ספריית מאמרים / דיאלוג ישראל תפוצות

המנעד היהודי בעידן של זהות גמישה: עמדות יהודי העולם

ההשלכה העיקרית של הסביבה המשתנה של יהודיוּת על הקצאת משאבים לפעילות יהודית ברורה למדי. לדברי הרוב המכריע של משתתפי הדיאלוג: יש להשקיע בכל אלה שרוצים להשתתף, בלי להתחשב יותר מדי בסוג היהודיוּת שלהם. “השאלה אינה צריכה להיות מיהו יהודי, אלא איזה פרויקט טוב בעבור הקהילה היהודית וכיצד נוכל להשיג את היעדים שלנו", טענה משתתפת בברזיל.233 “לדעתי, אם מישהו מכריז על עצמו כעל יהודי, יש להושיט לו יד", אמר משתתף בדטרויט.234 “הייתה תשוקה רווחת להושיט יד לאלה שנמצאים בשוליה של הקהילה, לשתף אותם ולהקצות משאבים לשם כך", נרשם בסיכום של הדיונים בבוסטון.235

ההסתייגויות היו מעטות, ובעיקר מסיבות פרגמאטיות. דהיינו, הדאגה שהמשאבים לא יספיקו לכסות את כל המגזרים. “זה היה מעניין שבסלבדור, קהילה ובה אחוז גבוה של יהודים שעברו גיור, מרבית המשתתפים בקהילה הסכימו על כך שההקצאות צריכות להיות מופנות ל'יהודים', כפי שהם מוגדרים על-ידי הקבוצות היהודיות הראשיות".236 דעת מיעוט: “פתיחות רבה מדי עלולה לדלל את משאבי הקהילה".237

בדיונים של המכון למדיניות העם היהודי הצגנו למשתתפים כמה אפשרויות בחירה, הנוגעות לשאלה איזה יהודים צריכים לזכות במימון לפעולותיהם מהקהילה המאורגנת (ואולי, בתוכניות אחדות, מישראל). הצענו להקצות את המשאבים: ל'יהודים', כפי שהם מוגדרים על-ידי הקבוצות היהודיות הראשיות, ליהודים המוגדרים על-פי ההלכה (האורתודוקסית), לכל אלה שמצהירים שהם יהודים או לכל מי שמבקש להשתתף. ההסכמה הכללית הייתה שההלכה היא קריטריון מגביל מדי למימון של תוכניות. בכמה דיונים הוזכרה דוגמת הפתיחות של חב"ד, כהוכחה לכך שאפילו האורתודוקסיה, כאשר היא מגלה פתיחות, אינה מגבילה עצמה רק ליהודים שיהדותם הוכחה על-פי ההלכה.

מגוון הדעות נע, אם כן, בין אלה שרצו לשמר את מרב המשאבים ליהודים, כפי שהם מוגדרים על-ידי אחד הזרמים היהודיים, לבין אלה שהציעו לקבל כל אדם שעובר בדלת (חריג בולט בכל הקהילות בארה"ב: יהודים משיחיים נחשבים מחוץ לתחום בפעילויות הקהילתיות – לא כיחידים, אלא כנציגים של תרבות שהיהודים תופסים כמסכנת את תרבותם-שלהם).

מהן ההשלכות המעשיות של עמדות אלו? ברור שלמקבלי ההחלטות אין אפשרות להקצות לכולם את כל מה שהם רוצים, ולכן עליהם לקבוע סדרי עדיפויות. אולם, על-סמך הדיונים הללו, סביר להניח שמוסדות יהודיים וממשלת ישראל צריכים להביא בחשבון את הנקודות הבאות:

  1. יהודים אינם רואים בעין יפה הדרה עקרונית. אם המשאבים מוקצים על-סמך סדרי עדיפויות, אזי אלה צריכים להיקבע על בסיס המציאות הפיננסית ולא על בסיס של העדפות אידיאולוגיות מחנאיות.
  2. ישנה תחושה בקרב יהודים רבים שהקהילה היהודית עדיין לא עושה עבודה טובה מספיק בהושטת יד לקהילה הרחבה יותר. ייתכן שהטוענים כך אינם מודעים לכל העובדות וייתכן שהם טועים בהערכתם, אבל מאחר שרבים כל כך מחזיקים בדעה כזאת, יש להתחשב בהתרשמות שלהם.
  3. ממשלת ישראל, בתור גוף שמייצג תפיסה מצומצמת יותר של היהודיוּת, צריכה להיות ערה לצורך להתוות את כל התוכניות באופן שלא יפגע ביהודים בחו"ל, בשל הדרה שאינה מקובלת עוד במציאות של יהדות התפוצות.
  4. צריכה להיות הבנה טובה יותר במוסדות עצמם, ובכלל זה במוסדות הדתיים, של יעדי המימון בהקשר הקהילתי הרחב. מפגשי הדיאלוג העלו אפשרות שיהודים פעילים, למרות שהם מבינים את הסיכונים הכרוכים בכך (האפשרות של עלבון וכדומה), היו רוצים לראות גישה נועזת יותר לקירוב יהודים מרוחקים ובני משפחותיהם וניסיון להפכם במשך הזמן ליהודים “באופן מלא".
  5. מרכיבי היהדות, שנתגלו כחשובים בעיני מרבית היהודים, עשויים לרמז לכך שנתח גדול יותר מהעוגה הפיננסית היהודית צריך להיות מושקע בתוכניות שמתקשרות עם הסנטימנט התרבותי והלאומי של היהודים, ולא עם תחושת הדתיות הנחלשת שלהם (דהיינו: להשתמש בשבת כמכשיר תרבותי, לא כמכשיר דתי). זהו אתגר בעיקר לקהילות שאמצעי הביטוי העיקרי שלהן הוא בית הכנסת.
הקודם
הבא