערכו בהתאם ל-Chatham House Rules, קרי, המשתתפים הסכימו שניתן לצטט את דבריהם, אולם בלי לייחס אמירה כלשהי לאדם מסוים. הסכמה זו נועדה להבטיח דיון פתוח וחופשי. בהתאם, הדו”ח שלפניכם מצטט בהרחבה מהדיונים שנערכו ביוזמת המכון בלי לנקוב בשמות הדוברים. שמות חלק מהמשתתפים מצוינים בנספח. כבשנים קודמות, גם השנה שאבנו מידע נוסף מהסקרים שעורך המכון בישראל.

הדיאלוג נערך מנובמבר 2017 עד מרץ 2018 בעשרות התכנסויות ברחבי העולם. המשתתפים קיבלו לקריאה מסמך רקע קצר והשתתפו באירוע שמִשְכוֹ 90 עד 120 דקות. אירוע זה התנהל על פי הסדר הבא:

  • מצגת קצרה על ההיסטוריה של יחסי ישראל והתפוצות;
  • סקר שכל המשתתפים נתבקשו לענות על השאלות שנכללו בו, וממנו שאב המכון למדיניות העם היהודי את הנתונים על עמדות המשתתפים ביחס לחלק מהשאלות שהוצגו להם;
  • דיון מובנה ומונחה על מצב יחסי ישראל-תפוצות. למשתתפים הוצגו כמה מקרי מבחן והם נתבקשו להתייחס אליהם, ובעשותם כן – להבהיר את הניואנסים השונים בעמדותיהם בנוגע למצוי ולרצוי ביחסים אלה.

זו השנה החמישית ברציפות שבה מתקיים דיאלוג עולמי כזה ביוזמת המכון למדיניות העם היהודי. אשתקד (2017) עסק המחקר בקשר של העם היהודי לירושלים, והוא הוצג לראש העיר ירושלים, ניר ברקת, בערב יום ירושלים החמישים. שנה קודם לכן עסק המחקר במנעד היהודי בעידן של זהות גמישה, ולמעשה במשמעות הקהילתית של ההגדרה ״יהודי״ בימינו (2016). בשנת 2015 היה הנושא “ערכים יהודיים והשימוש של ישראל בכוח בעימות מזויין”, ובשנה שלפני כן (2014) היה הדיאלוג חלק ממאמץ כללי לנסח המלצות באשר לאפשרות של “הסדר חוקתי שיתמודד עם הזהות של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”. כל הדו״חות המוזכרים זכו הן להד תקשורתי והן להכרה כהישגים משמעותיים בקידום השיח בין מדינת ישראל לבין התפוצות.

המכון מודה לעשרות המארגנים ומאות המשתתפים בדיאלוג. שמות המשתתפים והקהילות שנטלו חלק בדיאלוג מופיעים בנספחים.

 

הקודם
הבא