ספריית מאמרים / דיאלוג ישראל תפוצות

70 שנה ליחסי ישראל-תפוצות: הדור הבא

הגדרת מצב היחסים בין שת קהילות שונות זו מזו כמו ישראל ויהדות התפוצות היא מלאכה מסובכת. ישנם מרכיבים רגשיים שצריך לקחת בחשבון – כיצד מרגישות הקהילות, או למעשה חברי הקהילות, זו כלפי זו; ישנם מרכיבים תודעתיים שצריכים להילקח בחשבון – מה חושבים חברי הקהילות אלה על אלה כיחידים וכקבוצות; ישנם מרכיבים התנהגותיים שגם להם חשיבות רבה – כיצד היהודים נוהגים, מה הם עושים, בכל הנוגע ליחסים ההדדיים.

התמונה הכללית, כפי שכבר הזכרנו בתחילת המחקר, היא של יחסים משמעותיים, אך בצדם של דאגה מטבעם המשתנה של היחסים ומהשלכת שינוי זה על היחסים בעתיד. ישראל של היום איננה מדינה צעירה וחלשה הנזקקת לסיוע מתמיד בכדי לשרוד, ועל כן היא נזקקת להגדיר ולפענח את טיב יחסיה עם קבוצה גדולה של בני אדם שהתועלת המעשית בתמיכתם כבר אינה גדולה כפי שהייתה בעבר (אם כי עודנה משמעותית), ושיש לה ציפיות שונות ממנה, שלא תמיד עולות בקנה אחד עם ציפיות אזרחיה שלה. יהודי התפוצות אינם שרויים עוד תחת הרושם הקשה והעוצמתי של האירועים הדרמטיים שקדמו להקמת המדינה לפני שבעים שנה, ושליוו את העשורים הראשונים לקיומה (השואה, מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור). ״הבעיה היא שהדור הבא לא מבין שום דבר ממה שאנחנו מבינים כאן״, אמר משתתף בשיקגו. ״מה שקורה בקמפוסים לא דומה למה שקורה בפדרציות״, אמר משתתף אחר באותו דיון. ״רוב הסטודנטים היהודים לא באים בכלל לדיונים כאלה, וגם לא לפעולות אחרות ב’הילל’״, אמר משתתף באוסטין, בדיון שנערך בסניף “הילל” של אוניברסיטת טקסס. יהודים אלה נזקקים להגדרה מחודשת של יחסים עם מדינה שמדיניותה ופעולותיה אינם תמיד לרוחם. בתוך שבעים שנה השתנה טבעם הפסיכולוגי של היחסים בין ישראל לבין התפוצות. שינויים אלה הביאו בעקבותיהם רעיונות חדשים, ועוד יותר מזה – סדרי עדיפויות חדשים למערכת היחסים.


.

במבחנים אמפיריים רבים היחסים איתנים כשהיו ואף למעלה מזה. שבעה מכל עשרה יהודים אמריקאים אומרים שהם ״מרגישים קשורים מאוד (30%) או קשורים חלקית (39%) לישראל, על פי ממצאי מכון פיו. בבריטניה, יהודים ״קשורים בחוזקה לישראל״. ומצד שני, כמעט שבעה מכל עשרה ישראלים יהודים אומרים ש ״תפוצה יהודית משגשגת דרושה לשרידות ארוכת הטווח של העם היהודי״. היהודים הללו סבורים (79%) שלישראל אחריות לביטחונם של היהודים הללו. מחציתם (50%) סבורים שחובתה של ישראל כוללת גם תרומה להמשך השגשוג של קהילות יהודיות מחוץ לישראל. גם ממצאי הדיאלוג מעלים שתחושות הדדיות של רצון בקשר, ושל תחושת אחריות קיימים בעוצמה יחסית כמעט בכל הקהילות.

מגוון של סקרים שהשתמשו בשאלות שונות מלמד שיהודים בעולם עודם רואים את עצמם כבני קבוצה אחת שצריך להיות ביניהם קשר של מחויבות הדדית. בסקר המכון שנערך השנה, למדידת פרקטיקות ואמונות של יהודי ישראל, התברר כי רוב גדול מקרבם (76%) סבורים ש ״להיות יהודי זה לדאוג ליהודים אחרים באשר הם״ – דירוג גבוה מאוד ביחס לאפשרויות אחרות שהוצגו במחקר. מהשוואה שערך מכון הסקרים פיו בין גישות של יהודים בארה״ב ובישראל התברר שבשני צדי האוקיינוס יהודים חשים סוג כזה של צורך בערבות הדדית. בקרב יהודי ישראל 88% דיווחו על תחושת קשר חזק לעם היהודי, בקרב יהודי ארה״ב דיווחו 75% על קשר חזק כזה. 55% מיהודי ישראל ו-63% מיהודי ארה״ב הסכימו שיש להם אחריות לדאוג ליהודים שזקוקים לעזרה. בסקר של משרד התפוצות בקרב ישראלים נמצא שכמחציתם רואים בישראל אחראית ״להמשך הקיום היהודי גם בתפוצות ולא רק בארץ״.

מחקר מתמשך של ״מרכז כהן״ מלמד ש-43% מהיהודים הצעירים משתתפי “תגלית” שלהם שני הורים יהודים, מדווחים גם שנים לאחר הביקור על ״קשר חזק״ לישראל. מקרב מי שיש להם הורה יהודי אחד, 29% מדווחים על קשר חזק, ועוד 34% על קשר מסוים. הן מחקרים בישראל והן אלה שנערכים בתפוצות מלמדים כי רמת הקשר מושפעת מאוד מאפשרויות המפגש וההיכרות בין יהודים מישראל ומהתפוצות.

באחת משאלות הסקר שהוצגו למשתתפי הדיאלוג הם התבקשו לומר עד כמה הם מרגישים מרוחקים או קרובים ליהודים אחרים (ישראל מול תפוצות) בשל שורה של גורמים. באופן מובהק, הגורם המקרב ביותר יהודים ליהודים, על פי הגדרתם שלהם, הוא ״היהודים עצמם״. גם מי שמרגיש שה ״פוליטיקה של יהודי התפוצות״ או ״התרבות של התפוצות״ גורמת לו למידה של ניכור – איננו מרגיש ניכור כלפי היהודים עצמם. מקרב הישראלים, רוב גדול דירג את ״היהודים עצמם כגורם ״מְקָרֵב״ או ״מקרב מאוד״. רוב ניכר מקרב יהודי התפוצות – אם כי לא גדול עד כדי כך – זיהה ב ״ישראלים״ גורם ״מקרב״ או ״מקרב מאוד״. ״יש לי הרבה מכרים בישראל שאני אוהבת מאוד״, אמרה משתתפת בדיאלוג במינסוטה. כמה משתתפים בניו יורק ציינו את הקשרים המקצועיים שיש להם עם ישראלים, ואת היחסים הנעימים שנרקמו ביניהם ״כל עוד לא מתחילים לדבר על פוליטיקה״. כפי שניתן לראות בגרפים, פוליטיקה היא בלי ספק הגורם המפריע ביותר להתקרבות, משני הצדדים. הישראלים מדרגים את הפוליטיקה של יהודי התפוצות כגורם היחיד שהם נרתעים ממנו (מרחיק יותר ממקרב), וגם יהודי התפוצות אינם מרוצים מהפוליטיקה של הישראלים. ״אני לא בדיוק מבין מה הם חושבים בפוליטיקה, אבל דבר אחד בטוח, הם לא חושבים כמונו״, אמר צעיר ישראלי באחד הדיאלוגים. ״הפוליטיקה של ישראל מסובכת, ואני לא מתחבר אליה, ובטח שלא לתוצאה שלה״, אמרה צעירה אמריקאית.

האינטנסיביות של תקשורת ומגע ממשי בין קהילות יהודיות ברחבי העולם לבין ישראל גם היא מרכיב שיש לשקול בבואנו להעריך את מצב היחסים. היכולת הארגונית של העם היהודי לשנע ולהביא למפגש אלפים רבים מאוד של צעירים יהודים מכל העולם בכל שנה, משפיעה לחיוב על רמת הקשר הצפויה בדור הבא. מספר היהודים המבקרים בישראל עלה בעשורים האחרונים (בין השאר כפועל יוצא של פעולה יזומה במסגרות המוניות כמו ביקורי התוכנית “תגלית”. ראו גרף). גם אמצעים וירטואליים כמו האינטרנט, רשתות חברתיות ואמצעים טכנולוגיים נוספים מאפשרים ליהודים לתקשר אלה עם אלה בקלות יחסית לעומת העבר ולחלוק מרחב תרבותי משותף (במגבלות השפה – עברית היא שפת יהודי ישראל, ליהודים אחרים יש שפות אחרות).

גם ברמה מנהיגותית אין מחסור בהזדמנויות למפגשים, הידברות, וניהול מערכת יחסים, הגם שזו לא תמיד מביאה לתוצאות המקוְוֹת על ידי שני הצדדים (החלטת ממשלת ישראל לבטל את מתווה פשרת הכותל היא דוגמה מובהקת לכך שעוד נעסוק בה בהמשך). בין משתתפי הדיאלוג, רוב גדול מאוד ביקרו בישראל, מה שמשפיע כמובן גם על השקפתם בנוגע ליחסים. אך ביקורים אלה מבטאים גם מציאות רצויה: יהודי בתפוצות שיש לו רצון, ואפילו מינימלי, לקיים אורח חיים שקושר אותו לקהילה היהודית, יגיע מתישהו לביקור בישראל. וכפי שהוכיחו מחקרים רבים, בעבר הרחוק יותר ופחות, ביקורים בישראל גם מבטאים את הרצון בקשר, וגם מחוללים התעצמות של הקשר של יהודי התפוצות הן לישראל והן לקהילה היהודית.

וכמובן, ביקורים ומפגשי הנהגה יהודית אינם מספרים את כלל סיפור הקשר. לפי חישוביו של פרופ׳ טד ששון, בתרומות של יהודים (בארה״ב) לישראל נרשמה מגמת עלייה, במקביל לשינוי דפוסי התרומה. על פי כמה הערכות אפילו המשבר ביחסים של ממשלת ישראל עם הנהגת יהודי התפוצות בשנת 2017 לא הביא לירידה משמעותית בתרומות של יהודים לישראל. מעורבות של יהודים מרחבי העולם בפעילות כלכלית ישראלית, וכן במעורבות ובהשקעה בעולם העמותות בישראל נמשכת ובמקומות מסוימים אף מתחזקת. ״אני לא אפסיק להשקיע בישראל גם אם אני כועס עליה״, אמר משתתף בניו יורק, ״רק אשאף להשקיע בדברים שמתאימים לעמדה שלי״. משתתף בדלאוור בחר באפשרות אחרת: ״אם יש מחלוקת, אתרום לבית חולים [בישראל], שזה דבר שאין עליו מחלוקת״. נוכחותה של הקהילה הישראלית במדינות שונות לבשה בשנים האחרונות אופי מעודכן, וישנם ניסיונות, חלקם מוצלחים, לחבר בין ישראלים השוהים בחו״ל לבין הקהילות היהודיות המקומיות. על כן, בכל הנוגע לרמה המעשית השוטפת של היחסים לא יהיה זה מופרך כלל ועיקר לטעון שהקשר ישראל-תפוצות התחזק בעשורים האחרונים בכמה מישורים.

עם זאת, ישנם כמובן גם לא מעט תופעות וסימנים מעוררי דאגה שלובנו במסגרת הדיאלוג, והמקְשים לטעון שזירת היחסים תקינה ואין צורך לבחון את מה שנעשה בה. הדור הצעיר בתפוצות נראה מחויב פחות ליחסים עם ישראל מאשר דורות קודמים. ומגמה זו היא תוצאת שינויים הן בקהילות היהודיות בתפוצות והן באופייה של ישראל. מחקר עדכני על יהודי אזור סן פרנציסקו מצא כי ״מספר זהה של יהודים קשורים מאוד לישראל ולא קשורים אליה בכלל״. היהודים שקשורים פחות לישראל בקהילה זו הם יהודים שקשורים פחות לישראל גם בקהילות אחרות: ״יהודים צעירים פחות נוטים להיות קשורים מאוד לישראל. כך גם ליברלים, נשואים בנישואים מעורבים, ומי שאינם מחוברים לקהילה״ (unaffiliated), כתבו החוקרים סטיבן כהן וג׳ייקוב יוקלס.

במסגרת השינויים הפנימיים בקהילות ניתן למנות גורמים רבים. לורנס הופמן, רב רפורמי ואיש סגל ה”היברו יוניון קולג’”, הסביר את השינוי כך: “היעלמותה של הסולידריות האתנית מן הסוג שהיה מובן מאליו בדורות קודמים… ושיעור נישואי-התערובת הגבוה בקרבנו… פירושם הוא שיהודֵי הדור היהודי הבא יהיו, במידה גוברת והולכת, נטולי זיכרונות ילדות יהודיים ונעדרי דחף טבעי להעדיף חברים יהודים, התאגדויות יהודיות ועניינים יהודיים על פני אחרים״. בלי ספק, שינויים במבנה הקהילה היהודית, בעיקר באמריקה אך במידה פחותה גם בקהילות נוספות, מספק לפחות חלק מההסבר לשינוי בקשר לישראל. ממצאי מחקרים מלמדים לדוגמה ש ״הקשר לישראל חזק הרבה יותר בקרב יהודים לפי דת (ויהודים מבוגרים באופן כללי) מאשר בקרב יהודים ללא דת (ויהודים צעירים באופן כללי). מספר היהודים ״ללא דת״ נמצא בעלייה, ובהתאם הקשר לישראל עלול להיפגע. גם העובדה שצאצאי נישואים מעורבים, שהם קבוצה שהדומיננטיות המספרית שלה מתחזקת בקהילות היהודיות השונות, קשורים לישראל פחות מאשר צאצאי זוגות יהודים ידועה ומבוססת על מחקרים רבים. ג׳ק ורטהיימר כתב כבר ב-2009 כי ״המגמה החשובה ביותר המעצבת את יחסם של יהודי ארה״ב לישראל, מגמה הגוברת על כל המשתנים האחרים, היא זו של נישואים מעורבים״. אליוט אברמס, שכתב על היחָלשות הקשר בין יהודי ארה״ב לבין ישראל, סיכם זאת כך: ״יש להבין שהבעיה אינה בישראל אלא אצלנו, בארצות-הברית. הקהילה היהודית בארצות-הברית קרובה לישראל פחות מבעבר מפני שהיא השתנתה, מבחינות רבות נחלשה – וכיום היא נוטה פחות, ולמען האמת גם מסוגלת פחות, להרגיש ולבטא סולידריות עם יהודים אחרים בארצה ובשאר העולם כאחד״.

אך ישנם גם מי שתולים את השינוי ביחס לישראל בעיקר בהתנהלותה של ישראל. ״יש כיום הרבה יותר אמביוולנטיות והרבה פחות הסכמה ביחס למדיניות [של ישראל]״, כתב דב וקסמן בספרו על ה ״בעיות בשבט״ היהודי. יהודים צעירים, טען, חשים ״אי-נוחות גוברת ביחס למדיניותה של ישראל בסכסוך עם הפלשתינים, וסקפטיים ביחס לרצונה הנטען של ממשלה בשלום״. סקר הדיאלוג מלמד שאכן כבר מזה כמה שנים ליהודים אין אמון רב בנוגע לרצינותה של ממשלת ישראל בחתירתה לשלום (ראו נספח). ״צריך להבין שחלק מהאנשים שכל כך עוינים את ישראל הם העתיד של יהדות אמריקה״, אמרה משתתפת בניו יורק. ״אני קרוב מאוד להחליט שגמרתי עם ישראל״, אמר משתתף צעיר באורגון.

בסקר הדיאלוג היה אמנם נתח ניכר של משתתפים שלא הסכימו עם הקביעה ״ליהודים צעירים לא אכפת מישראל״ (מקרב הלא ישראלים 38% מסכימים, 62% לא מסכימים – מקרב הישראלים רק 28% מסכימים). אבל לטענה המקובלת לפיה יהודי ישראל ויהודי העולם ״מתרחקים אלה מאלה״ כבר נרשמה הסכמה גבוהה הרבה יותר. מכלל המשתתפים, 57% אמרו שהם מזהים התרחקות, כאשר בחלוקה לישראל ולשאר העולם, הישראלים היו יחסית אופטימיים ו-48% מהם אמרו שישנה התרחקות, והיהודים בתפוצות היו פחות אופטימיים. קרוב לשני שליש מהם (60%) אמרו שישנה התרחקות בין ישראל והתפוצות. ראוי לציין כי מקרב המשתתפים מהקהילה היהודית בארה״ב ניכרה נטייה נמעט משמעותית יותר (68%) לומר שיהודי ישראל והתפוצות מתרחקים אלה מאלה, לעומת יהודים ממדינות אחרות.

אגב, מעניין היה לראות כי בחלוקה למשתתפים מבוגרים לעומת משתתפים צעירים, דווקא המבוגרים היו אלה שנטו לחשוב ביתר חדות כי ישנה התרחקות בין ישראל לבין התפוצות. זה יכול לנבוע מכמה סיבות כמובן: ייתכן כי הציפיות שלהם ליחסי קרבה גבוהות יותר, ועל כן המצב הנוכחי נראה להם כמצב של התרחקות, לעומת הצעירים שהמצב הנוכחי נראה להם מספק ולכן אינם מזהים התרחקות. ייתכן כי מדובר פשוט ביתרונות שמביא הגיל – זיכרון ארוך יותר של מה שהיה פעם לעומת מה שיש היום – ולכן להערכה טובה יותר של מצב היחסים לעומת העבר. עוד ייתכן, ששיח ההתרחקות משפיע דווקא על המבוגרים, שפחות מבינים את שפת הצעירים המעודכנת ומזהים בה התרחקות, בעוד שהצעירים עצמם מודעים לכך שהשיח שלהם מבטא שינוי ביחס לישראל אך לא בהכרח התרחקות (ישנה אפשרות רביעית: שהדיאלוג משקף קבוצת התייחסות מקרית, ושבחינה בעלת תוקף סטטיסטי של כלל אוכלוסיית היהודים הייתה מעלה ממצאים אחרים).

אגב, ממצא דומה בלט ביחס לשאלה האם לצעירים יהודים בתפוצות ״לא אכפת מישראל״. בעוד שכמעט מחצית המבוגרים (מעל שלושים) בתפוצות הסכימו עם טענה זו, בקרב הצעירים נרשמה הסכמה נמוכה למדי של כעשרים אחוזים בלבד. כלומר: הערכת המבוגרים הן את מצב יחסי ישראל-תפוצות באופן כללי, והן את עמדות הצעירים היהודים ביחס לישראל, פסימית בהרבה מעמדת הצעירים עצמם.

בספרו של וקסמן שהוזכר לעיל, מצטרף המחבר לשורה ארוכה של כותבים הגורסים כי עיקר האחריות לשחיקה בקשר בין ישראל לבין יהודי התפוצות מוטל על כתפיה של ישראל שאינה עומדת בציפיות (הסבירות לטעמם) של יהודים אלה ממדינה המתיימרת להיות מדינתו של העם היהודי. בישראל התמונה לעיתים הפוכה: מדיניותה של ישראל היא אמנם הנושא – אבל מי שבוחר להתרחק הוא הצד השני, המתפתה לפעול נגד ישראל במקום לעמוד לצידה. ״לצערי אני רואה איך פעם אחר פעם אתם חוברים לגורמים הלא־נכונים, לשמאל הקיצוני והקולני, זה שלא מייצג כמעט כלום בציבוריות הישראלית. הם מדברים אנגלית מושלמת, הם נחמדים (באמת), מבינים מנטליות אמריקנית, אתם מחזיקים הרבה פעמים באותן תפיסות עולם והם מגיעים אליכם עד הבית. אבל זו מלכודת דבש.״, כתבה שרה העצני-הכהן בעיתון ״מקור ראשון״. בכמה מהמפגשים עם צעירים ישראלים נשמעו קולות דומים: ״בעיני יהודי שיוצא נגד ישראל ובעד הסכם עם איראן שעלול להוביל להשמדת ישראל הוא הבעיה״, אמר אחד מהם. הנתונים לימדו שלפחות כשמדובר בארה״ב מרבית היהודים אכן תמכו בהסכם הגרעין עם איראן, לעומת מרבית היהודים בישראל שראו בו הסכם גרוע. יותר מזה: הסקרים לימדו שיהודי אמריקה תומכים בהסכם למרות שהסכימו עם הערכת יהודי ישראל שהוא מסכן את ישראל.

המכון למדיניות העם היהודי, באחד ממחקריו הקודמים, קבע כי בבחינת הקשר של יהודים לישראל, ובמידה שבה הוא מושפע מהתנהלות ישראל ולא ממגמות פנימיות בקהילות היהודיות, ראוי להתמקד בארבע זירות מרכזיות שבהן ניכרים פערים של עמדות ואידיאולוגיה המשפיעים על איכות היחסים:

  • יחסי החוץ והביטחון של ישראל;
  • יחסה של ישראל לפלשתינים ביהודה ושומרון (ובמידה פחותה גם בעזה) ולערביי ישראל;
  • היחסים בין מוסדות המדינה לבין הממסד הדתי – בעיקר בהתייחס לדומיננטיות של הממסד הדתי אורתודוכסי בישראל;
    ובנוסף, חוסר נחת כללי מהתרבות ומהשיח הישראלים.

בזירות אלה ניכרים פערי עמדות שהעימותים הנובעים מהם מתבטאים לעיתים בתחושת חוסר אונים. ״מבחינתי, אם ישראל היא מדינה לא צודקת [במדיניות החוץ שלה] אין מקום לתת לה הנחות״, אמר משתתף צעיר בבוסטון. כשמדובר ביהודי התפוצות, תחושת כאלה עשויות להוביל עד לעמדה שלפיה אין טעם כלל ביחסים עם ישראל, ושהקהילות היהודיות צריכות לעסוק רק בעצמן.

בחלק ניכר ממפגשי הדיאלוג צפו תחושות של כעס ושל עלבון בשל מה שנתפס בעיני יהודים בתפוצות כהתעלמות של ממשלת ישראל מהם ומתחושותיהם. בעצם, תחושות של גאווה בישראל, שיהודי התפוצות מודעים להישגיה, מתערבבות עם תחושות של בושה – עבור אלה מהם שסבורים שישראל אינה נוהגת כראוי בנושאים שונים – ועם תחושות של כעס – עבור אלה שחשים שישראל אינה נוהגת כבוד בהם ובקהילותיהם. ״ברור שאני כועס״, אמר משתתף אוסטרלי, ״זה לא טבעי?״. בוושינגטון אמר משתתף ש ״הכעס של צעירים מדאיג אותי, כי הוא יכול להוביל למקומות לא טובים גם אם הוא כרגע תחת שליטה״. משתתפים בקהילות שונות השתמשו באופן תכוף בביטויים כמו ״חוסר התחשבות״, ״חוסר אונים״, ״אכזבה גדולה״, ״נמאס לי לשמוע תירוצים״, ״איבדתי אמון״ וכיוצא באלה. כפי שמשתקף גם מנתוני סקר המשתתפים, אחוז גבוה למדי מיהודי התפוצות כועס על ישראל לעיתים קרובות (ואחוז גבוה מאוד גאה בה לעיתים קרובות).

בקרב יהודים בישראל נשמעות לעיתים עמדות שעל פיהן יהדות העולם דועכת ועל כן אינה מחייבת התייחסות או יחס מצד ישראל. משתתפי דיאלוג ישראלים לא הרבו להביע כעס כלפי יהודים בתפוצות, אבל כן נטו לעיתים לביטויים של אכזבה, או של ביטול. סנטימנטים כאלה ניכרו באגפים שונים של החברה היהודית-ישראלית גם במהלך ובעקבות משבר הכותל, בעיקר באגף הימני והדתי של הציבור, כפי שקבעה שרה העצני-כהן: ״התנועה הרפורמית… היא תנועה שפשוט ויתרנו עליה מראש. אנחנו, וזו לא נחלת הציבור הדתי בלבד, מתחלחלים ממראה אישה עם כיפה ומיד מסובבים את הראש. זו טעות שנבכה עליה הרבה. לא צריך להסכים כדי לנהל שיח, ולא מוותרים על התפוצה היהודית הגדולה רק כי זה לא מסתדר לנו פוליטית או לא נראה טוב בעין״. סקר הדיאלוג מלמד שרבים מקרב היהודים מסכימים שאכן ״הפוליטיקה של ישראל״ ו ״הפוליטיקה של היהודים בתפוצות״ היא גורם שאיננו תורם הרבה לקרבה בין יהודים. כפי שראינו כבר קודם, רק מעט מהיהודים המשתתפים בתפוצות ציינו את הפוליטיקה של ישראל כ ״גורם מקרב״ (8%) או ״מקרב מאוד״ (13%). לעומת זאת, אחוז לא מבוטל מהם קבע כי הפוליטיקה הישראלית מביאה אותם לתחושה של ״התרחקות״ (16%) או התרחקות משמעותית״ (28%) מישראל.

וזה המראה המשתקף גם מצידה השני של תמונת יחסי ישראל והתפוצות. הישראלים – רובם צעירים – שהשתתפו בדיאלוג, אינם מעודדים מהעמדות הפוליטיות של יהודי התפוצות. חלק ניכר מאוד מהם בחרו באופציה ״לא מקרב״ בחושבם על ״הפוליטיקה של יהודי התפוצות״ (51%) מספר לא מבוטל אמרו שמדובר בגורם מרחיק (25%) ואפילו מרחיק מאוד (5%) הם הסתייגו מכל ניסיון של יהודים בתפוצות להשפיע על מדיניותה של ישראל בנושאים הנוגעים לביטחונה. ״נֶטוֹ, הם לא אזרחי המדינה, לא יודעים מה קורה פה״, אמר חניך במכינה הקדם צבאית המזוהה עם התנועה הקונסרבטיבית בקיבוץ חנתון. כמה מחבריו היו בוטים עוד יותר. הנה מבחר קצר: ״אי אפשר לתת להם לקבוע מה יקרה כאן״; ״מי שרוצה להשתתף שיבוא לכאן״; ״הם לא שולחים בנים לצבא״; לא משנה לי מה הם חושבים על השטחים, זה לא עניין שלהם״; ״מי שנלחם הוא זה שמגיע לו להשפיע. למרות כל הכסף והתמיכה מרחוק אתם פחות חשובים״; ״אכפת לי מהם אבל הם לא ייקבעו לי את המדיניות, הם בחרו לא לגור פה״; ״לאנשים שלא גרים בישראל אין זכות אמיתית להתערב, הם לא יודעים איך זה מרגיש. הם לא באמת חלק״.

סנטימנטים דומים אפשר למצוא גם בקרב אנשי ציבור ישראלים. שרים בממשלת ישראל הרבו להתבטא בשנים האחרונות בגנות היהדות הפרוגרסיבית (בעיקר הרפורמית). סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי חוללה סערה כאשר אמרה שליהודים אמריקאים קשה להבין את העמדות הישראליות משום שמדובר ב ״אנשים שמעולם לא שלחו את ילדיהם להילחם עבור ארצם. לרוב היהודים אין ילדים שמשרתים כחיילים, הולכים למארינס, לאפגניסטאן או לעיראק״. ד״ר גבריאלה ברזין כתבה ב ״ישראל היום״ על ״הלכי רוח… שנובטים בקרב יהדות ארה”ב ופחות בקהילות קנדה, אוסטרליה ובריטניה, מוצאים אכסניה בשמאל הציוני בישראל, שמגייס כל טענה נגד המדינה, גם המופרכת ביותר, לרטוריקה קטגורית נגד ערכיה הליברליים של החברה הישראלית וממשלתה״.

חמי שלו, שהתייחס ב״הארץ״ בביקורת למה שהוא מזהה כהתנכרות של הימין הישראלי ליהודים בעלי עמדות שונות בתפוצות טען כי מנהיגי הימין ״דבקים באמונת בן גוריון, שרק בישראל אפשר לחיות חיים יהודיים מלאים… אבל הם מצאו גם סיבות רבות אחרות לזלזל בחלק הארי של יהודי אמריקה ולהתנער ממנו. חוטובלי ובני בריתה השמרנים והאולטרה-לאומנים הם ההיפך הגמור מהיהודים הליברלים, הפרוגרסיביים, המתונים והקוסמופוליטים באמריקה. רובם דתיים אורתודוכסים הלועגים למודרניזציה של התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית, וחלקם שותף לספק שחרדים מטילים בעצם יהדותם. באמונותיהם, הם מהווים אנטיתזה לרוב העמדות והאמונות של הקהילה הגדולה באמריקה… המאבקים של יהודי אמריקה לשוויון זכויות ולחירויות הפרט מעניינים אותם כקליפת השום. במובן הזה, חוטובלי שימשה לפה לא לעצמה, אלא לישראלים רבים – כולל רוב שותפיו של נתניהו בקואליציה״.

עם זאת, ראוי לומר כי כבר כמה עשורים שההנהגה הישראלית רואה את עצמה כפחות תלויה ברמה הפוליטית בכוחם של יהודי התפוצות – ועל כן נזקקת פחות לקשר הדוק איתה ברמה המוסדית. כפי שציינו במחקרם גבי שפר והדס רוט טולדנו, מנהיגי ישראל ממפלגות שונות היו שותפים ״להערכה שישראל תוכל לקדם את האינטרסים שלה בלי תיווך ובמידה רבה בלי סיוע רב-ממדי ורב-כמותי של מנהיגי התפוצה המקצוענים שם. כאמור, למעשה, ראשי הממשלה… יצחק רבין, מנחם בגין ויצחק שמיר – וגם… בנימין נתניהו, אהוד ברק ואריאל שרון – כולם השתכנעו ביתר שאת שיש להם גישה ישירה לממשל האמריקני ולממשלות אחרות וכי הם אינם זקוקים למתווכים יהודים מהתפוצה״. אגב, בהתאם, רוב קטן מהישראלים שהשיבו לסקר הדיאלוג שללו את הטענה ״ישראל לא תשרוד בלי יהודי התפוצות״. ועם זאת, אחוז גבוה מאוד מתוכם עדיין הסכימו איתה (ראו גרף). ממצאים דומים לאלה עלו בסקר של הפדרציה היהודית של ניו יורק ב-2017, שבו נמצא כי למעלה משמונים אחוז מהיהודים בישראל סבורים כי תמיכת יהודי אמריקה ״חיונית לבטחון ישראל״.

רוב גדול יותר מתוכם מניחים במקביל שגם יהודי התפוצות ״ישרדו ללא ישראל״. כלומר, שהתלות ההדדית לצורכי שרידות אינה מחויבת. כל קהילה יכולה לשרוד גם ללא הקהילה המקבילה.

יהודי התפוצות ככלל אינם שותפים לעמדה זו. ייתכן שבשל היאחזות שעבר זמנה בהיסטוריה של היחסים ובמשמעות הגדולה שהייתה לקהילות היהודיות בשלבי ההקמה וההתעצמות של ישראל, ייתכן שבשל הערכה מפוכחת יותר של מאזן הכוחות (״גם לנו יש כוח פוליטי לא מבוטל, שהוא במקרה במעצמה שהיא בעלת הברית הכי חשובה של ישראל״, אמר משתתף בניו יורק) – היהודים בתפוצות חולקים על הישראלים, ורוב משמעותי מהם משוכנעים שללא תמיכתם ישראל לא תשרוד. כפי שסקר הדיאלוג מלמד, כ-45% מיהודי התפוצות סבורים שיהדות התפוצות לא תשרוד בלי ישראל, אך אחוז הרבה יותר גבוה מהם, 71%, סבורים שישראל לא תשרוד בלי יהדות התפוצות. התשובה לאלה האם הם צודקים בהערכתם זו – שיש לקוות שלא תצטרך לעמוד למבחן – חשובה פחות מהעובדה שכך הם מעריכים ומהאופן שבו מושפע הקשר שלהם לישראל מהערכה זו. כל עוד יהודי התפוצות סבורים שתרומתם לשרידותה של ישראל קריטית, כך יהיה להם מניע חזק יותר להמשיך ביחסים למרות המהמורות (מתוך תחושת אחריות כבדה לגורל המדינה היהודית). אם לעומת זאת יקבלו את עמדת מחצית מהישראלים שישראל יכולה להסתדר גם בלעדיהם, אולי יקל עליהם להתנתק ממנה.

גם בשאלה זאת ניכר פער בין עמדותיהם של מבוגרים בתפוצות לבין אלה של המשתתפים הצעירים יותר. מקרב המבוגרים 51% חושבים שהתפוצות לא יסתדרו בלי ישראל, ולעומתם 35% מקרב הצעירים חושבים שהתפוצות לא יסתדרו בלי ישראל. השאלה בעינה עומדת כמובן: האם הערכת צעירי התפוצות הבטוחה יותר נובעת מחוסר ניסיון או היכרות עם המציאות, ועל כן מדובר בביטחון יתר, או שמא הצעירים משקפים בעמדתם התנתקות חלקית מהתלות התרבותית-לאומית בישראל ויציאה לדרך שמאפשרת ליהודי התפוצות יתר אוטונומיות לצידה של ישראל (שגם הם מסכימים על הדומיננטיות שלה).

כל העובדות שהוצגו כאן מצביעות על מצב דברים מוזר, לפחות במידה שבה מתייחסים ליחסים גם כאל קשר שיש בו משחק כוח בלתי נמנע הנוגע להשפעה ולהתוויית כיוון לעם היהודי: מצד אחד, לישראל מוטב להיות חזקה מספיק בכדי להסתדר בכוחות עצמה, ומצד שני נכון מבחינתה להמשיך ולשכנע את יהדות התפוצות שתמיכתם חשובה (כי אם יחשבו שלא הם עלולים להתרחק ממנה עוד יותר). אבל למדיניות כזאת יש כמובן מחיר: ככל שיעלה בידה של ישראל לשכנע את יהודי התפוצות שאכן לא תוכל להסתדר ללא תמיכתם, כך עולה הסיכוי שיהודים אלה יבואו לישראל בתביעות שונות, מתוך הנחה שכוחם המכריע מצדיק ומאפשר את התערבותם בענייניה של ישראל. אם ישראל לא תיעָנֵה לתביעות (או לחלקן), היא עלולה לפגוע במטרתה הראשונה (לשכנע את יהודי התפוצות בחשיבות תמיכתם). אם תיענה לתביעות (או לחלקן), היא עלולה להרגיז חלק ניכר מהישראלים (שאינם מקבלים כנתון את ההזדקקות ליהודי התפוצות).

נסכם: מדדים רבים מצביעים על יציבות ולעיתים אף שיפור במצב היחסים. מדדים אחרים, הנשענים גם על שיח פוליטי שיש לו רבדים רבים, מצביעים על שחיקה בעוצמת היחסים, ועל שינוי באופי היחסים. שחיקה שיש לה מאפיינים תרבותיים-פוליטיים ניכרת בעוצמה רבה יותר בקרב צעירים יהודים ליברלים בתפוצות. שחיקה שיש לה מאפיינים תרבותיים-פוליטיים ניכרת בעוצמה רבה יותר בקרב ישראלים יהודים הנוטים לימין הפוליטי והדתי.

הקודם
הבא