ספריית מאמרים / דיאלוג ישראל תפוצות

70 שנה ליחסי ישראל-תפוצות: הדור הבא

חובת התחשבות

זהו כבר הדיאלוג החמישי שבו נשאלים המשתתפים על עמדתם ביחס להתחשבות בעמדת יהודי התפוצות בקבלת החלטות בישראל, ובכל הסיבובים הקודמים, התברר כי ליהודים התפוצות עמדה נחרצת, שלפיה יש להם זכות להתחשבות כזאת. בשנים קודמות השאלה נסובה תמיד על עניין מסוים (מי נחשב יהודי בישראל, כשישראל יוצאת למלחמה, כאשר מעצבים את עתידה של ירושלים), וכפי שאפשר לראות בטבלה המצורפת, ככל שיהודים זיהו את השאלה כנוגעת לעניין ״יהודי״ יותר (כמו מיהו יהודי, או עתידה התרבותי של ירושלים), כך הם נטו לתבוע השתתפות בהחלטות – וככל שזיהו את השאלה כנוגעת לעניין ״מדיני״ או ״ביטחוני״ (יציאה למלחמה, עתידה הפוליטי של ירושלים) כך נחלשה תביעתם להתחשבות בהם בקבלת החלטות. השנה, כאשר הדיאלוג עסק במכלול שאלת היחסים, שאלנו אותה שאלה ברמה כללית מאוד, והיא נוגעת ל ״התחשבות בדעות״ של יהודי התפוצות ב ״קבלת החלטות״ על ידי ישראל.

השנה השתתפו בדיאלוג גם הרבה יותר ישראלים מבעבר, ותשובותיהם בשאלת זכותם של יהודי התפוצות להתחשבות מצד ישראל אינן תמיד זהות לזו של היהודים בתפוצות. כפי שאולי צפוי היה להניח שיהיה – כאשר מפצלים את התשובות של יהודים בתפוצות מאלה של יהודים בישראל מתקבלת תמונה מעט פחות הרמונית. אמנם, גם לאחר פיצול זה מסתבר שרוב הישראלים שהשתתפו בדיאלוג (שכולם ישראלים צעירים עם מודעת ברמה זו או אחרת ליחסי ישראל תפוצות, ראו נספח לפירוט) מוכנים להתחשבות ביהודי התפוצות בעת קבלת החלטות בישראל. ובכל זאת, גם שיעור הישראלים התומכים בהתחשבות כזאת נמוך יותר (בעוד ששיעור הישראלים הסבור שאין להתחשב כלל בעמדות יהדות התפוצות גבוה למדי – 25%), וגם הנימוקים המוצגים על ידיהם להתחשבות שונים במידה רבה. דווקא הישראלים אינם נוטים לנימוק התועלתני המובהק, של חיזוק התמיכה של יהודי התפוצות בישראל, ומעדיפים על פניו את הטיעון העקרוני המובהק – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.

בסקר של הפדרציה היהודית של ניו יורק מהשנה שעברה בקרב ישראלים, התגלתה תמונה עוד פחות מזמינה להתערבות. שלא כמו משתתפי הדיאלוג, שהם קבוצה מובחנת של יהודים שיש להם עניין ביחסי ישראל-תפוצות, ועל כן נוטים לקבל התחשבות ישראלית ביתר הסכמה, הסקר הזה בדק את מידת ההסכמה של ישראלים להתחשבות בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית בישראל. באופן צפוי, הישראלי הממוצע פחות מעוניין להתחשב ביהודי התפוצות מהישראלי משתתף הדיאלוג – אבל גם במדגם המייצג ניתן להבחין ששאלות של התחשבות הנוגעות בעניינים מדיניים-ביטחוניים (התנחלויות, תהליך השלום) מעוררות התנגדות חריפה יותר למעורבות התפוצות מאשר שאלות הנוגעות לנושאים מהזירה ה ״יהודית״, כמו גיור, מעמד הזרמים וכדומה. באופן כללי, יהודים בישראל אינם סבורים שממשלת ישראל צריכה לקחת בחשבון את עמדת יהודי ארה״ב כמעט בשום נושא, כאשר אפילו בנושא שבו ישראלים מוכנים קצת יותר לקבל מעורבות של ״מנהיגים יהודים אמריקאים״ – גיור הוא הדוגמה הבולטת ביותר – עדיין ישנו רוב של ישראלים שמתנגד להתחשבות של ממשלת ישראל ביהודים אלה (53%). נתונים אלה מלמדים, בין השאר, שעוד בטרם יוכלו מנהיגי התפוצות לשכנע את הישראלים לקבל את עמדתם בנושא מסוים, עליהם לשכנע אותם בעצם הלגיטימציה של תביעת ההתחשבות שלהם. ועוד הם מלמדים שתביעה כזאת ללגיטימציה תפגוש רף נמוך יותר של שכנוע, ככל שמדובר בנושאים יהודיים, ולא בנושאים שישראלים מפרשים ככאלה הנוגעים בשאלות של ביטחון.

הדיונים הבהירו כי במקביל להתנגדות של ישראלים לתביעה להתחשב ביהודי התפוצות, ליהודי התפוצות אין תחושה של התחשבות מספקת מצד ישראל – גם לא בקרב מי שמבקשים התחשבות מינימלית בנושאים מוגבלים. ״אין טעם להתחיל לדבר על דיאלוג בנושאים כבדים, כאשר גם בנושאים יחסית פשוטים ממשלת ישראל לא מראה רצון טוב״, טען משתתף בשיקגו. ״ישראל ויהודי התפוצות חולקים אחריות משותפת. צד אחד לא יכול לעשות משהו שפוגע בצד השני. לרוע המזל, פוליטיקאים ישראלים לא תמיד מתנהגים כך״, אמר משתתף אירופי. שלום ליפנר, שעבד במשך שנים רבות בתוככי הממסד הישראלי, ניסח זאת כך: ״גישתה של ישראל ליהודי העולם היא גישה אינסטרומנטלית: היא אינה קשובה למאווייהם, ומחפשת בעיקר את התועלת ביחסים. המדינה משדרת כי אין לה עניין רב ביהודים שאינם מאמצים את משנתה האידיאולוגית, והדבר תקף לרוחב הקשת הפוליטית. נציגיה הרשמיים מתפארים בתואר ׳מנהיגי העם היהודי׳, אבל לא מתייחסים כראוי לאחריות שבאה עם התפקיד. הציפייה היא, שהקהילות היהודיות יכפיפו את סדר העדיפויות שלהן לזה של מדינת ישראל״.

התחושה כי זו דרכה של ישראל ומדיניותה מולידה לא מעט תחושות של כעס בקרב יהודים בתפוצות. כמעט 40% ממשתתפי הדיאלוג – יהודים שיש להם עניין רב בקרבה לישראל – אמרו ש ״לעיתים קרובות הם חשים כעס על ישראל״.
מעט פחות משליש מתוכם הסכימו גם עם הקביעה ש ״לישראל לא אכפת במיוחד מיהודי התפוצות״ (בקרב הישראלים בדיאלוג, רק כ-17% הסכימו עם הקביעה הזאת). ״אני מקווה שתעבירו את תחושות הזעם של יהודים לגורמים החשובים בישראל״, אמרה משתתפת במפגש עם ראשי ועידת הנשיאים של הארגונים היהודים הגדולים באמריקה. ״אני לא בטוח שבישראל מבינים איזה קושי זה להתמודד עם קהילה שכל כך כועסת על ישראל״, אמר רב אמריקאי. ״ברור שזה לפעמים מוגזם, אבל בשנים האחרונות יש הרבה מאוד אכזבה, והרבה מאוד תסכול מישראל״, אמרה משתתפת בניו יורק. ״ישראל לא יכולה להניח שהיא תעשה מה שהיא רוצה ובצד שלנו זה לא יעורר רגשות שליליים״, אמרה משתתפת, שביקשה להדגיש שהיא קונסרבטיבית.

אבל כעס מסוים, אם כי באינטנסיביות פחותה, ניתן למצוא גם בצד הישראלי. כשליש מהמשתתפים הישראלים בדיאלוג (32%) – כמעט כולם צעירים בסביבות גיל גיוס – הסכימו עם הקביעה ״אני לעיתים קרובות כועס/ת על יהודי התפוצות״. למעלה מרבע מהם סבורים (27%) כי לצעירים יהודים בעולם ״לא ממש אכפת מישראל״. בקבוצות השיח הישראליות רבו המשתתפים שהביעו חוסר עניין, ואפילו כעס, כאשר הועלתה האפשרות להתחשבות ישראלית בעמדות יהודי התפוצות – בעיקר כאשר דובר בנושאים הנוגעים לביטחון, אבל לא רק בהם. ״מי שגר במטולה ומשלם מיסים יותר חשוב [מיהודי בתפוצות בקבלת החלטות בנוגע להסדרי התפילה בכותל] גם אם הוא לא בא לכותל אף פעם״, אמר משתתף ישראלי. ״יש גבול בין התחשבות לבין שינוי נורמות של חיים״, אמר אחר באותו דיון. בדיון אחר, גם בו בהקשר לוויכוח על רחבת הכותל, אמר משתתף ש ״אין מספיק קונסרבטיבים בארץ, אם הם רוצים להשפיע – שיעלו. אתם לא מפה – אל תתערבו״. משתתף אחר אמר: ״אני לא רואה שהם כל כך תומכים בנו בעניינים הכי חשובים לנו, משום מה יש יותר הפגנות נגדנו מבעדנו, אז שלא יבואו עם דרישות״. משתתפת בטבריה העירה: ״הרבה יהודים לא יודעים כלום על ישראל. איך מבדילים בין מי שיודע ותורם לבין סתם יהודים? יהודים שמפגינים נגדנו חוצים גבולות״.

כפי שהוזכר למעלה, גם בקבוצות רבות בתפוצות נשמעו קריאות נגד מעורבות של יהודי התפוצות בסוג מסוים של מדיניות ישראלית, בעיקר כאשר הדיון גלש לסוגיות של ביטחון ומדיניות חוץ. ״אני לא רואה שום סיבה שישראל תנהל את השאלות המדיניות שלה תוך התחשבות במה שאומרים סטודנטים בטקסס״, אמר משתתף באוסטין. ״גם אם יש לי עמדה, אני לא תמיד מרגיש נוח לומר מה ישראל צריכה לעשות במצבים של התמודדות עם סוגיות צבאיות״, אמר משתתף באוניברסיטת בראון.

זו אבחנה שזיהינו גם בדיאלוגים קודמים של המכון, כפי שדיווחנו כבר בראשון מבניהם, על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ״הנושאים שבהם יהודים שונים בקהילות שונות בעולם מצפים שתהיה להם השפעה על ישראל, וכן רמת ההשפעה שהם מקווים לה, שונים ממקרה למקרה – החל באלה שמאמינים כי מוטלת עליהם חובה להרים את קולם בכל נושא, כולל בנושאים הקשורים במובהק בביטחון ישראל, וכלה באלה שמעדיפים להתמקד בשאלות הנוגעות לחיים היהודיים בישראל בלבד. ניסיונות לשרטט קו גבול ברור ללגיטימיות של התערבותם של יהודי העולם בענייני ישראל התבררו כמורכבים למדי״.

בדיאלוג השני, שעסק בממוקד בשאלות ביטחוניות, התברר כי ״לא מעטים מיהודי העולם סבורים שהם זכאים לקול ולהתחשבות של מדינת ישראל בעמדותיהם אפילו בנושא ביטחוני מובהק. נימוקיהם מגוונים – תמיכתם בישראל, העובדה שהיא מדינה יהודית, השפעת האירועים על חייהם… ועוד. משתתפים מקולומביה התמקדו בהשפעה על חייהם כנימוק להתחשבות מצד ישראל. משתתף בסמינר בשיקגו אמר: ׳ישראל צריכה להתחשב ביהדות התפוצות, ולהפך, בכדי להועיל ליהדות העולם בכלל. לראות את הדברים כעם. זה שאתה לא מצביע לא אומר שאין לך קול׳. בברזיל עלתה הטענה כי ׳ישראל, כמדינה היהודית, מייצגת את כלל היהודים, לכן יש להתייעץ עם יהדות העולם ולראות בהם מקור תמיכה׳. בדרום אפריקה נאמר כי ׳ראוי שישראל תהיה פתוחה לשמוע את קולם של יהדות התפוצות, לא רק בגלל ההשפעה השלילית על חייהם אלא בגלל שגם הם רוצים בטובת ישראל, וכן כי גורלם קשור במדינת ישראל׳. משתתפים בסמינר בסנט לואיס אמרו כי ׳ישראל צריכה להתחשב בהשפעה על יהודי התפוצות ובעמדות שלהם. אולם, יהדות העולם אינה יכולה לנסות לקשור את ידיה [של ישראל]׳”.

בדיאלוג השנה, שבו השתתפו עשרות רבות של ישראלים בגיל גיוס או קרוב אליו, אפשר לזהות את עוצמת ההתנגדות של ישראלים אלה לאפשרות שיהודים בתפוצות יעורבו בשאלות ביטחוניות. ״זה קו אדום״, אמר אחד הישראלים. ״כשמישהו מתחיל להעיר לי על דברים שאין לו מושג בהם אני מפסיק להקשיב״. חברו אמר: ״אין מצב שאני הולך מחר לצבא ואיזה יהודי באמריקה אומר לי איך לירות ועל מי לירות״. ובשיחה אחרת אמרה צעירה ישראלית: ״זה שכולנו יהודים זה טוב כשמדברים על עניינים של יהדות, הכותל, נשים בבית כנסת, דברים כאלה. אבל עד כאן״.

בכמה מהדיונים התבקשו המשתתפים לנסות לצייר בצורה מדוייקת יותר את הגבול בין מה שראוי יותר ופחות להשמיע בו דעה. לדוגמה, הבקשה להכריע האם שאלת ההתנחלויות ביהודה ושומרון היא ״ביטחונית״, ״מדינית״, ״מוסרית״ או ״יהודית״? ברוב המקרים הייתה הנטייה לכיוון שמרני – קרי, להתערבות מינימלית של יהדות התפוצות בסוגיות ישראליות שאינן במובהק ״יהודיות״ (כמו שאלת הכותל, או מעמד הרבנות, נישואים, גיור וכדומה). עם זאת, במספר דיונים היו משתתפים שטענו כי סוגיית השליטה בשטחים נוגעת ל״שרידוּת של מדינת ישראל כמדינה יהודית, וזה דבר שיש לי בו אינטרס ברור ולכן אני צריך להשמיע את קולי״, כפי שניסח זאת משתתף במיניאפוליס. משתתפת בבראון הסבירה ש״כל מה שנוגע במוסר יהודי, כמו כיבוש של עם אחר, מקרין גם עלי כיהודייה שישראל היא חלק מהזהות שלה, ולכן לא רק שמותר לי אלא שאני חייבת להביע בו עמדה״. משתתף בוושינגטון אמר ש״עניין השטחים הוא עניין מובהק של שרידוּת המדינה היהודית, ולכן ברור שיש לי עניין להביע בו עמדה. מצד שני אני מבין שיהיה לי קשה יותר לשכנע ישראלים שהם צריכים להקשיב לי בסוגיה כזאת, ולכן הנטיה שלי היא להיות זהיר ולא לנסות במקום שייצור התנגדות חזקה״.

במספר גדול של דיונים הושמעה הטענה שישראל צריכה לעשות שימוש נרחב יותר ״במה שיש לנו להציע לה. היא צריכה ״לקחת ברצינות את התפוצתיות שלנו״, כפי שאמרה משתתפת אחת. משתתף אחר, בשיקגו, אמר דברים דומים. ״יש דברים שאנחנו יודעים לעשות. רכשנו בהם ניסיון, בעבודה עם מיעוטים, ביצירת אווירה פלורליסטית, בזכויות אדם – ישראל צריכה ללמוד מאיתנו בדברים האלה ולא להמציא הכל בעצמה״. כאמור, רק מיעוט מקרב המשתתפים דגל בעמדה מרחיבה מאוד של זכות ההתערבות, ושיעורו של מיעוט זה היה קטן עוד הרבה יותר אצל המשתתפים הישראלים.

הנהגה והשראה

הכרה בדומיננטיות הגוברת של ישראל בעולם היהודי הייתה נחלתם של רבים מאוד ממשתתפי הדיאלוג, בוודאי בישראל, אבל בהחלט גם בתפוצות. ״לישראל יש השפעה גדולה על מה שקורה ליהודים בכל העולם״, אמר משתתף בניו יורק. ״איך שישראל נתפסת משפיע גם עלי, איך שישראל מתנהלת משפיע גם עלי״, אמר אחר. ״אם אני רוצה ואם אני לא רוצה, כשישראל עושה משהו אנשים מסתכלים עלי״, אמרה משתתפת בבוסטון. ״יש זיהוי של יהודים וישראל שאי אפשר להתכחש לו אפילו אם רוצים״, אמר משתתף בסנט לואיס.

השפעת ישראל על תודעת שאר היהודים ועל מעמדם בקהילותיהם לפעמים רצויה ולפעמים בלתי רצויה, אך רק לעיתים רחוקות מוכחשת. היא נצפתה גם בדיאלוגים קודמים של המכון, בין אם בהקשר לפעילות צבאית של ישראל, כאשר ״בדיונים… עלו בה נימוקים לצורך בהתחשבות ישראלית בעמדות יהודי העולם, בעיקר בשל ההשפעה שיש לפעולות ישראל על יהודי התפוצות״, בין אם בהקשר של זהות יהודית, כאשר מצאנו ש ״ישנה הכרה בהשפעה הממשית של ישראל על האופן שבו היהודיּות נתפסת ומיושמת ברחבי העולם״. השנה, כאשר שאלנו את משתתפי הדיאלוג האם ישראל ״צריכה להפסיק לטעון שהיא מנהיגת העם היהודי״, השיבו על כך רוב המשתתפים בשלילה – כאשר בקרב הישראלים נרשמה שלילה מוחלטת (מעל 80%), ובקרב יהודי התפוצות שלילה ברוב קטן יותר (59%). ובמילים אחרות: לישראלים אין ספק שלישראל הזכות לטעון למעמד של מנהיגות העם היהודי, וליהודי התפוצות קשה להתווכח עם מציאות שבה ישראל נתפסת כמנהיגת העם היהודי, אם כי למעלה מ-40 אחוז מהם היו רוצים שישראל תפסיק להציג את עצמה כמנהיגה (10% ״מסכימים לחלוטין״ שהיא צריכה להפסיק לעשות זאת).

תוצאת ההכרה הזאת, לעיתים מרצון, ולעיתים מכורח, היא כמיהה למנהיגות ישראלית ״שתיתן השראה״ לשאר העולם היהודי כפי שניסחה זאת אשת חינוך באחד הדיאלוגים. ״היא צריכה להיות דוגמה, היא צריכה להיות מוקד של גאווה והזדהות״. דברים דומים הושמעו בשיקגו. ״אנחנו לא צריכים שום דבר חומרי מישראל, רק שתיתן לנו סיבות לגאווה, ותייצר כוח משיכה ליהודים צעירים״. סוג כזה של אמירות, שיש בהן יותר הכוונה כללית מאשר פירוט נקודתי של מה בדיוק נדרש מישראל רווח מאוד בחלק מהשיחות. ״ישראל צריכה להיות דוגמה ומופת לאיך מדינה יהודית צריכה להיראות״; ״הייתי רוצה שישראל תהיה מגדלור של ערכים יהודים״; ״ישראל מייצגת את כולנו, ואם היא נראית טוב, גם אנחנו נראים טוב״; ״אני יודע שזו דרישה לא הוגנת, אבל אני רוצה שישראל תהיה מדינה מיוחדת, לא כמו כל המדינות״.

התביעה מישראל להיות מדינה מיוחדת חזרה ועלתה בתפוצות, אך בישראל נתקלה לעיתים בתגובה נרגזת. ״שידאגו למדינות שלהם, ולא יבואו אלינו בדרישות שהמדינות שלהם לא מקיימות״, אמר משתתף אחד. רוב מקרב הישראלים לא הסכים עם הקביעה שהוצעה בסקר המשתתפים ולפיה ״יהודי העולם צריכים לדרוש מישראל לעמוד בסטנדרטים גבוהים יותר ממדינות אחרות״. אחוז קטן למדי (8%) הסכים איתה לחלוטין, בעוד שרוב קטן (52%) השיב עליה ב ״די לא מסכים״ או ״לגמרי לא מסכים״. בסקר שהועבר בין משתתפי התפוצות התברר כי עמדתם שונה. 55% מהם אמרו ש״יהודים צריכים לתבוע מישראל לעמוד בסטנדרט גבוה יותר ממדינות אחרות, מתוכם 22% הסכימו לחלוטין עם העמדה הזאת (ואגב, לא היה פער גדול בין צעירים למבוגרים בנושא זה בקרב יהודי ארה״ב, אבל בקרב יהודים ממדינות אחרות הצעירים נטו לדרוש סטנדרט גבוה, והמבוגרים יותר הסתייגו מהדרישה הזאת – 70% מהם לא הסכימו איתה).

בסקר הוצגה קביעה נוספת: ״יהודי התפוצות תובעים יותר מדי מישראל״. רוב ניכר מבין המשתתפים בקבוצות לא קיבל את הקביעה הזאת. כלומר, רובם אינם סבורים שהסטנדרטים שהם תובעים מישראל גבוהים מדי. מקרב המשתתפים בתפוצות
רק 11% הסכימו בהחלט שישנה תביעת יתר, עוד 25% הסכימו למדי, 47% די לא הסכימו ו-20% לחלוטין לא הסכימו (כלומר, רוב של 67% לא הסכימו שיהודי התפוצות ובעים מישראל יותר מדי).

שאלת התביעות מישראל עלתה גם בסיבובים קודמים של דיאלוג המכון. היא הוצגה באופן ממוקד בהתייחס להתנהלות ישראל בעת עימות מזויין, וסקר משתתפי הדיאלוג העלה שבנושא זה לפחות יהודי התפוצות אכן מצפים מישראל לקוד התנהגות תובעני יותר מזה של מדינות אחרות. כפי שדיווחנו ב-2015, ״בסקר המשתתפים ניתנו למשיבים ארבע אפשרויות לבחור מתוכן עבור ישראל: שתהיה ׳כמו כולם׳, ׳כמו מדינות מערביות׳, שתציב את הרף ׳הכי גבוה׳ או ש׳תאזן בין מוסר ובין העובדה שהיא עומדת מול אויבים אכזריים הרוצים להרוס אותה׳…. המשתתפים הביעו רצון להציב עבור ישראל רף ייחודי, שאיננו דומה לרף המוצב עבור שאר העולם – ׳כל מדינה׳ או ׳מדינות מערביות׳. כמחצית מן המשיבים קבעו שעל ישראל לערוך עבור עצמה את החשבון המאזֵן בין שאיפתה להיות מוסרית לבין האתגר הביטחוני שהיא עומדת מולו, ועוד כשליש סברו שעל ישראל להציף את הרף גבוה מעל כל האחרים. בסך הכל, רק מעט יותר מעשירית מהמשתתפים בחרו באחת משתי האופציות הקובעות עבור ישראל רף סטנדרטי שדומה לזה של מדינות אחרות״.

כלומר, ישנו מוטיב החוזר בדיוני הדיאלוג של ציפייה בקרב יהודי התפוצות להתנהלות ישראלית החורגת משגרת ההתנהלות המדינית-פוליטית של מדינות אחרות. ציפייה זו צפה לא רק בעת שמתנהלים דיוני דיאלוג ביוזמת המכון, אלא גם בדיאלוג היומיומי בין התפוצות לבין ישראל, ולא פעם היא מוקד של מתח וחוסר הבנה. כך קרה השנה, לדוגמה, בעת שישראל החליטה על גירושם של מהגרים לא חוקיים משטחה – גירוש שנתקל בלא מעט תגובות ביקורתיות בקרב יהודי התפוצות. התנגדות זו נומקה לא אחת בכך שהגירוש חורג מ ״ערכים יהודיים״ כפי שיהודי התפוצות מבינים אותם, או מההתנהלות המצופה מהעם היהודי, כפי שיהודי התפוצות מבינים אותה.

דפנה מירקין ביטאה את הקושי האינהרנטי בעמדה כזאת, כאשר כתבה כי ״אני מסכימה… שגירוש מבקשי מקלט אריתראים וסודנים הוא פעולה מנוגדת לערכים יהודיים בסיסיים, אני גם תוהה, כפי שקורה לי לעיתים קרובות, למה נדרשים מישראל סטנדרטים של שוויון וטוהר כוונות שאינם נדרשים, לדוגמה, מבלגיה. זה כאילו עמוק בליבנו מעולם לא ויתרנו על הרעיון של ישראל כייחודית – אור לגויים – ובאותו זמן אנחנו שואפים לנורמליות, שישראל תיחשב רק כעוד אומה אחת לא מושלמת בקרב שאר האומות״. בשאלת הגירוש, גם בחברה הישראלית עצמה התגלע ויכוח נוקב בין שוללים ומחייבים, אך בעוד שבישראל ברור היה כי לפחות מבחינה מספרית יד התומכים במדיניות הממשלה גוברת (69% מקרב הציבור היהודי, על פי מדד השלום), בתפוצות נשמע בעיקר קולם של המתנגדים לגירוש. אני מבין שזה (הגירוש) דבר שישראל מרגישה שהיא חייבת לעשות, אבל כיהודי, קשה לי לקבל את זה" אמר סטודנט בדיון שנערך בבוסטון. "אתם לא יכולים לצפות שהגירוש לא יגרום לחוסר נוחות בקרב יהודים צעירים בתפוצות" אמרה משתתפת בדיאלוג בניו יורק, "כשהם מתנגדים באופן נחרץ למדיניות הגירוש של ממשל טראמפ. כאשר יהודים בישראל נשאלו במפורש: ״מה דעתך על הטענה כי ישראל, כמדינת העם היהודי שלאורך ההיסטוריה סבל מאלימות ורדיפות וחיפש מקלט בארצות שונות, צריכה לגלות יותר נדיבות מעמים אחרים ולאפשר למבקשי המקלט להישאר בארץ?״ רוב ניכר – כמעט 60 אחוזים מהם – לא הסכימו עם הטענה.

מכאן ניכרת בעיה מהותית וחוזרת בהסדרת הציפיות ההדדיות של יהודים בישראל ובתפוצות. בישראל ישנה שאיפה למדיניות מכוּונת אינטרסים, והסתייגות מהצבת דרישות חיצוניות לרף גבוה יותר של ״מוסריות״ או ״ערכיות״, שנתפסת בדרך כלל או ככלי לניגוח ישראל, או כניסיון מגושם להשפיע על מדיניותה באמצעים רטוריים. בתפוצות ישנה שאיפה, לעיתים גלויה ולעיתים נסתרת, לראות בישראל מגדלור ערכי שעוצמתו עולה על זו של מדינות אחרות. ״מדינת ישראל היא הזדמנות היסטורית לממש את הערכים היהודיים של כבוד הדדי, סובלנות, כבוד האדם ורווחה לכלל החברה״, כתב הרב טולי הרצשטרק, אחד ממשתתפי הדיאלוג, בחיבור על ״ישראל התפוצות וחינוך ציוני באמריקה״.

שורשיו של פער תפיסה זה עמוקים, וניכרים במחקרים שונים. לדוגמה, מחקרי מכון ״פיו״ המקבילים שנערכו בישראל ובארה״ב לימדו על הפער בזיהוי ערכים מרכזיים של יהודיות. ״שמירה על אתיקה וחיים מוסריים״ הוגדרה על ידי 69% מיהודי ארה״ב כמהותית ליהודיות, אך רק על ידי 47% מיהודי ישראל. ״לעבוד למען צדק ושוויון״ הוגדר כערך מרכזי על ידי 56% מיהודי ארה״ב, אך רק על ידי 27% מיהודי ישראל. באופן טבעי, כאשר ישראל נתפסת כמי שאינה פועלת למען ״צדק״ – למשל במקרה המסתננים כפי שהוא מובן על ידי יהודים בתפוצות – הרי שלטעמם של יהודים בתפוצות ישראל מועלת בתפקידה כמדינה יהודית. לעומתם, הישראלים מלכתחילה אינם רואים בשאיפה לצדק מרכיב מרכזי ביהדותם, ועל כן רבים מהם נרתעים מן הטענה שהפרה של צדק (ולמען הסר ספק: מסמך זה איננו טוען כי מדיניותה של ישראל בשאלת המהגרים הבלתי-חוקיים אינה צודקת) מהווה מעילה במשימתה של ישראל כמדינה יהודית.

בהינתן הפערים הללו, ברור שיש צורך בפירוש מתאים לדרישת משתתפים רבים בדיאלוג שישראל תייצא תרבות יהודית שתהיה רלוונטית גם לשאר העולם היהודי. סדרת הטלוויזיה ״פאודה״ הוזכרה על ידי כמה משתתפים. שמה של השחקנית גל גדות עלה כמה פעמים. רוב גדול מקרב המשתתפים הסכימו שישראל צריכה להיות ״מרכז של לימוד ורעיונות יהודיים״ (77% מהמשתתפים הישראלים, ואחוז דומה למדי, 71%, מהמשתתפים הלא-ישראלים).

השאלון מלמד עוד, שרוב גדול מקרב יהודי התפוצות מרגישים ש ״התרבות הישראלית״ מאפשרת להם להרגיש קשורים (39%) או קשורים מאוד (41%) לישראל. לעומת זאת, התרבות של יהודי התפוצות נראתה לישראלים המשתתפים בדיאלוג הרבה פחות אטרקטיבית (אולי משום שאינם מזהים שחלק ניכר ממה שהם צורכים כתרבות מערבית הוא למעשה תרבות שנוצרת על ידי יהודים בתפוצות). כאשר רוב ניכר מקרב כלל היהודים מסכימים שישראל צריכה לשמש כמרכז של ״לימוד ורעיונות יהודיים״ יש בזה הכרה בתפקיד מרכזי המוטל על מדינה המתיימרת להנהגת העם היהודי. אם כי נדרשת עבודת בירור נוספת בכדי להבין מה משמעותם של ״לימוד״ ושל ״רעיונות״ בהקשר זה – שהרי כבר התברר כי בהקשר של ״ערכים״, לדוגמה, ישנו פער מובנה בתפיסה גם כאשר שני הצדדים משתמשים בשפה דומה.

כך או כך, בקרב חלק מהמשתתפים בדיאלוג ישנה דעה כי כבר כיום יש לישראל דומיננטיות יהודית תרבותית מסוימת בעולם היהודי. העמדה הזאת רווחה יותר בקרב משתתפים אורתודוכסים. ״הדברים הכי מסעירים בלימוד תורה באים מישראל״, אמר משתתף אמריקאי אורתודוכסי. מקרב משתתפים אחרים היו שחלקו עליו. ״איפה הרעיונות הגדולים שישראל אמורה לייצר, למה היא לא משמשת ככוח משמעותי של התחדשות יהודית?״, שאל אחד מהם.

חובת פעולה: מקלט בטוח

ישראל הייתה ועודנה ״מקלט בטוח״ לכלל יהודי העולם, כך לפחות על פי תפיסת המשתתפים בדיאלוג, שרבים מהם גם אמרו שזה תפקידה המרכזי וזו חובתה המרכזית כלפי שאר העולם היהודי. ״ישראל צריכה להיות נאמנה ליהדות התפוצות. ישראל מגינה על היהודים אחרי השואה. ישראל שם בשביל היהודים. ישראל היא תכנית המגירה של יהודי התפוצות״. ״אנחנו חיים בידיעה שמתישהו נגיע לישראל״, אמרה משתתפת מאירופה. ״ישראל היא תכנית ב’ ליהודי העולם. לדעתי הם צריכים לשלם לצבא כדי שהתכנית ב’ הזאת תהיה בטוחה״, אמרה צעירה ישראלית. ״זה לא שכולם באים מחר, אבל בהחלט טוב לנו לדעת שהאפשרות קיימת״, אמר משתתף בסנט לואיס. ״חשוב לי שתהיה לי היכולת לעשות עלייה״, אמר משתתף מאמריקה הלטינית. ״[ישראל צריכה] לשמור על עצמה בשביל עצמה, ולשמור על עצמה כדי להיות מקלט בטוח עבורנו״, כתב אחד המשתתפים באירוע של ועידת הנשיאים. באופן טבעי, דאגות ביחס לביטחונם האישי של יהודים בלטו יותר כאשר מדובר היה ביהודים ממדינות אירופה, ופחות בארה״ב, אבל בסך הכל, הסכמה על ייעודה של ישראל, וגם על חובתה לשמש מקלט, עודנה משותפת לרוב גדול של יהודים בכל המדינות. הישראלים הפנימו את החובה הזאת ואינם מתנערים ממנה. אף לא אחד מהישראלים משתתפי הדיאלוג סימן את האופציה ״לגמרי לא מסכים״ ליד הקביעה ״ישראל היא מקלט בטוח לכל היהודים״ (7% בלבד סימנו ״די לא מסכים״). וגם יהודי העולם עודם נסמכים עליה – לפחות אלה מתוכם שהשתתפו בדיוני הדיאלוג. פחות מחמישית מתוכם כפרו בטענה שישראל היא מקלט בטוח לכל היהודים (בקרב הצעירים ניכר היסוס מסוים ביחס לקביעה הזאת, יותר מאשר בקרב מבוגרים, אך גם הם הכריעו בעד המקלט הבטוח, כפי שאפשר לראות בגרף).

ממצא מעניין הנוגע לשאלת המקלט התקבל כאשר שאלנו את המשתתפים מהתפוצות האם ישקלו להתגורר בישראל. כשני שליש מהם (63%) השיבו על שאלה זו בחיוב, גם אם ברור שרובם יישארו בסופו של דבר בקהילותיהם. זה ממצא שמעיד כמובן על הרכב המשתתפים ואופיים – יהודים שרובם מחויבים הן ליהדותם, והן למערכת היחסים עם ישראל, יהודים שרובם ביקרו בישראל פעמים רבות (ראו נספח) – אך מעיד גם על כוח המשיכה של ישראל ועל כך שיהודים ודאי אינם נרתעים מהמחשבה על חיים ומגורים בה. יהודים אלה גם אינם מוצאים סיבה מיוחדת לרצות שישראל תפסיק לקרוא לעליה של שאר יהודי העולם. אפשר להניח שנוסח הפנייה ומידת האגרסיביות שלה בהחלט עשויים לשנות את דעתם, אבל על השאלה הפשוטה האם ישראל ״צריכה להפסיק לקרוא ליהודים לעלות לארץ״ השיבו רובם המכריע (85%) שלא, היא לא צריכה להפסיק. באופן טבעי, גם ישראלים לא רואים סיבה להפסיק לקרוא לעלייה לישראל. רק 2% מהם הסכימו לגמרי עם ההצעה שישראל ״צריכה להפסיק״. עוד 12% ״די הסכימו״, וכל השאר, 86%, לא הסכימו. הם אולי לא סבורים ששאר יהודי העולם בדרך לעלות (מהדיונים היה ברור שהם מבינים שזו המציאות כרגע). אבל הקריאה הישראלית לעלייה עודה נראית להם לגיטימית ומתבקשת.

המקלט הבטוח הוא חובה כשלעצמה. קרי, ישראל צריכה להתארגן כך שתוכל להיות מקלט בטוח. אבל זו חובה שטומנת בחובה, לטעמם של רבים מהמשתתפים בתפוצות, גם חובות נוספות. כדי שתוכל להיות מקלט בטוח ישראל צריכה, לדוגמה, לשמור על חוק השבות במתכונת רחבה, כפי שהוצע בדיאלוג בניו יורק. הרעיון ש ״הנכדים שלי אולי לא ייהנו מאותה זכות הוא מטריד מאוד עבורי״, נאמר בדיאלוג כאשר המשתתפים נשאלו מה יקרה אם יצומצמו הקריטריונים של חוק השבות. ועוד נטען, שכדי שתוכל לשמש כמקלט בטוח ישראל צריכה ״לאפשר מגוון של ביטוי דתי״, שאם לא כן היא תתאים כמקלט רק ליהודים מסוג מסוים ולא ליהודים מסוגים אחרים. ואמנם, יהודים ברחבי העולם מבינים שלישראל ״הזכות לקבוע מי ייכנס למדינה״, כפי שאמר משתתף הונגרי. ועם זאת, כפי שאמר חברו, ״היא לא יכולה פשוט לבטל את חוק השבות, כי תהיה לזה השפעה על יהודי התפוצות״.

במסגרת הדיונים תפס חוק השבות מקום של חשיבות, משום היותו הביטוי החוקי היחיד הקונקרטי לקשר ישראל-תפוצות, ומשום סמליותו. הוא תפס מקום של חשיבות גם משום שהקריטריונים הקובעים את תחולתו נוגעים לאחד מהתחומים שבהם ניכרים פערים משמעותיים בין ישראל לבין התפוצות – שאלת מיהו יהודי.

בכמה סבבי דיאלוג קודמים כבר עסקנו בחוק השבות מכמה היבטים. הדיאלוג על ישראל כיהודית ודמוקרטית העלה כי בקרב יהודי התפוצות יש רוב ניכר הסבור שחוק זה צריך להישאר על כנו, גם אם חלקם אינם מרגישים איתו לגמרי בנוח (משום שהוא קובע מבחן אתנו-דתי לכניסה לישראל). בדו״ח הדיאלוג על המנעד היהודי בעידן של זהות גמישה (2016) הוקדש פרק נפרד לחוק השבות. ״הזהות הנעשית גמישה יותר בקהילות יהודיות ברחבי העולם״, כך דיווחנו, ״אינה גורמת לכלל היהודים לצפות שישראל תגמיש גם היא את הקריטריונים בחוק השבות. למעשה, ייתכן שההפך מזה נכון. משתתפי הדיאלוג נטו לטעון שחוק השבות יכול להישאר נוקשה למדי בהצבת הרף ליהודיּות״. עוד דיווחנו כי ״מאחר שמשמעותה של היהודיּוּת משתנה והגבולות של העם היהודי מותווים מחדש באמצעות פעולות של יהודים ולא-יהודים ברחבי העולם, ייתכן שיהיה צורך לשקול בעתיד גם לבצע התאמות בחוק. אם יתעורר צורך שכזה (כתוצאה מדרישה גוברת לעלייה לישראל או בשל לחץ גובר בתוך ישראל נגד הקריטריונים הקיימים), חשוב לדעת שיהדות העולם לא בהכרח תתנגד באופן אוטומטי לכל ניסיון להצר את ההגדרה, וכתוצאה מכך, את היקף הזכאות מתוקף חוק השבות״.

קביעה זו בעינה עומדת, אך לנוכח דיוני הדיאלוג השנה ראוי לצרף לה הערת אזהרה: כאשר מוצג ליהודים תסריט אפשרי של צמצום הקריטריונים לתחולת חוק השבות – בדיונים השנה, בהצגת החלטה בדיונית של ישראל להוריד את דרג הזכאות מנכד/ה של יהודי/ה לבן/בת של יהודי/ה – תגובתם בדרך כלל שלילית. ובכל מקרה, תביעתם היא שצעד כזה לא ייעשה ללא התייעצות נרחבת של ישראל עם כלל העם היהודי, וחלקם אפילו סבורים ששינוי כזה יכול להיעשות רק בהסכמה (כלומר, שישראל צריכה להעניק ליהודי התפוצות זכות וטו בפועל על שינוי החוק). ״ברור שמבחינה מעשית ישראל יכולה לעשות את זה, אבל זה צעד מאוד דרמטי, שאולי אין ממנו חזרה״, אמר משתתף בקבוצה אחת בניו יורק. בקבוצה אחרת באותה עיר נאמר כי ״צמצום חוק השבות נוגע בבסיס של מה ישראל מבטאת עבורי – ישראל מוכרחה להתקיים כמקלט בטוח לעם היהודי, וכאשר אתה מתפשר על חוק השבות, זה משפיע באופן ישיר על העמדה הזאת״.

במסגרת הדיונים עלתה בהרחבה שאלת חובת ההתייעצות ישראל-תפוצות, ונעשה ניסיון להבין באילו מקרים היא חלה ובאילו מקרים אינה חלה. אירוע של שינוי חוק השבות ונגזרותיו – קרי, שינויים מצד ישראל שעשויים להשפיע על הגדרת ״מיהו יהודי״ במובנה הרחב – היה בראש רשימת האירועים שמחייבים את ישראל להתייעץ, ולהתחשב בעמדת יהודי התפוצות. זו חובה שהציפייה לה מובנת, אולם ברור כי בחלוף השנים, וככל שיתרחב הפער בין הבנת היהודים בישראל ובתפוצות את משמעות היהודיוּת ואת אופן ההשתייכות אליה, כך עשויה ישראל להתקשות בה.

כדוגמה אפשרית למחלוקת ניתן להציע כמה מהמחקרים האחרונים על קהילות יהודיות בתפוצות שכללו קבוצה של יהודים שהם מכנים ״יהודים עם מספר דתות״ (JMR).
יהודים אלה מחזיקים בדת אחרת מיהדות, אך רואים עצמם מסיבות שונות כשייכים לעם היהודי. כאמור, כמה קהילות (כך היה השנה בסן פרנציסקו ובוושינגטון) סופרות קבוצה זו במסגרת הקהילה היהודית הכללית – בוושינגטון קבוצה זו מהווה כ-9% מכלל הקהילה. אך ברור שעל פי הכללים הנהוגים בישראל יהיה קושי להכניס יהודים אלה תחת תחולתו של חוק השבות (שאינו מכיר כיהודי במי שמחזיק בדת אחרת). בדיונים עם משתתפים ישראלים תועדה רתיעה מהכללה של יהודים שאינם עומדים אפילו בקריטריון הרחב של חוק השבות – ״יהודים לא יהודים״, כפי שכינה זאת אחד מהמשתתפים – בשבט היהודי. זאת, למרות שגישתם של יהודים רבים בישראל בנוגע לנישואים עם לא יהודים אינה נוקשה במיוחד, כפי שהתברר מסקר הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי השנה.

בשלב זה, אין קונפליקט ישיר הנוגע לקבוצת יהודים כזו. אולם ברור כי פוטנציאל המחלוקת קיים באם קהילות יהודיות בתפוצות יראו בקבוצה זו חלק אורגני מהקהילה, ובמקביל מדינת ישראל תסרב לראות בחברי הקבוצה מי שזכאים לבוא אליה תחת חוק השבות. פוטנציאל זה של קונפליקט הוא שמחזק את הצורך בהתייעצות רחבה בנושאים משמעותיים הנוגעים למהות הגדרת הזהות היהודית, וברור שהתייעצות כזאת תיתכן רק בהינתן הבנה של שני הצדדים לכך שכל אחד מהם סוברני לנקוט בפעולות ככל שירצה, אולם שפעולותיו עלולות להשפיע על אחדות העם היהודי ועל יכולתו להמשיך ולתפקד כיחידה מאופיינת ומגובשת.

חובת פעולה: השקעה חומרית

נושא נוסף הנוגע לתחולת חובת הפעולה של ישראל נוגע לתמיכה כלכלית שישראל צריכה / לא צריכה להעניק לקהילות בתפוצות. ברור שישראל האיתנה כלכלית של היום יכולה להקצות משאבים שלא היו בעבר לתמיכה בקהילות יהודיות בתפוצות. עם זאת, הן בציבור והן בדיאלוגים ניכרת מחלוקת באשר לתחולתה של חובה זו. ההרגל שנוצר בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה הוא של תרומה כלכלית של יהודים בתפוצות לישראל, ולא מעט מהמשתתפים בדיוני הדיאלוג סבורים כי זה הכיוון הנכון של הזרמת תרומות. עם זאת, כמחצית מהמשתתפים בתפוצות הסכימו לאמירה שישראל צריכה ״לתת תמיכה חומרית״ לקהילות בתפוצות (57%). מקרב הישראלים היה רוב של כמעט 60 אחוזים שאינם מסכימים שישראל תיתן תמיכה כלכלית לקהילות יהודיות בתפוצות. רק 2% ״הסכימו מאוד״ שעל ישראל לתמוך כלכלית בתפוצות.

ממצאים אלה מתיישבים במידת מה לממצאים של סקרים אחרים שבדקו את נכונותם של ישראלים להשקיע משאבים ביהודי התפוצות. סקר נרחב של משרד התפוצות מצא שכאשר מוצגת לישראלים הקביעה ״מדינת ישראל צריכה להשקיע משאבים בזהות היהודית של קהילות בתפוצות כמו שהיא משקיעה בתרבות וזהות יהודית בישראל״, ההתנגדות גבוהה (42%) והתמיכה נמוכה (27%). עם זאת, כאשר לישראלים מוצגת התמיכה דרך פריזמה תועלתית-ביטחונית – ״השקעה בחיזוק הזהות היהודית התפוצות היא השקעה בביטחונה וחוסנה של מדינת ישראל״ – שיעור ההסכמה עולה מאוד (44%) ושיעור ההתנגדות צונח (27%). יש בישראל לא מעט שאינם סבורים שהמדינה צריכה להשקיע ביהודים שיש להם מספיק משאבים משלהם. ״בפשטות: כאזרח ישראלי, אני לא מעוניין ששקל אחד מכספי המסים שלי יוזרם ליהדות התפוצות״, כתב על כך אורי משגב ב”הארץ”. ״לא בתפוצות בכלל, ובטח לא באמריקה העשירה. זה לא מפני שאני כועס על יהודי אמריקה. להפך. אין לי שום טינה אליהם. אני מכבד את החלטתם לחיות באמריקה… לחלקם אני חש קירבה ואמפתיה. כמה מהם נמנים עם בני משפחתי. אבל אני גם לא חש אחריות עליהם. לא לגורלם, לא לאופי זיקתם ליהדות ולא לעוצמת הקשר שלהם עם ישראל. זה עניינם הפרטי״.
במפגשי הדיאלוג נשמעו עמדות דומות, גם אם לא באותה חריפות. ״נראה לי שיש להם מספיק, והשאלה היא לא של אם יש אלא של אם רוצים להשקיע. אם הם לא רוצים, למה שאני ארצה״, שאלה ישראלית אחת. משתתף אחר אמר: ״העדיפות שלי היא השקעה בערי פיתוח, לא ביהודים בחו״ל״.

ראוי לציין, שגם במפגשי דיאלוג בתפוצות היו לא מעט ביטויים של הסתייגות מפעילות ישראל של חיזוק הזהות היהודית התפוצות, המתבטאת בהשקעת משאבים. הסתייגויות אלה נבעו משתי סיבות מרכזיות, שאינן חופפות:
1. חשש מפני מעורבות מגושמת של ממשלה שאינה ערה מספיק לרגישויות של יהודי התפוצות, ופועלת באופן שמביא יותר נזק מתועלת (כצפוי, החשד בממשלה המכהנת כעת נתלה גם בפערים פוליטיים ואידיאולוגיים – והחשש שמא ממשלה ישראלית תנסה לכפות על קהילות בתפוצות את עמדותיה).
2. הנחה שאכן לקהילות בתפוצות יש די משאבים משלהן, ושהדאגה לזהות היהודית של יהודי הקהילות הללו היא באחריות הקהילות ואין לגלגל אותה, כולה או חלקה, לממשלת ישראל.

במחקר של משרד התפוצות ובמחקרים אחרים נמצא ששיעור התמיכה של ישראלים בהשקעה ישראלית בזהות היהודית של יהודי התפוצות עולה ככל שמדובר בישראלי יותר דתי, ויורד ככל שמדובר בישראלי יותר צעיר. מטבע הדברים, בדיאלוג שהתמקד בעמדות של ישראלים צעירים מצאנו תמיכה לא גבוהה במיוחד בהקצאת משאבים ישראלים לחיזוק הזהות היהודית בתפוצות – כאשר לעמדה זו היה חריג ברור: גם הצעירים הסכימו שעל מדינת ישראל להשקיע משאבים אם מדובר בקהילה יהודית הנמצאת במצוקה שמשאביה דלים. ״אם היה צריך להשקיע בשביל לעזור ליהודים באתיופיה אני בעד זה, אבל נראה לי שהיהודים במקומות עשירים יכולים להסתדר בעצמם״, אמר אחד המשתתפים. ראוי לציין כי עמדות אלה מנוגדות במידה מסוימת הן להחלטות של ממשלת ישראל, שהגבירה בעשור האחרון את פעולותיה לחיזוק הזהות היהודית בתפוצות, והן להמלצות קודמות של המכון, בעיקר במסגרת העבודה “ערבות אחריות ושותפות”, שבה הומלץ, בין השאר, כי ״ממשלת ישראל תפעל להפצת הידע ואוצרות הרוח של התרבות היהודית לדורותיה ובכלל זה תרבות ישראלית עכשווית, להפצת לימוד השפה העברית ולהטמעת מסורת הלימוד כערך יהודי בקרב יהודים בעולם, זאת באמצעות מגוון פעולות ושותפויות״.

חובת פעולה: אנטישמיות

התחום שבו נרשמה ההסכמה הגבוהה ביותר על חובתה של ישראל לפעול למען התפוצות ועל אחריותה להשתתף בעיצוב עתיד הקהילות בתפוצות הוא של האנטישמיות. ״מדינה יהודית צריכה קודם כל להילחם באנטישמיות״, אמר משתתף בסנט לואיס. ״כשמדובר באנטישמיות, כולנו סובלים וברור שזו מלחמה משותפת״, אמר משתתף ישראלי. בכמה מהמפגשים עלתה הטענה שלישראל אחריות למלחמה באנטישמיות משום שזו מתגברת, בין השאר, בגלל פעולות שישראל נוקטת. ״כולנו שבויים של מדיניות החוץ הישראלית״, אמר צעיר גרמני. דיאלוגים קודמים של המכון עסקו בהרחבה בתפיסה רווחת זו.
בדו״ח על דיאלוג 2015, שבא זמן לא רב לאחר תקיפות רצחניות נגד יהודים בצרפת, כתבנו כי ״אם השימוש בכוח על ידי ישראל מהווה את הרציונל המובא מאחורי תקיפות על יהודים ברחבי העולם, טבעי לגמרי שיהודים בכל רחבי העולם יהיו מודאגים ממדיניות ישראל כלפי שכנותיה ומתדמיתה של ישראל בחו”ל. יהודים בכל העולם, בין אם הם רוצים בקשר עם ישראל ובין אם לאו, נאלצים לשאת בחלק מהתוצאות לאופן שבו ישראל נתפסת בעולם. ״יהדות אירופה חֹווה את השפעת הפעולות של ישראל לאחר כל מלחמה”, אמר לנו אז משתתף צעיר בדיאלוג. “מוסדות יהודים נדרשים להגביר את השמירה בעקבות מלחמה״, נאמר בסמינר בלונדון. “יש למלחמות ישראל השפעה מיידית ולרוב שלילית על יהדות בתפוצות בתקשורת ובאוניברסיטאות”, סוכם בדיאלוג בברזיל. “כולנו מוחזקים כאחראים למעשים של ישראל”, נאמר בפיטסבורג.

ממילא, אחת העילות לתביעה של מעורבות ישראלית במלחמה נגד אנטישמיות היא אחריותה לתופעה, הנטענת על ידי חלק מהמשתתפים, גם השנה. אך זו איננה העילה העיקרית לתביעה כזאת – העיקרית היא הטענה כי כמדינת העם היהודי, שמטרת הקמתה הייתה בין השאר ביטול האנטישמיות, לישראל חובה בסיסית ועקרונית להתנגד לכל תופעה אנטישמית. לטענה זו נוספת גם הקביעה המעשית כי ישראל היא הכוח היהודי החזק בעולם, ואשר על כן יכולתה לפעול נגד אנטישמיות עולה על זו של רוב הקהילות האחרות, אם בהקצאת משאבים, מומחיות, הפעלת לחץ פוליטי וכדומה.

ראוי לציין עם זאת שבקהילות מסוימות, בעיקר באמריקה, נשמעו הסתייגויות מפעולה ישראלית בטענה ש ״כשמדובר באנטישמיות באמריקה אנחנו לא צריכים שישראל תתערב – אנחנו יודעים לטפל בזה יותר טוב״. בדיונים מסוימים אפילו הובע חשש שהתערבות ישראלית ״יכולה רק להפריע ולסבך דברים״. בכל מקרה, במרבית הקהילות, נשמעה הטענה שעל ישראל להתערב מתוך כבוד לעמדתה של הקהילה היהודית המקומית והתייעצות איתה. ״אני מעדיף שלא יעשו כלום מאשר שיבואו וידברו שטויות״, אמר אחד המשתתפים במינסוטה. בכמה דיונים הוזכרה לשלילה בהקשר זה קריאתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ליהודי צרפת לעלות לישראל, בדיון אחר הוזכרו לשלילה גם דבריו של יו״ר האופוזיציה יצחק הרצוג, שקבע לפני כשנה כי על ישראל להיערך ל ״גל עליה מסיבי מארה״ב״ בגלל האנטישמיות הגוברת.

על אופייה המדויק של חובת הפעולה של ישראל נגד אנטישמיות היו הדעות לא לגמרי מגובשות. אך הוסכם בדרך כלל שמדובר בשילוב של כלי לחץ מדיניים ופוליטיים, ובמקרה הצורך גם סיוע לקהילות בייעוץ ובהכנה להתגוננות (המלצות המכון בנושא זה אפשר למצוא בדו״ח משנת 2004 מאת יחזקאל דרור). בקרב ישראלים נשמעה לעיתים הדעה שכל מה שישראל צריכה להציע נגד אנטישמיות היא אופציית העלייה לישראל. כלומר, בעיני חלקם המקלט הבטוח הוא האופן שבו ישראל מגיבה לאנטישמיות. ״אם הם מחליטים להישאר שם למרות שיש אנטישמיות זאת כבר לא בעיה שלנו״, אמר משתתף אחד. ״ישראל משקיעה המון בעולים, וזאת התרומה שלה למלחמה באנטישמיות. ברור שאם אנחנו בעד עלייה, אז אין לנו מה לחפש בקהילות שהיהודים לא רוצים לעלות גם אם יש נגדם התקפות״, אמר אחר.

חובת התייעצות, חובת פעולה

לסיכום תמציתי של השדות שנבחנו להתייעצות ופעולה, להלן טבלה המסכמת כמה מהנושאים המרכזיים שבהם הייתה הסכמה רווחת על חובת התייעצות של ישראל עם הקהילות בתפוצות, והנושאים שבהם הייתה הסכמה רווחת על חובת פעולה של ישראל הנובעת ממחויבותה ליהודי שאר העולם:
נושא חובת התייעצות חובת פעולה
אנטישמיות עם הקהילה המקומית הצהרתית, מדינית-פוליטית, ייעוץ וסיוע להתגוננות מעשית, מוּכָנוּת לקליטה במקרה הצורך
מקלט בטוח ביצור ישראל ומוכנוּת לקליטת יהודים המעוניינים בכך, או במקרה הצורך
חוק השבות עם יהדות העולם, בכל מקרה של רצון לשינוי השארת החוק על כנו, מוכנות לקליטת יהודים
פלורליזם יהודי בישראל
עם יהדות העולם, בכדי ליצור תנאים שיאפשרו לכל יהודי להרגיש בישראל בבית התגברות על מכשולים פוליטיים וטכניים בכדי לאפשר מרחב יהודי מזמין ליהודים בעלי עמדות שונות
דיאלוג עם יהדות העולם באופן שוטף, בכדי להכיר את הלכי הרוח ולנטרל עימותים בשלב מוקדם ליישם לקחים מן הדיאלוג, כך שיהודי התפוצות ירגישו שיש בו תועלת ממשית ולא קשב כדי לצאת ידי חובה
השקעת משאבים עם הקהילות המקומיות עדיפות להשקעת משאבים של פעילות בתוך ישראל (כגון תוכניות נסיעה), מחלוקת ביחס לפעילות ישירה בתפוצות

חובות התפוצות כלפי ישראל

כבר כדברי פתיחה ראוי לומר, כי בדיאלוג שנערך השנה היה קל הרבה יותר לחלץ מהמשתתפים אמירות ברורות ביחס לחובותיה של ישראל כלפי יהדות התפוצות, וקשה יותר להבין מהם מה לטעמם חובות יהודי התפוצות לישראל. חוסר סימטריה זה נשען על שלוש סיבות עיקריות, כפי שבאו לידי ביטוי גם בדברים שנשמעו מפי משתתפי הדיאלוג.

1. הדומיננטיות הגוברת של ישראל בעולם היהודי, שבצידה ציפייה לאחריות גוברת שלה לעומת אחריות פוחתת של קהילות אחרות (שעל פי תפיסה זו נחלשות במידת הדומיננטיות שלהן). בנושא זה לא הייתה הסכמה מלאה, לא בישראל ועוד יותר מזה לא בתפוצות. ועם זה, ניתן לומר שבחלק משמעותי מהשיחות התקבעה בסופו של דבר המסקנה שאכן על ישראל מוטלות יותר חובות מאשר על יהודי התפוצות – הן של התייעצות והן של פעולה (לטובת כלל יהודי העולם).
2. היתרון הארגוני של ישראל, שמאפשר לה לפעול באמצעות מנגנונים מוגדרים, בהסתמך על הכרעות של כלל הציבור. בחלק ניכר מהדיונים בתפוצות ניכר הקושי של משתתפים להגדיר חובה של ״יהודֵי התפוצות״ משום הקושי לקבוע מי מייצג את יהודי התפוצות, ועל כן מה חובתו של נציג זה. בחלק ניכר מהדיונים נקבע שמכיוון שאין נציג, לא חלה חובה כללית על ״יהודי התפוצות״ אלא כל קהילה מגדירה את חובותיה לעצמה. ציפיית המשתתפים הייתה שגם אם תהיה בעם היהודי הסכמה רחבה על רשימה של נושאים שהם חובות יהודי התפוצות, יהיו קהילות רבות שיבחרו לחרוג ממנה, הן מסיבות מעשיות והן מטעמים עקרוניים. לעומת זאת, המשתתפים הניחו כי ניתן לדרוש מממשלת ישראל – שהיא גוף אחד המייצג את אזרחי ישראל – ליישר את מדיניותה בהתאם לרשימה מוסכמת כזאת.
3. הפיצול האידיאולוגי והגיאוגרפי של יהודי התפוצות. בניגוד לישראלים, שגם אם אינם מסכימים על האינטרסים של מדינתם, הם לפחות יכולים להסכים שלמדינה יש אינטרסים מסוימים הנוגעים לכלל אזרחי המדינה – במקרה של יהודי התפוצות אין דומה האינטרס של היהודי הצרפתי לזה של הבריטי, האוסטרלי, או הארגנטיני. בנוסף, קהילות יהודי התפוצות מפוצלות לא רק גיאוגרפית אלא גם אידיאולוגית, בהיעדרו של ארגון גג המאחד יהודים חרדים עם יהודים רפורמים עם יהודים אתאיסטים. חלק ניכר ממשתתפי הדיאלוג חשבו שאין להם עניין ביצירת גוף כזה משום שהם רואים תועלת מהותית בפיצול התפוצתי, ועל כן אינם שואפים כלל להגיע למצב של ייצוגיוּת שממנו ניתן לגזור חובות כלליים משותפים לכלל יהודי התפוצות.

בהינתן הסייגים הללו, דיוני הדיאלוג העלו בכל זאת שורה של נושאים שבהם נרשמה הסכמה או קרוב לזה על חובות מסוימים של יהודי התפוצות כלפי ישראל, ועל האופן שבו יש לממש חובות אלה. בפרקים הבאים ננסה לתאר אותם בקווים כלליים.

חובת תמיכה

כתשעה מבין כל עשרה ממשתתפי הדיאלוג בתפוצות הסכימו ש ״לדאוג לישראל זה חלק מהותי מהיותי יהודי״. חלק ניכר למדי מתוכם – למעלה משני שלישים (71%) סבורים שישראל ״לא תשרוד בלי יהודי התפוצות״. בנסיבות כאלה מתבקשת ההנחה שעל יהודי התפוצות לתמוך בישראל. ואכן, כאשר משתתפי הדיאלוג התבקשו לומר האם יהודים צריכים ״לתמוך בישראל בדרך כלל״, רוב גדול מתוכם השיבו בחיוב, בין אם של הסכמה מלאה ללא הסתייגות, ובין אם של הסכמה מסוימת. רק אחוז זניח מתוכם (6%) ״בהחלט לא הסכימו״ – כלומר, לא חושבים שיהודי התפוצות צריכים לתמוך בישראל בדרך כלל.

פערי גיל ביחס לעוצמת הדרישה לתמיכה ״בדרך כלל״ ניכרים בתוצאות. פחות יהודים צעירים סבורים שנדרשת תמיכה כזאת, וכאשר החלוקה נבחנת לפרטיה, מתברר שבקרב צעירים רק 37% ״מסכימים לחלוטין״ עם התביעה לתמיכה בדרך כלל, כאשר קבוצה גדולה יותר של 42% ״די מסכימים״ איתה. לעומתם, בקרב המבוגרים הרוב המכריע – 66% – ״מסכימים לחלוטין״ עם התביעה (בקרב יהודים מבוגרים לא אמריקאים האחוז גבוה עוד יותר, כ-70%). רק 4% מהמבוגרים ״לחלוטין לא מסכימים״ איתה, לעומת אחוז כפול (8%) בקרב הצעירים.

הציפיה של יהודים בישראל ברורה וחדה: הם מצפים לתמיכה של יהודי התפוצות ״בדרך כלל ״. 44% ממשתתפי הדיאלוג הישראלים ״הסכימו מאוד״ עם הקביעה בדבר הצורך בתמיכה כזאת, ועוד 46% מתוכם ״די הסכימו״. רק 2% מהישראלים ״לגמרי לא הסכימו״ עם הקביעה שיהודי התפוצות צריכים לתמוך בישראל בדרך כלל. וכמובן, הציפיה הזאת, כפי שבאה לידי ביטוי בדיונים, אינה בהכרח מקבילה להסכמה התפוצתית על תמיכה. כלומר, לא בטוח שכאשר ישראלים מדברים על ״תמיכה״ וכאשר לא-ישראלים מדברים על ״תמיכה״ הם מדברים בדיוק על אותם דברים. אבל לפחות ברמה העקרונית, שאלת התמיכה אינה נתונה במחלוקת גדולה. אם יש מחלוקת, היא תימצא בפרטים.

המקרה של הפרטים ניתן לבחינה מהכבד אל הקל, כאשר הכבד הוא מקרה שבו ישראל נקלעת למצב של מלחמה, או מותקפת על ידי מי מאויביה. במקרה כזה, רוב ניכר מקרב משתתפי הדיאלוג סבורים שישנה חובת תמיכה ליהודי התפוצות. במפגשים רבים הובהר שאפילו במקרה של הסתייגות ממדיניותה של ישראל ״כשיש דם ברחובות אנחנו מזדהים אוטומטית עם ישראל״, כפי הדגישה משתתפת בניו יורק. ״אם ישראל מותקפת רובנו לא עוצרים לשאול למה, אלא קודם כל מרגישים שצריך לתמוך בה״, אמר משתתף במיניאפוליס. משתתפים אלה התעקשו על עמדתם גם כאשר נשאלו מה יקרה אם יתברר להם שלישראל אחריות לא מבוטלת על ההתלקחות, ואולי שהיא אפילו נושאת בחלק מהאשמה להתפרצות של אלימות. ״אני יודע שזה לא לגמרי צודק, אבל יש דברים שבהם אני לא רוצה לדעת, אני עושה מה שאני צריך לעשות״, ניסח זאת משתתף בטקסס.

ובכל זאת, פה ושם נשמעו גם דברים הפוכים כמו: ״אם חיזבאללה יתקוף את ישראל אני רוצה לדעת מה הסיבה לפני שאוכל לתמוך באופן מלא בישראל״, כפי שאמר משתתף בקבוצת הצעירים באורגון. או באופן קצת אחר: ״אני חושבת שבין הצעירים יהיו לא מעט שידרשו לדעת מה בדיוק קרה לפני שהם יחליטו לתמוך באופן ברור בישראל״, כפי שנאמר במיניאפוליס. בכמה מהקבוצות היו צעירים שעשו הבחנה בין אלימות שפורצת ״נגד חיזבאללה, שברור שזה ארגון טרור מסוכן שאין שום הצדקה לפעולות שלו״ לבין ״המקרה של הפלשתינים, שיותר קשה לי איתו כי אני חושב שישראל נוהגת בצורה מאוד לא אחראית ביחסים איתם״. ואפילו במקרה של אלימות בזירה הפלשתינית, היו מי שעשו הבחנה בין חמאס בעזה לבין התפרצות אלימה ביהודה ושומרון. ״בגדול, אני תמיד רוצה לתמוך בישראל אבל יש מקרים שאני לא בטוח שאני יכול״, אמר משתתף. עמדתו שיקפה עמדות של צעירים בעיקר נוספים – אבל בהחלט לא של רוב המשתתפים בדיאלוג, גם לא מקרב הצעירים.

שאלות מורכבות יותר על חובת התמיכה הן אלה הנוגעות לזירה הפוליטית, ולהתנהלותה המדינית של ישראל בזירה המזרח-תיכונית. לדוגמה, שאלת הסיוע לישראל במערכה נגד החרם, שרוב היהודים שותפים לה, אך שנשמעו קולות רבים יותר מקרב המשתתפים שאינם משוכנעים כי מחובתם לסייע לה. ״צריך להבין שחלק גדול מהצעירים שלנו, תומכים – גם אם לא באופן מלא לפחות באופן חלקי בענישה של ישראל על הכיבוש״, אמרה משתתפת אחת. ״על הצעירים האלה אי אפשר להטיל חובה של התגייסות למען משהו שהם לא בטוחים שהם מאמינים בו״. אבל היו דיונים שבהם נרשם קונסנסוס רחב גם על המטרה הזאת: ״מי שלא מסוגל להילחם נגד ה-BDS חוצה מבחינתי קו משמעותי מאוד, ואולי הוא כבר לא חלק מהקהילה שלי״, אמר משתתף אוסטרלי. משתתפים נוספים אמרו דברים בנוסח: ״חרם הוא ביטוי לאנטישמיות,
מי שמסכים עם זה – או שהוא לא מבין מה הוא עושה, או שכבר ממש החליט לעבור לצד השני״; ״יהודים שלא מסכימים עם ישראל יכולים למתוח עליה ביקורת חריפה, ועם זה אין לי בעיה, אבל כשהם מצטרפים לאלמנטים הכי עוינים לישראל זאת כבר בעיה״; ״אני יודע שיש יהודים בעד החרם, ולא יודע איך לעצור את זה – אבל ברור שאלה יהודים שפחות אכפת להם מישראל״; ״מה זה אומר שיהודים ׳חייבים׳ לתמוך בישראל? קודם כל זה אומר לא לתמוך באויבים של ישראל, ואנשי החרם הם אויבים של ישראל, בטח לא חברים שלה״. משתתפת אוסטרלית השוהה בישראל (דיאלוג בטבריה) אמרה: ״אנחנו נלחמים נגד המוניטין הרע של ישראל בעולם. לדעתי זו מחויבות של יהודי העולם״.

ברור מהדיונים ששאלת ה ״תמיכה״ כשאלה עקרונית – האם צריך לתמוך? – מקבלת תשובה אחת, והיא חיובית כמעט בכל הקהילות. לעומת זאת, השאלה הפרטנית – מה זאת תמיכה? – מקבלת יותר מתשובה אחת, ואין עליה הסכמה. בעיקר נרשמות הסתייגויות כאשר נדמה למשתתפים כי ״תמיכה״ פירושה הימנעות מוחלטת מביקורת. באחד הדיונים הציע משתתף ישראל ש ״יהודים בתפוצות צריכים לתמוך במה שעושה ממשלת ישראל, כי היא זאת שמייצגת אותנו״. היו, גם בתפוצות, מי שהסכימו איתו, אבל יותר כאלה שחלקו עליו. ״כל עוד אני תומך בעמדה שגם ישראלים תומכים בה, זו עמדה לגיטימית. אני לא חייב להסכים עם הממשלה בשביל לתמוך בישראל, אני יכול לתמוך גם באופוזיציה״. באחד הדיונים התפתח דו-שיח עוקצני בהקשר זה בין שני משתתפים. אחד אמר שתמיכה ב ״כל עמדה שיש גם ישראלים שמאמינים בה היא עמדה פרו-ישראלית״. השני שאל ״זה אומר שגם אם אתה תומך בעמדה של המפלגות הערביות (כך במקור) זו עמדה פרו-ישראלית?״. הראשון השיב: ״ברור, אם יש ישראלים שחושבים כך, אז זה אומר שיש ישראלים שחושבים שזה הדבר הנכון לישראל״. השני התעקש: ״אבל יש מחוקקים שהם נגד מדינת ישראל כמדינה יהודית, וזה אומר שבעיניך תמיכה בישראל זה גם תמיכה במדינת ישראל כמדינה לא יהודית?״
המשתתפים לא הגיעו להכרעה חד משמעית בוויכוח הספציפי הזה, וגם לא להסכמה גורפת בנושאים אחרים. אבל בהכללה ניתן לומר שרובם חשבו שביקורת על ישראל היא מעשה לגיטימי שאינו חורג מתמיכה בישראל, ולעומת זאת שחבירה למי שפועל כדי להצר את צעדיה של ישראל ולכפות עליה באמצעות ענישה מהלכים שאינם רוצה בהם עשויה להיראות כמעשה שאיננו ״תמיכה בישראל״. בקרב הישראלים נרשמו הרבה פחות מחלוקות בשאלות אלה. כמעט בכל עניין שנוגע לסוגיות ביטחוניות, במובנן הרחב, הם דיברו על ציפייה לתמיכה ללא תנאי. ביחס לוויכוח הפוליטי על עתיד השטחים כמה מהם אמרו שביקורת מצד התפוצות היא מעשה רצוי – אבל אפילו ביניהם הייתה נטייה להעדיף ביקורת בצינורות דיסקרטיים. ״אני מודה שגם דברים שאני מסכים איתם נשמעים אחרת כשמישהו בקנדה או באמריקה אומר אותם. יש דברים שלגיטימי להגיד כאן, כשאתה הולך מחר לצבא, ולא לגיטימי להגיד מהווילה הנוחה שלך בחו״ל״, ניסח זאת אחד הדוברים הישראלים.

חובת התייעצות והתחשבות

משתתפי הדיאלוג התקשו לעיתים קרובות לנסח מתי לדעתם חלה על הקהילות היהודיות בתפוצות חובת התחשבות והתייעצות עם ישראל. הם הסכימו בדרך כלל שכאשר מדובר על פעולה למען ישראל במדינותיהם – לובי פוליטי, או פעולה נגד החרם – יש טעם בתיאום מסויים עם ישראל, אם כי גם לגביו היו הדעות חלוקות האם נדרש תיאום עם ״ישראל״, קרי ממשלת ישראל, או שמא נדרש תיאום עם מישהו ״בישראל״, קרי גוף כלשהו בישראל שאיתו מתייעצים. בדיונים נרשמה רתיעה מפני ניסיונות של ישראל להכתיב או אפילו להשפיע על האופן שבו מתנהלות קהילות יהודיות בתפוצות, ובאופן בסיסי רווחה העמדה שיהודי התפוצות יכולים לפעול ביחס לקהילותיהם לפי שיפוטם, מבלי צורך לבדוק כיצד תגיד ישראל, או מה עמדתה ביחס לפעולתם. עם זאת, בסקר המשתתפים, כאשר שאלנו על הצורך לקחת בחשבון את עמדתה של ישראל בגיבוש מדיניות של יהודי התפוצות, נרשמה הסכמה רחבה (בערך שלושה מכל ארבעה משתתפים בתפוצות) שהתחשבות כזו היא רצויה. כלומר, ישנו רצון כללי לראות מידה של התחשבות הדדית ואפילו תיאום, אך כאשר מדובר בפרטים לא תמיד ברור על אילו מקרים בדיוק תיאום כזה חל, ובאיזה אופן עליו להתבצע.

העמדה המסתייגת מתיאום עמוק של מדיניות התפוצות עם ישראל (כשהשאלה היא כמובן האם ישראל היא ״ממשלת ישראל״ או ״ארגון ישראלי מקביל״, כפי שהציע משתתף בוושינגטון) נשמעה ביחס לפעולות בתפוצות – לדוגמה, האם חלה על יהודי התפוצות חובת התייעצות עם ישראל כאשר הם קובעים קריטריונים מקומיים בשאלת מיהו יהודי. היא נשמעה גם ביחס לפעולות של יהודי התפוצות בישראל – לדוגמה, האם יש ליהודי התפוצות חובת התייעצות ותיאום עם ישראל בבואם להשפיע על מדיניות ישראלית בעיקר בנושאי דת ומדינה. למעשה, ביחס לנושאים לא מעטים התבהר שיהודי התפוצות מעוניינים שלא להתחשב בעמדות ישראל כפי שהן באות לידי ביטוי במדיניות הממשלה, ולגלות התנגדות פעילה לעמדות אלה. הכוונה היא בעיקר לנושאים הנוגעים ליחסי דת ומדינה בישראל – נישואים וגירושים, היחס לזרמים הפרוגרסיביים, המדיניות ברחבת הכותל, כשרות, גיור וכדומה. ״מה הטעם להתייעץ עם ישראל בנושא שבו המטרה היא לשנות את ישראל?״ שאל-הסביר משתתף בשיקגו. משתתפת בניו יורק גרסה ש ״בהרבה מקרים המטרה שלנו היא להתנגד לישראל, אפילו להרגיז אותה כדי לאתגר את הסטטוס קוו. ברור שבמקרים כאלה אם נתאם או נתייעץ, התוצאה תהיה שלא נעשה כלום״.

בכמה מפגשים עלתה לדיון השאלה האם אין חוסר סימטריה בדרישה מישראל לבדוק את עמדת יהודי התפוצות בנושאים שונים – בעוד שיהודי התפוצות אינם נדרשים לבדוק עם ישראל את עמדותיהם בנושאים אלה. לדוגמה, עלתה השאלה על החלטת התנועה הרפורמית להכיר גם ביהדותם של צאצאים לאב יהודי כיהודים (על פי קריטריונים מסוימים), שהתקבלה מבלי התייעצות והסכמה עם ישראל. מעניין היה לראות שבדיונים בתפוצות, אבל גם בחלק ניכר מהדיונים בישראל, המשתתפים לא ראו צורך בהעלאת דרישה לסימטריה. רובם התייחסו להחלטות של יהודים בתפוצות כאל החלטות מקומיות הנוגעות לקהילה או לזרם ולא לכלל העם היהודי – מה שאין כן החלטות של ישראל המתפרשות בעיניהם כהחלטות שנמצאות בקומה גבוהה יותר, ועל כן מחייבות תהליך בירור נרחב יותר.

גם בעיני המשתתפים בישראל, תביעה מיהודי התפוצות להתייעץ עם הממשלה בנושאי דת ומדינה תחמיץ את מטרת הפעילות שלהם, שאכן עולה בקנה אחד עם עמדות רבים מהישראלים. ״התחשבות בישראל זה לא התחשבות בממשלה״, אמר אחד מהם. ״שיתחשבו בי, ויעזרו לי לארגן כאן [בישראל] פחות כפייה דתית וזה יהיה רק לטובה״. אחר אמר: ״אם בזכותם יהיו כאן נישואים אזרחיים אני לא אתלונן״. אבל היו מפגשים שבהם נרשמה עמדה זהירה יותר גם בנושאים כאלה. ״אני מבינה שיש ישראלים שרוצים כאן נישואים אזרחיים. בשביל זה יש לנו כנסת. זה לא עניין של יהודי התפוצות, ואם הם יתערבו בזה, אז אותי לפחות זה יביא למסקנה שעדיף להרחיק אותם קצת״, אמרה משתתפת במגדל עוז. משתתף אחר אמר ש ״זו עמדה עקרונית: מי שכאן קובע מה שכאן, גם כשאני לא אוהב את זה. לא מתאים לי שיבוא איזה יהודי מחו״ל ויגיד לנו מה לעשות, גם אם במקרה זה דומה לעמדה שלי״.

באופן כללי, ניכר במשתתפים הישראלים כי מה שהכריע את הכף אצל רובם לא הייתה שאלת מדיניות הממשלה – כלומר, האם יהודי התפוצות מתחשבים בעמדה ספציפית של ממשלה ספציפית – אלא שאלת ההסכמה בקרב הרוב בישראל. ככל שהוצגו תסריטים של פעולה של יהודי התפוצות בנושא שהמחלוקת לגביו בישראל יותר עמוקה, כך פחותה הנכונות של המשתתפים הישראלים לקבל מעורבות כזאת. למעשה, ההתחשבות כפי שנתפסה על ידי הצד הישראלי בדיאלוג לא הייתה התחשבות במדיניות אלא התחשבות במתחים החברתיים בישראל, והעדפה לא לראות את יהודי התפוצות פועלים כדי להעמיק אותם. ״אני בעד שיבואו כמה שיותר, ולהתחשב בהם כמה שאפשר, אבל שלא יבואו לפה לעשות בלגן״, הגדיר זאת משתתף אחד. ״יש לנו מספיק מריבות משלנו, ואני לא בטוחה שעוד מריבות זה מה שיהדות התפוצות צריכה להביא לכאן״, אמרה אחרת.

חובת פעולה

במשך שנים ארוכות של יחסי ישראל-תפוצות נמדדה עוצמת היחסים בתמיכה כלכלית של הקהילות היהודיות בתפוצות במדינת ישראל. ישראל הענייה של תחילת הדרך נזקקה לסיוע בדחיפות, ויהודי העולם שביקשו לתמוך בפרויקט הציוני מבלי לשנות מקום מגורים השתמשו בארנק להפגנת מחויבותם לישראל.

דפוס התרומות של יהודי התפוצות לישראל השתנה עם השנים, וניכר בו שינוי משמעותי עוד יותר בעשורים האחרונים, כפי שתיעדו כמה מחקרים משנים קודמות. עם זאת, עצם הנתינה הכלכלית לישראל הייתה ועודנה נתיב מרכזי להבעת תמיכה מצד יהודי התפוצות בישראל – בין אם בישראל כמדינה, ובתרומות לפרויקטים ממלכתיים, ובין אם בתרומות המיועדות לקידום נושאים ספציפיים בישראל, חלקם מוסכמים על הכל (בתי חולים, מוסדות ספורט), וחלקם שנויים במחלוקת חברתית ופוליטית (התנועות הפרוגרסיביות, עמותות לטיפול בפליטים, עמותות בעד ונגד ההתנחלויות וכדומה). תמיכה כלכלית בישראל שימשה לא רק כצינור להבעת סולידריות, אלא גם כמדד מסוים למצב היחסים בין הקהילות. בעת חירום, גברה הדאגה ואיתה עלו סכומי התרומה; בעת מחלוקת נשמעו קולות גוברים לצמצום ואפילו איומים בביטול התמיכה הכלכלית (כפי שקרה לאחרונה לאחר משבר הכותל).

בעשור האחרון חל שינוי משמעותי גם במידת התרומה של ישראל לקהילות יהודיות בעולם ולפרויקטים שמיועדים לחיזוקן. ממשלת ישראל הקצתה תקציבים סכומים גדלים והולכים למימון יוזמות כמו “תגלית”, ובאחרונה גם למימון פעילות לחיזוק הזהות היהודית בתפוצות (בעיקר דרך משרד התפוצות). על פי מדדים שונים, נכונותם של ישראלים לתמוך בהעברת כספים מסוג זה אמנם אינה גבוהה מאוד, אבל קיימת. רוב ניכר מקרב היהודים בישראל הביעו בסקר הפדרציה של ניו יורק תמיכה ברורה באחריות הדדית של יהודים אלה לאלה (93%). מימון תוכנית “תגלית” זכה ל-90% תמיכה של הציבור היהודי בישראל. 53% הסכימו שישראל תתמוך כלכלית בשיגור צעירים ישראלים לתפוצות, ו-56% תמכו במימון ישראלי לחינוך יהודי בתפוצות.

סקרים אחרים, שהשתמשו בנוסחים שונים של שאלות, העלו ממצאים של תמיכה פחותה. בעקבות סקר של משרד התפוצות עצמו נקבע כי ״רוב הציבור היהודי אינו תומך נלהב בהשקעה ביהדות התפוצות, עיקר התמיכה בהשקעה זו מגיע כאשר מוצגת התועלת הפוליטית-מדינית שיש בקיומן של קהילות יהודיות חזקות בתפוצות.״ כפי שאפשר לראות בגרף, כאשר ההשקעה בתפוצות מוזכרת בהשוואה להשקעה מקבילה בישראל (ישוב בגליל), או כאשר נטען כי היא מקבילה בחשיבותה להשקעה בישראל, יורדת התמיכה בה באופן משמעותי. כלומר: יהודים ישראלים מוכנים להשקעה בתפוצות כאשר היא מוצגת להם ככזו התומכת באינטרסים ישירים וברורים של מדינת ישראל – ופחות כאשר היא מוצגת בהקשר של העם היהודי.

אחד הממצאים המעניינים בסקר הדיאלוג של השנה נוגע לשאלת התרומה הכלכלית של התפוצות לישראל ושל ישראל לתפוצות. בשני המקרים, נדמה שתמיכת הציבור ביחסים הכלכליים פוחתת – ומדובר הן בתשובות של המשתתפים היהודים-ישראלים והן של היהודים מהתפוצות (בקרב צעירים בתפוצות, התמיכה נמוכה עוד יותר מזו שמוצגת בטבלה). למעשה, מתברר כי בקרב ישראלים המחויבים ליחסים עם התפוצות התמיכה בתמיכה כלכלית של ישראל בקהילות היהודיות גבוהה יותר מאשר התמיכה שלהם בתמיכה כלכלית של יהודי התפוצות בישראל. עמדה זו מבטאת, מן הסתם, הן את תחושת האחריות של צעירים ישראלים אלה כלפי יהודי התפוצות, והן את תחושת העוצמה המתלווה למעמדה המתחזק של ישראל בעולם היהודי. 48% מהם מסכימים שעל התפוצות לסייע כלכלית לישראל – לעומת 60% הסבורים שעל ישראל לסייע כלכלית ליהודי התפוצות.

בקרב יהודי התפוצות ניכרת תפיסה “קלאסית” יותר של היחסים הכלכליים, כאשר התמיכה בתרומת התפוצות לישראל גבוהה מהתמיכה בתרומת ישראל לתפוצות. עם זאת, מעניין לראות שגם בקרב יהודי התפוצות ישנו רוב הסבור שעל ישראל לתמוך כלכלית ביהודי התפוצות – קרי, הכרה ביכולתה הכלכלית של ישראל ובאחריותה הגוברת לכלל העם היהודי. ראוי לשים לב במיוחד לפער המשמעותי בין מספר היהודים המבוגרים בתפוצות שהסכימו לחלוטין עם הקביעה שעל יהודי התפוצות לשלוח כסף לישראל (49%), לבין מספר הצעירים הסבורים כך (23%). יותר משליש מהצעירים היהודים בתפוצות (38%) אינם סבורים שעל היהודים להמשיך ולתמוך כלכלית בישראל.

כאשר הוצגו למשתתפים תסריטים שונים של מקרים ותגובה רצויה של יהודי התפוצות במתכונת של פעולה ניתן היה לזהות שלושה דפוסי פעולה עיקריים שמחייבים את יהודי התפוצות למולה של ישראל או למַעֲנָה:

1. פעולת לתמיכת חירום בישראל: במקרה של מתקפה נגד ישראל, צבאית או פוליטית (פוליטית – לא בכל נושא), חובה על יהודים בתפוצות להתייצב לימינה של ישראל באופנים המקובלים, ובאמצעים שיש בידיהם – לובי פוליטי ולחץ פוליטי על ממשלותיהם, העברת משאבים וסיוע חומרי אם יש בו צורך, הבעת עמדה נחרצת, בין השאר בכדי להפגין שישראל אינה עומדת לבד במאבק. חובת פעולה זו מוסכמת באופן הרחב ביותר על היהודים בתפוצות, ונתפסת כחובה המרכזית גם על ידי משתתפי הדיאלוג הישראלים.
2. פעולה לשיפור מצבה של ישראל: זו פעולה שאינה תלויית משבר, וגם עליה יש הסכמה רחבה. פעולה כזאת היא דרך לקיים שותפות בבניית מדינת הלאום של העם כולו, והיא כוללת גם תרומה כלכלית – לבנייה של בתי חולים, או בתי ספר, או סיוע בשיקום שכונות – וגם תרומה של ידע, ניסיון, ומשאבים אנושיים נוספים. כמה משתתפים הצביעו על השותפויות של קהילות בתפוצות עם מועצות מקומיות בישראל כמודל מוצלח למימושה של חובת פעולה כזאת.
3. פעולה לשינוי מצבה של ישראל: בניגוד לפעולת ״שיפור״ – שהיא פעולה המיועדת לתמיכה במטרות שאין עליהן מחלוקת (אין מי שמתנגד למחלקות מרווחות יותר בבתי חולים) – פעולה ל ״שינוי״ ישראל היא פעולת התערבות כדי לקרב את ישראל לאידיאל הרצוי בעיני הקבוצה המתערבת (בין אם תורם פרטי, פדרציה, ארגון גדול, או בית כנסת). ביחס לפעולות כאלה התגלה, באופן צפוי, שישנה מחלוקת בין יהודים, הן בתפוצות והן בישראל. יש מי שראו גם בה מהלך טבעי של מעורבות מצד שותפים מחוייבים (״כשאני נלחם למען צדק חברתי בישראל אני תורם לה לא פחות מאשר כשאני נלחם נגד החרם״, אמר משתתף בבוסטון), ולעומתם יש מי שראו בה כניסה ברגל גסה לזירה, שעלולה להביא לריחוק בין יהודים.

שאלת הביקורת ההדדית

האם ״מותר״ ליהודים לבקר את ישראל? האם ״מותר״ לישראל לבקר את יהודי התפוצות? השאלות האלה נדונות בהרחבה בשנים האחרונות בפורומים רבים של העולם היהודי, כאשר ההקשר הוא בדרך כלל דרישה להגמשה של כללי השיח, כך שישראל לא תהיה עוד חסינה מביקורת של יהודים בתפוצות המסתייגים ממדיניותה, ולצידה הטענה כי ביקורתיות אינה סימן של התרחקות אלא דווקא של מעורבות ואכפתיות. כפי שניסח זאת אלון פרידמן מתוכנית “מסע” בדיון בכנסת לפני כמה שנים: ״הבעיה שלנו תמיד הייתה – אני אומר את זה גם כשליח חוזר שעבד שלוש שנים בקמפוסים ברחבי ארצות-הברית וגם מהניסיון עם התוכניות בארץ – הבעיה הכי גדולה היא האפאתיים, לא התומכים הנלהבים שגם הם לפעמים בעיה, ולא המתנגדים הנלהבים שאותם גם ככה לא נצליח לשכנע, אלא האפאתיים, והאדישות היא בעצם האתגר הכי גדול שאנחנו יכולים להעמיד בפני עצמנו כדי לחזק את הזהות הזאת״.

במחקרים רבים של המכון למדיניות העם היהודי כבר נקבע כי שאלת הביקורת היא מוקש קבוע ביחסי ישראל והתפוצות. כך, במסקנות הדיאלוג (2015) על ערכים יהודים ושימוש בכוח כתבנו: ״לצעירים [יהודים בתפוצות] יש פחות אמון בישראל ובמדיניותה, יותר נטייה להירתע מפעולות שלה, יותר ביקורת על פעולותיה ותוצאותיהן, יותר תביעות כלפיה להתחשבות בעמדות יהודי התפוצות״. קביעות מעין אלה הופיעו גם בפרסומים אחרים. וקסמן קבע בספרו כי “היהודים האמריקנים הצעירים ביקורתיים יותר מהוריהם ומהורי-הוריהם״. מסמך של מכון ״ראות״ קבע כי ״כיום, חשוב להכיר בקיומה של דרך שלישית להתייחסות לישראל, אשר רווחת בקרב הדור הצעיר בקהילות יהודיות בעולם, ומנסה להשפיע על אופייה של מדינת ישראל בדרכים שונות, לרבות ביקורת. לרוב ביקורתיות זו נובעת מתחושה של קשר אישי וערבות למדינה היהודית, ועל כן על החברה הישראלית להשכיל להכיל ולעבוד עם ביקורות אלו, ולא להדוף את דרך ההתייחסות השלישית הזו כ׳אנטי-ישראלית׳״.

נושא הביקורת על ישראל עלה פעמים רבות גם בדיוני הדיאלוג. יהודים ברחבי העולם ביקשו להדגיש את זכותם להביע ביקורת על ישראל, ולחדד את טענתם שלא כל השמעת ביקורת פירושה התרחקות מישראל או שחיקה בתמיכה בה. עם זאת, בדיונים רבים הובעו גם טענות על כך שעוצמת הביקורת על ישראל הפכה למוגזמת, ושהניסיון לאפשר ביקורת – שאולי היה מוצדק לפני עשרים שנה ״כשזה באמת לא היה כל כך מקובל״, כפי שאמר משתתף בוושינגטון – הפך ל ״שטף שלא תמיד ברור אם הוא עוזר או מזיק ליחסים״. ובאמת, בשנים האחרונות קשה לומר שיש קושי לזהות ביקורת יהודית על ישראל, או שיהודי התפוצות נמנעים מהבעת ביקורת עליה. הן בהתבטאויות אישיות, של מנהיגים, בעלי טורים, יהודים נודעים ואחרים, והן במסגרות קהילתיות, של ארגונים, בתי כנסת ופדרציות, ביקורת על ישראל נשמעת לעיתים קרובות למדי.

כך, בוודאי, כאשר ישראל נוהגת באופן שאינו נראה להנהגה היהודית בנושאים הנוגעים ליהדות התפוצות באופן ישיר – דוגמה בולטת היא המחלוקת על הרחבה בכותל, שהולידה גל נרחב של התבטאויות ביקורתיות על ישראל, חלקן חריפות. כך גם כאשר ישראל פועלת בנושאים שהנגיעה שלהם ליהדות התפוצות אינה ישירה. דוגמה מהעת האחרונה היא מדיניות ישראל בנוגע למהגרים לא חוקיים, שמנהיגים בולטים ביהדות התפוצות מתחו עליה ביקורת נוקבת. גם במספר דיונים של הדיאלוג עלה נושא זה, אגב הדיון על ביקורת ועל הסטנדרטים שיהדות התפוצות צריכה או רשאית לדרוש מישראל. ״אני לא יכול לשתוק כאשר ישראל מגרשת מבקשי מקלט״, אמר משתתף באוסטין. ״אם אתה מבקשים ממני לא לדבר, זה בעצם לומר לי שאני לא חלק מהמשחק״, אמרה משתתפת בניו יורק.

כפי שנצפה גם בדיאלוגים ובמחקרים קודמים, שאלת הביקורת על ישראל קשורה לשאלת הזהות הפוליטית של המשתתפים, ובכך אפשר היה להיווכח גם השנה – הן ביחס למשתתפים מהתפוצות והן ביחס למשתתפים בישראל. ככל שהמשתתף נוטה יותר שמאלה, כך גבוה יותר רצונו לראות את ישראל חשופה לביקורת, מן הסתם, משום שהסכמתו למדיניותה של ישראל כפי שהיא כיום נמוכה יותר. במילים אחרות – קשה להפריד את העמדה העקרונית הנוגעת לזכותם של יהודים בתפוצות (או חובתם) להשמיע ביקורת על ישראל, מהפוזיציה הפוליטית שהם נמצאים בה, ובמסגרתה הם מעוניינים יותר או פחות להשמיע ביקורת על מדיניות ישראלית ספציפית. בהקשר העקרוני, גם ישראלים אומרים שהם מוכנים לשמוע ביקורת, כפי שהוזכר כבר במחקרים קודמים של המכון. על פי כמה סקרים, ישנה בישראל רמה גבוהה של קבלה והסכמה לביקורת של יהדות העולם על ישראל, וזה סימן לכך שהישראלים אינם עיוורים לציפיות של יהודי התפוצות. “%62 [מהישראלים] אומרים שליהודי אמריקה יש זכות למתוח ביקורת חופשית ופומבית על ישראל ועל מדיניותה; שיעור זה גדול כפליים ויותר ממספר הישראלים שאינם חושבים כך״. אבל מעֵבֶר לעניין העקרוני – ההקשר הפוליטי מעורר קושי, משום שהציבור היהודי בתפוצות נוטה לשמאל הרבה יותר מאשר הציבור היהודי בישראל. כלומר, בציבור הישראלי תהיה נטייה גבוהה יותר לדחות את הזכות לביקורת יהודית – לא עקרונית, אבל מעשית – ובציבור היהודי הלא ישראלי תהיה נטייה גבוהה יותר לדרוש את הזכות לביקורת יהודית – הן עקרונית והן מעשית.

הנה לדוגמה החלוקה על פי מפתח פוליטי, ביחס לשאלה – האם אתם מסכימים כי על יהודי התפוצות לדרוש מישראל סטנדרט גבוה יותר מזה שהן דורשים ממדינות אחרות. ניכר ממנה כי הן בישראל, ההסכמה לקבל הצבת סטרנדרט כזה גבוהה יותר בקרב השמאל, והן בתפוצות, הרצון להעמיד סטנדרט כזה גבוה יותר בקרב השמאל (האגף הליברלי):

כאמור, מפתח פוליטי זה מקפל בתוכו פוטנציאל של מחלוקת: בקרב יהודי התפוצות יהיה רוב שרוצה להעמיד סטנדרט גבוה, בקרב יהודי ישראל יהיה רוב שמבקש שלא יועמד סטנדרט כזה. קושי זה מחייב מידה של זהירות: אם ישראל לא תאפשר מרחב סביר של אפשרות לביקורת מבלי שתגיב כאילו מדובר במהלך לא לגיטימי, היא תקשה מאוד על יהודים בתפוצות לנהל איתה שיח ממשי – ותגרור תלונות על כך שהיא ותומכיה מגבילים את חופש הבעת הדעה. מצד שני, אם ביהדות התפוצות יתרחב השיח הביקורתי על ישראל במידה נרחבת, ויתפוס חלק משמעותי מהדיון על ישראל ומזירת היחסים עימה, הרי שבכך היא תעורר קוצר רוח ואפילו רוגז בקרב ישראלים רבים – ישראלים שאינם מעוניינים בעוד ביקורת על מדינתם. ״יש מספיק ביקורת על ישראל, אז למה גם היהודים צריכים למתוח עליה ביקורת? מה, יש להם תחושה של מחסור?״ שאל בסרקזם משתתף ישראלי.

במקביל לדיון על ביקורת של יהודי התפוצות על ישראל הועלו בכמה דיונים גם טענות על הביקורת המושמעת מישראל כלפי יהודי התפוצות. בעיקר דובר על התבטאויות חריפות או מזלזלות של גורמים ממלכתיים, אם רבנים ואם פוליטיקאים, נגד הזרמים הדתיים הפרוגרסיביים. התבטאויות אלה לא נתפסות כביקורת עניינית אלא כהטחת עלבון – וראוי לומר שסגנונן אכן נוטה לעיתים להטחת עלבון יותר מאשר לביקורת עניינית. ועם זאת, נדמה שיהודים בתפוצות מתקשים להשלים גם עם ביקורת מישראל המושמעת בנימוס יחסי, כאשר מדובר בקביעות גורפות על עתידם, או על אמונותיהם, או על תרבותם. ״אני לא רוצה לשמוע כל מיני ישראלים מסבירים שעוד מעט לא יהיו יהודים בתפוצות, כי אנחנו כאן כדי להישאר״, אמרה משתתפת אמריקאית. ״יש לכם אובססיה עם התבוללות״, אמר אחר, בכוונו לישראלים. ״אבל אנחנו לא נתחיל פתאום להגיד לצעירים שלנו עם מי להתחתן, ולא נציב בקהילות שלנו קריטריונים לקבלה של רבנים אורתודוכסים שלא מבינים דבר וחצי דבר על החיים בתפוצות״, אמר אחר.

ניסיון לקבוע קווים ברורים של ביקורת ״מותרת״ ו ״אסורה״ מעלה קשיים רבים – קודם כל מן הטעם העקרוני שרבים מהיהודים אינם מעוניינים שיוצבו גבולות כאלה על ידי גורם כלשהו. עם זאת, בדיוני הדיאלוג הייתה הסכמה כללית שהשימוש בביקורת צריך להיות בעצמו מבוקר, ושתוצאותיה של ביקורת לא תמיד הן חיוביות. ״המטרה בעינַי זה לא להאשים את ישראל, אלא להיות אפקטיביים בלהשפיע עליה. אם זה אומר ביקורת – שתהיה ביקורת. אבל אם הביקורת לא עובדת – אולי כדאי לנסות משהו אחר״, אמר משתתף בסנט לואיס. משתתפת צעירה מאוסטרליה אמרה (בדיון בישראל) שהיא מבינה ״למה ישראלים לפעמים מתרגזים כשבאים אליהם בכל מיני טענות. צריך לחשוב איך להגיע ללב שלהם, ולא איך להרגיז אותם״, אמרה.

חובת התייעצות, חובת פעולה

לסיכום תמציתי של השדות שנבחנו להתייעצות ופעולה, להלן טבלה המסכמת כמה מהנושאים המרכזיים שבהם הייתה הסכמה רווחת על חובת התייעצות של התפוצות עם ישראל, והנושאים שבהם הייתה הסכמה רווחת על חובת פעולה של יהודי התפוצות הנובעת ממחויבותם לישראל:
נושא חובת התייעצות חובת פעולה
מקלט בטוח סיוע לישראל בכל מה שנוגע לביצורה כמקלט בטוח, כולל תמיכה פוליטית (הקשורה ליכולת השרידות שלה) וכלכלית
השקעת משאבים להמשיך להשקיע בישראל, גם בחיזוק המדינה, וגם בחיזוק שקול היטב של גורמים ספציפיים בהתאם לעמדות וסדרי עדיפות
מיהו יהודי ושבות חילופי דעות מתמידים בשאלת המרחב היהודי והשפעתו על יחסי הקהילות הכרה ופעולה מתוך התחשבות באפשרות ששינוי דרמטי במרחב היהודי בתפוצות עשוי לגרור את ישראל לשנות את הגדרות השבוּת
פלורליזם יהודי בישראל
חילופי דעות עם גורמים מתאימים (כולל בעלי עמדות הפוכות) בכדי לזהות נכון את מרחב הפעולה האפשרי בישראל פעולה לחיזוק הפלורליזם היהודי בישראל, על סמך זיהוי עירני של המציאות החברתית והפוליטית
דיאלוג עם ישראל כולה, על שלל מרכיביה החברתיים והפוליטיים לשאוב מהדיאלוג קווים מנחים לשינוי והתאמת מדיניות גם בתפוצות

יחסים תרבותיים ואישיים בין יהודים

פרק אחרון והכרחי בדיון על יחסי ישראל-תפוצות הוא זה הנוגע ליחסים שאינם מוסדרים או מוסדיים – יחסים בין בני אדם, יהודים מהתפוצות ויהודים מישראל. בעשורים האחרונים השתפרה מאוד היכולת לייצר מפגשים כאלה, הן פיסיים והן במרחב הקיברנטי. מפגשים כאלה, כך על פי פרמטרים רבים העומדים לרשות החוקרים, מייצרים קשב רב יותר, מחזקים את הרצון לשיתוף פעולה, ותורמים לתחושה של גורל משותף.

יחסים בין יהודים מחוזקים באמצעות פעילויות יזומות, כמו תוכניות נסיעה שונות, הוצאת שליחים ישראלים לתפוצות, תיירות פנים וחוץ וכדומה. חלק ניכר מהמשתתפים במפגשים העידו כי ליחסים כאלה השפעה עליהם שהיא גדולה ומשמעותית יותר מזו הניכרת בפעילות מוסדית.

״מספיקים כמה ימים של הכּרוּת עם יהודים ממקומות אחרים כדי להבין שישראל זו לא האופציה היחידה של יהדות״, אמר צעיר ישראלי באחת המכינות (שמפגישה ישראלים ולא ישראלים). ״כשאני נמצאת כאן אני מבינה הרבה יותר טוב איך ישראלים חושבים ועם מה הם מתמודדים. כשהייתי בחו״ל חייתי בלה-לה-לנד״, אמרה משתתפת צעירה מהתפוצות. ״יש לי קרובי משפחה בישראל, אז עם כל הכבוד לאידיאולוגיה, כשנופלים עליהם טילים הלב שלי איתם״, אמר משתתף במיניאפוליס. ״אני מאמין שבסופו של דבר יחסים אישיים זה המפתח. ככל שנפגיש יותר ישראלים עם יותר יהודים אמריקאים כך יהיו פחות בעיות״, אמר מנהיג באחת הקהילות הגדולות של ארה״ב.

היוזמה למפגש אישי מתאפשרת לעיתים בשל פעילות יזומה של ישראל או של קהילות בתפוצות, אבל במקרים לא מעטים היא פרי יוזמה אישית של היהודים עצמם. יהודי התפוצות באים לישראל ו ״מרגישים בבית״, כפי שרובם המוחלט של משתתפי הדיאלוג מהתפוצות הסכימו (82% מכלל המשתתפים מהתפוצות, קצת יותר מ-70 אחוזים מקרב המשתתפים הצעירים מהתפוצות). עד כדי כך, ש-63% מהם ״ישקלו לגור בישראל״. מקרב הישראלים, כמעט כולם צעירים, 69% אמרו שהם ״מרגישים בבית״ כאשר הם מבקרים קהילה יהודית בתפוצות. 86% מהם אמרו שלוּ היו מתגוררים בתפוצות ״הייתי חבר/ה בקהילה יהודית״. (נתוני האמת ביחס לישראלים המתגוררים בתפוצות נמוכים בהרבה. רק בשנים האחרונות ישנה התעוררות מסוימת המביאה פלח ניכר יותר מתוכם לשקול חיים מעורבים בקהילה יהודית).

אך בעיקר, כפי שהוזכר כבר קודם, ניתן להתרשם כיצד ״היהודים עצמם״ הם הגורם שמקרב יהודים ליהודים, ושמקרב את ישראל והתפוצות. כאשר בדקנו את עוצמתם הן של גורמים המקרבים והן של גורמים המרחיקים את היהודים אלה מאלה, התברר שהיהודים הם הכי פחות מרחיקים וגם הכי מקרבים. זה נכון הן כאשר מדובר בקרבת יהודי התפוצות לישראל, והן כאשר מדובר בקרבת יהודי ישראל לתפוצות. ״היהודים״ מקבלים את הציון הגבוה ביותר (בסולם של 1-4) כגורם ״מקרב״, ואת הציון הנמוך ביותר כגורם ״מרחיק״.

הקודם
הבא