ספריית מאמרים / פרויקט הפלורליזם בישראל

מדד הפלורליזם 2020

מדד הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי נערך השנה בצילה של מגפת הקורונה, ומיד בתום שנה שבה החברה הישראלית עברה שלוש מערכות בחירות קשות ומתוחות. הוא מלמד שאירועים אלה לא ערערו באופן ניכר, לפחות בשלב זה, את תחושת הלכידות הישראלית. במדד הנוחות הבוחן האם לישראלים ״נוח לחיות בישראל כמי שהם״ אין כמעט שינוי לעומת השנה שעברה. באופן דומה, רוב הישראלים, יהודים ולא יהודים, מרגישים ״ישראלים אמתיים״ לפחות במידה מסוימת.

להלן כמה מהממצאים המשמעותיים ביותר במדד השנה, ולאחריהם דיון מפורט במשמעותם:

  1. עלייה דרמטית לעומת השנה שעברה בשיעור הערבים המגדירים את זהותם העיקרית ״ישראלי״ וירידה חדה מקבילה בשיעור המגדירים את זהותם ״פלשתיני״.
  2. במקביל, רק אחד מחמישה ערבים סבור שהיה פעם בית מקדש (יהודי) על הר הבית. רוב ניכר בקרב המוסלמים בישראל סבורים שלא היה בית מקדש על הר הבית. בנוסף, רוב הערבים סבורים שחלק ניכר או רוב היהודים בישראל ״קיצונים״.
  3. רק 14% מהיהודים סבורים שהרבנות היא מוסד חיוני ומתפקד. עם זאת, רק אחד מחמישה יהודים תומך בביטולה של הרבנות.
  4. ממצאים נוספים מעידים על הדימוי השלילי של תרומת המגזר החרדי למדינת ישראל. רוב מקרב החילונים סבור שיחס החברה לחרדים טוב מדי.
  5. מחצית מהיהודים בישראל סבורים שיש לשמור על חוק השבות במתכונתו הנוכחית. כשליש סבורים שיש לשנות סעיפים בחוק כך שייעשה סלקטיבי יותר. מעטים מאוד (6%) סבורים שיש לבטלו.
  6. רוב ניכר באוכלוסייה היהודית תומך בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת. אין השפעה ממשית לבעלות על רכב (או לא) על עמדת הישראלים בנושא זה.

האינדקס 2020

Slide1
Slide2
Slide3
Slide4
Slide5
Slide6
Slide7
Slide8
Slide9
Slide10
Slide11
Slide12
Slide13
Slide14
Slide15
Slide16
Slide17
Slide18
Slide19
Slide20
Slide21
Slide22
Slide23
Slide24
Slide25
Slide26
Slide27
Slide28
Slide29
Slide30
Slide1 Slide2 Slide3 Slide4 Slide5 Slide6 Slide7 Slide8 Slide9 Slide10 Slide11 Slide12 Slide13 Slide14 Slide15 Slide16 Slide17 Slide18 Slide19 Slide20 Slide21 Slide22 Slide23 Slide24 Slide25 Slide26 Slide27 Slide28 Slide29 Slide30

לחץ כאן להורדת המצגת כקובץ PDF

 

אירוע חשיפה דיגיטלי

הקדמה

זו השנה השישית שבה מפרסם המכון למדיניות העם היהודי מדד פלורליזם שנתי, והשנה החמישית שבה הממד מתבסס, בין השאר, על סקר עמדות מקיף. כמו בשנים קודמות, הסקר כלל משיבים יהודים ולא יהודים, ובמקרה של המשיבים היהודים הוא נסמך על מאגר המשיבים הגדול לסקר יהדות-ישראלית של המכון משנת 2018. המדד הכללי מורכב מרשימה קבועה של נושאים שלהם נקבעה נקודת מוצא להשוואה (Baseline), שהיא מעין תמונת מצב המאזנת בין תפיסות שונות ומאוויים שונים של קבוצות בחברה הישראלית. מול הגדרת נקודת מוצא מאוזנת זו מוצבים בכל שנה נתונים רלוונטיים, המאפשרים לבדוק מגמות משתנות ובעזרתן לפענח עד כמה המציאות הישראלית מתקרבת או מתרחקת מנקודת המוצא.

את הסקר ערך השנה (כמו בשנה שעברה) הפרופ׳ קמיל פוקס מאוניברסיטת תל אביב. עורכי המדד הם נוח סלפקוב ושמואל רוזנר, מהמכון למדיניות העם היהודי. את הבייסליין למדד כתב עמית המכון תא״ל (מיל.) מייק הרצוג. לניתוח תרמו גם עמיתי המכון ד״ר שלמה פישר, אבי גיל וד״ר ענבל הקמן.

משבר הקורונה

למדד הפלורליזם אין קשר ישיר למשבר הבריאותי והכלכלי העובר על ישראל והעולם בתקופת הכנתו. מטרתו לזהות מגמות ארוכות טווח ולא להגיב להתפתחויות קצרות טווח. עם זאת, משברים מייצרים לעיתים נקודות מפנה שהשפעתן נמשכת גם עם תום המשבר. בהקשר זה, ראוי לבחון כמה נתונים המיוצגים במדד, ובראשם האלה המתייחסים לקבוצות שמתבלטות בתקופת המשבר.

נציין שני נתונים כאלה, הנוגעים ליחסם של ישראלים שאינם חרדים לישראלים חרדים. בתקופת משבר הקורונה נרשם עיסוק נרחב באופן שבו החברה החרדית מתמודדת עם הנחיות הממשלה, עם הצורך לשנות אורחות חיים ועוד. לחברה החרדית אמון נמוך יחסית במוסדות חשובים של המדינה, עובדה שבאה לידי ביטוי בכך שקבוצות משמעותיות מהם השתהו בקיום את הנחיות מקבלי ההחלטות במערכת הבריאות ובממשלה[1]. בולטותם הן בהזדקקות לתשומת לב נפרדת, הן בשיעור הנפגעים, הן בצורך להפניית משאבים מיוחדים, עשויה להשפיע הן על המערכת החרדית הפנימית (הנהגה, ערכים, יחס למוסדות) והן על יחסם של ישראלים אחרים לחרדים.

מדד הפלורליזם בודק מדי שנה את היחס לקבוצות שונות באוכלוסייה, והחרדים מדורגים באופן עקבי בתחתית סולם ״התרומה למדינה״ (זה לא אומר שאינם תורמים, אלא שישראלים אחרים תופסים אותם כמי שאינם תורמים). הם דורגו במקום נמוך גם בשנה זו, ובשקלול תשובות היהודים והלא יהודים, החרדים הם מי שתרומתם למדינה נתפסת בממוצע כנמוכה ביותר מכלל הקבוצות שנבדקו (במדד הנוכחי נבדקו 17 קבוצות. ביחס לרובן לא ניכר שינוי ממשי לעומת השנה שעברה).

השנה נוספה לשאלה זו גם שאלה מפורטת יותר הבודקת האם לדעת הישראלים החברה היהודית מתייחסת לקבוצות מיעוט שונות ״לא מספיק טוב״ ״טוב״ או ״יותר מדי טוב״. בשאלה זו (כמו בשאלת התרומה למדינה) ניכר פער ממשי בתשובות על פי סולם שמירת המסורת. מחצית האוכלוסייה החילונית סבורה שהחרדים זוכים ליחס יותר מדי טוב. לעומתם המחצית המסורתית והדתית נוטה לקביעה שהיחס לחרדים טוב, או לא מספיק טוב. קרי, היחס צריך שימור או שיפור. כאמור, נתונים אלה נאספו במהלך ועל רקע משבר הקורונה. הם מעידים על היחס לחרדים בתקופה נתונה שהיא גם תקופה משברית. יש צורך לעיין בהם שוב בשנים הבאות, כדי לבחון האם ועד כמה הם משתנים עם תום המשבר, וגם על רקע תמורות, אם יהיו, בחברה החרדית עצמה.

יחסי דת ומדינה

בשלוש מערכות בחירות שנערכו בישראל בשנה האחרונה הובלטו לעיתים מוקדי אי הסכמה בנושאי דת ומדינה. כך בשאלות הנוגעות לתקצוב לימודי תורה בחברה החרדית, כך בכאלה הנוגעות לחוקי המגבילים תחבורה ציבורית בשבתות וחגים או קובעים כללים לכשרות, כך בכאלה המתמקדות בסמכות שהקנתה המדינה לרבנות הראשית בנושאים כמו נישואים וקבורה. במקביל, חל השנה לפחות שינוי ממשי אחד במציאות בהקשר ליחסי דת ומדינה. לפחות עד לתחילתו של משבר הקורונה, שחייב את הישראלים להסתגר בבתיהם, אפשר היה לזהות שינוי ממשי בהפעלה של תחבורה ציבורית בשבתות, ביוזמה ובמימון של עיריות ברחבי הארץ. שינוי זה התאפשר כאשר ערים ומועצות ניצלו את התקופה שבה המערכת הפוליטית הלאומית טרודה בענייני בחירות כהזדמנות לקבוע עובדות בשטח.

תמיכת הציבור בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת ידועה זה מכבר, והוכחה בסקרי דעת קהל רבים[2]. עם זאת, לא נבחנה לעומקה הטענה הרווחת שעל פיה תחבורה ציבורית נדרשת באופן מיוחד בעיני ישראלים שאין להם גישה לרכב פרטי. בדיקת המכון למדיניות העם היהודי מעלה שבטענה זו אין ממש משני טעמים: האחד – חלק ניכר ממי שאין להם גישה לרכב הם ישראלים המתנגדים בנחרצות לתחבורה ציבורית בשבת (בעיקר חרדים). השני – בקבוצות התומכות בתחבורה מלאה או חלקית אין הבדל ניכר בין בעלי הרכב למי שאין להם גישה לרכב. כלומר: בעניין תחבורה ציבורית בשבת למרבית ישראלים יש עמדה עקרונית שאיננה נובעת מנסיבות חייהם הספציפיות, אלא ממיקומם על סולם שמירת המסורת. 56% מכלל המדגם ו 52% מקרב חסרי הרכב סבורים שיש להפעיל תחבורה ציבורית בשבת (או ללא הגבלה או למעט בערים ובשכונות דתיות).

מיקום של יהודי ישראלי על סולם שמירת המסורת משפיע מאוד, אך אינו המשתנה הקובע היחיד, גם ביחסם של היהודים בישראל לתפקידה ותפקודה של הרבנות הראשית לישראל. תדמיתו של גוף זה אינה גבוהה כבר שנים רבות[3], וסקר המכון מלמד שרק שיעור קטן מהיהודים בישראל (14%) סבורים שמדובר בגוף שהוא גם נחוץ וגם מתפקד כראוי. שאר היהודים מבקשים שיפור בתפקוד הגוף, או צמצום ניכר בסמכויותיו, או את ביטולו. בחלוקה לשתי קבוצות, מי שרוצים ברבנות בעלת סמכויות ומתפקדת, למי שרוצים רבנות מצומצמת או כלל לא סבורים שהוא נחוצה, ניכרים הפערים על פי המסורת. כך, רוב מקרב מי שמוגדרים ״דתיים״ אינם סבורים שהרבנות מתפקדת היטב, אך מעוניינים שתתפקד. לעומת זאת, בקרב חילונים קצת מסורתיים הרוב סבורים שיש לצמצם מאוד את היקף הסמכויות של הרבנות (ולא רק לשפר את תפקודה, 54%), ובקרב ״חילונים לחלוטין״ כמחצית (48%) סבורים שיש לבטלה[4].

דוגמה מעניינת לפער בין עמדות הציבור לבין עמדות הרבנות הראשית – מסוג הפערים המביאים לניכור כלפי המוסד והעומדים בראשו – אפשר למצוא ביחס לגיור. על פי ממצאי המכון, רק מיעוט מקרב היהודים בישראל מקבלים את עמדת הרבנות הראשית שעל פיה יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה או התגייר גיור אורתודוכסי (38%). למעשה, לעמדה זו יש רוב רק בקרב יהודים שהגדרתם העצמית דתי או חרדי. בקרב שאר היהודים ישנה נכונות לקבלת ערוצים נוספים של גיור שאיננו אורתודוכסי, וכן, בקרב חילונים, לקבלת יהדות גם על פי האב. יש לציין עם זאת, שרק מיעוט קטן מהיהודים בישראל (7%) מוכנים לקבל הגדרה עצמית בלבד (מי שאומר על עצמו שהוא יהודי) כקריטריון מספק ליהודיות[5].

יהודים ולא יהודים

בארבע השנים האחרונות נסקרת גם קבוצה של ערבים במסגרת סקר הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי. סקר זה נערך טלפונית ובערבית, ובוחן שאלות שחלקן דומות וחלקן שונות מאלה המופיעות בשאלון ליהודים. בין השאר, נבחנים בחתכים שונים היבטים של זהות, ובהן השאלה מהי הזהות העיקרית מבין כמה אפשרויות: ערבית, ישראלית, פלשתינית וערבית-ישראלית. בשאלה זו ניכר השנה שינוי משמעותי מאוד לעומת השנה שעברה, בעיקר בתשובותיהם של ערבים מוסלמים (שהם הרוב המכריע מבין הלא יהודים בישראל). עיקרו של השינוי, עלייה חדה בשיעור המגדירים את זהותם העיקרית ״ישראלים״ לעומת ירידה משמעותית בשיעור המגדירים את עצמם ערבים וירידה חדה בשיעור המגדירים את עצמם פלשתינים. למעשה, בסקר השנה פחות מאחד מעשרה לא יהודים בישראל אמרו שהזהות העיקרית שלהם היא של ״פלשתינים״, בעוד שכרבע מהמשיבים (23%) הגדירו את עצמם ״ישראלים״. שיעור המשיבים שהגדירו את עצמם ערבים-ישראלים נותר כמעט ללא שינוי, כך שבסך הכל, כמעט

שלושה מכל ארבעה לא יהודים בישראל הגדירו את עצמם ישראלי או ערבי-ישראלי.

את הסיבות לשינוי זה איננו יודעים בוודאות. יש להמתין לסקרים נוספים כדי לראות האם מדובר בשינוי אמתי, וכן לאמוד האם מדובר בשינוי ארוך טווח. יש לציין כי סקרים אחרים, שהשאלות בהן לא היו זהות, כבר הדגימו ששיעור הערבים בישראל המייחסים לעצמם זהות ״פלשתינית״ נמצא בירידה[6].  אם אכן מדובר בשינוי כזה, אין ספק שמדובר בשינוי משמעותי בחברה הערבית בישראל. בהתייעצות עם הסוקרים (פרופ׳ קמיל פוקס ויוסף מקלדה, המייסד והבעלים של מכון הסקרים סטאטנט) הועלו שתי השערות בנוגע לאופי השינוי, שכאמור, רק סקרים נוספים יאמתו או יפריכו.

האחת: שמדובר באחד משני עניינים טכניים. יש אפשרות שפערי דגימה הביאו להבדל מסוים בין הסקרים (אם כי ההבדל בין הממצאים משמעותי, כך שקשה להניח שפער דגימה יהיה הסיבה היחידה). סיבה טכנית אפשרית נוספת היא שמדובר בהבדל הנובע ממבנה השאלון. מכיוון שבשאלון הוצגה מוקדם יותר השאלה עד כמה הנשאלים מרגישים ישראלים אמתיים, ייתכן שהייתה לכך השפעה על תשובתם המאוחרת יותר בנושא הזהות.

השנייה, והחשובה יותר: השינוי המשמעותי השנה הוא תוצר של השיח סביב מערכות הבחירות, ההשתתפות הניכרת של בוחרים ערבים בימי הבחירות, הנוכחות הבולטת של המפלגה המייצגת את רוב הבוחרים הערבים (הרשימה המשותפת[7]) בזירה הפוליטית, כולל בניסיונות להרכבת קואליציה ותמרונים פרלמנטריים נוספים, ועל זה אפשר להוסיף גם את הבולטות של אנשי רפואה ערבים בתקופת משבר הקורונה. הרבה דובר ונכתב השנה על תקופת הבחירות 2020-2019 כנקודת מפנה בנכונותם של הערבים להנכיח את עצמם בזירה הפוליטית הלאומית[8]. ייתכן שסקר המכון מעיד על השינוי הזה ועל האופן שבו הוא מעצב מחדש גם את התודעה של ערביי ישראל.

השתתפות של ערביי ישראל במערכת הפוליטית היא כמובן מגמה רצויה. עם זאת, אין בה כדי להסיר מסדר היום כמה מהמכשולים המקשים על הנציגות הפוליטית המשמעותית המייצגת אותם לחבור למפלגות המייצגות את הרוב היהודי למבנים קואליציוניים מלאים, או אפילו רופפים (תמיכה מבחוץ). משימתם של חוקרי החברה הישראלית הייתה כמובן פשוטה בהרבה אם כל הנתונים בכל משאלי דעת הקהל היו מצביעים בכיוון דומה, אולם זה אינו המצב. גם בסקר המכון של 2020, בצד הזינוק החד בשיעור הערבים המעידים על זהותם כישראלית, ואומרים שהם מרגישים ״ישראלים אמתיים״ (כשני שלישים, אם לחבר את המרגישים כך במדיה מסוימת ובאופן מלא), ניתן להבחין באבני נגף להשתלבות מלאה של המיעוט בחברת הרוב. השנה, סימן כזה ניכר היטב במענה של לא יהודים לשאלה האם בהר הבית עמד אי פעם בית מקדש יהודי.

זו שאלה טעונה מאוד במסגרת הכוללת של הסכסוך הישראלי-פלשתיני משני הצדדים. הן ״הכחשת הזיקה ההיסטורית של היהודים לבית המקדש, לכותל המערבי ולעיר בכללותה, מצד גורמים מוסלמיים דתיים ורבים אחרים״ והן ״מן הצד היהודי, אי–הכרה בחשיבות ירושלים למוסלמים טרם הופעתה של הציונות״[9]. מבלי להידרש לשאלות של ממצאים ארכאולוגיים וראיות היסטוריות, ברור כי רוב מוחלט של היהודים בישראל (ובעולם) מאמינים שבית מקדש יהודי עמד על הר הבית. אמונה זו חוצה מחנות פוליטיים ואינה מושפעת מעמדות הנוגעות לפתרון הרצוי לסכסוך. בעיני היהודים המקדש הוא עובדה היסטורית, שהכחשתה (שהתגברה בעשורים האחרונים[10]) היא מעשה שאין להבינו אלא כניסיון לקעקע את הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לבין ארץ ישראל. כך, כאשר הכחשה זו באה מפיהם של מנהיגי הרשות הפלשתינית, וכך ללא ספק גם כאשר היא ניכרת בדעת הקהל של ערביי ישראל[11].

כמחצית מבין הלא יהודים בישראל, ורוב ניכר מבין המוסלמים (59%) סבורים כי לא היה בית מקדש יהודי על הר הבית. עוד כשליש אומרים שאינם יודעים, קרי, אינם משוכנעים שהיה אך גם אינם מכחישים שהיה (נתון זה עשוי לרמז על פוטנציאל חינוכי לפחות בנוגע למי שטרם גיבשו עמדה). מקרב הנוצרים והדרוזים שהשיבו לסקר (שיעורם נמוך, כך שהאפשרות לבעיית דגימה קיימת) כמחצית השיבו שאינם יודעים, ושיעור המכחישים במפורש את קיומו של בית מקדש כרבע.

יחסי ישראל תפוצות

מדד הפלורליזם עוסק בעיקרו בחברה הישראלית אך נכללים בו גם מרכיבים שיש בהם עניין מובהק ליהודי התפוצות. כך, לדוגמה, שאלות הנוגעות ליחס לזרמים יהודיים שונים שחלק ניכר מיהדות התפוצות משתייכת אליהם. כך גם שאלות הנוגעות לעמדות בישראל בנוגע לסוגיות הקושרות את יהודי התפוצות לישראל. השנה נבחנו במסגרת המדד עמדות הציבור היהודי בישראל בשתי סוגיות טעונות מאוד בהקשר של יחסי ישראל תפוצות. האחת היא שאלת מיהו יהודי, והשנייה, שכמובן קשורה אליה בקשר הדוק, שאלת חוק השבות.

את שאלת מיהו יהודי כבר הזכרנו בסעיף העוסק בסוגיות דת ומדינה. היא מלמדת על תפיסה שמרנית של יהודי ישראל במובן זה שכמעט כולם מחייבים גיור, או הורה יהודי, למי שרוצה להיחשב כיהודי. ועם זאת, שרובם הגדול אינם מתעקשים על הפורמט האורתודוכסי כנתיב בלעדי לגיור. שאלת חוק השבות שהצגנו השנה מחדדת דיון הנוגע ליהודים בישראל וליהודים בעולם. כמובן, חידוד כזה עשוי לסבול מהטיה בשל משבר הקורונה, והשלכותיו על תפיסות הציבור ביחס להגירה בכלל. אך נדמה שבמקרה זה מה שניכר בסקר נובע גם מגורמים אחרים, ובהם ההכרה כי בשנים האחרונות רוב המהגרים לישראל על פי חוק השבות אינם יהודים, וכמו כן, כי שיעור הלא יהודים המהגרים על פי חוק השבות נמצא בעלייה. עובדה זאת עולה לעיתים לדיון ציבורי, וביתר שאת בשנים האחרונות (כולל בתקופת מערכות הבחירות של 2019-2020)[12].

נתון זה, שבבסיסו איננו שנוי במחלוקת גם אם יש פרשנויות שונות בנוגע למספרים המדויקים, כבר הוביל כמה מנהיגים, בעיקר מקרב המגזר הדתי והחרדי, להציע שהגיעה העת לשנות את הקריטריונים בחוק השבות. הרב הראשי לישראל, דוד לאו, הציע לבחון מחדש את החוק באומרו: ״ישראל צריכה להחליט אם היא מדינת סעד של העולם השלישי או שהיא מעלה רק יהודים"[13]. הרב הראשי הספרדי, יצחק יוסף, הצטרך אליו וקבע כי ״מי שמעלה המוני גויים לארץ דרך הסעיף הזה משיקולים זרים, נוהג בחוסר הגינות בראש ובראשונה כלפי אותם עולים ומעמיד אותם בכל שלב בחייהם בפני מציאות חיים בלתי אפשרית עבורם במדינה יהודית. תיקון חוק השבות הוא בראש ובראשונה אינטרס של העולים״[14].

על עצם התמיכה ברעיון שכל יהודי יוכל להתאזרח בישראל ללא תנאים אין ספק ממשי. סקרים רבים בעבר כבר הוכיחו כי ״יהודים ישראלים מכל הסוגים – ילידי הארץ ועולים, צעירים וזקנים, חילונים ודתיים מאוד – מסכימים שלכל היהודים בכל מקום צריכה להיות הזכות לעלות לארץ ולקבל אזרחות באופן מיידי״[15]. אך נתוני המדד מלמדים כי התמיכה בחוק השבות כלשונו מעט נשחקת. כמחצית האוכלוסייה היהודית תומכת בו ללא סייג. לצידם, ישנם יהודים רבים בישראל הסבורים כי חוק השבות כפי שהוא מנוסח כיום רחב מדי, ומבקשים לצמצם אותו. חלקם יסתפקו בביטול סעיף הנכד (המאפשר לנכדו של יהודי לעלות על פי חוק השבות), חלקם תומכים בצמצום נוסף שיאפשר רק למי שהם עצמם יהודים לעלות ולהתאזרח. התמיכה בצמצום חלות החוק בולטת במיוחד בקרב האוכלוסייה הדתית והחרדית. נתון זה מקבל משמעות נוספת לנוכח העובדה שחלק ניכר מהתומכים בצמצום מרחב השבות הם גם מי שתומכים בהגבלת ההכרה בגיור למרחב האורתודוכסי בלבד. קרי, ציבור זה תומך בצמצום על צמצום – הן במספר הנתיבים המאפשרים הצטרפות לעם היהודי, והן בקריטריונים המאפשרים למעוניינים בכך לעלות לישראל.

בהקשר זה ראוי לציין כי הקשחת הקריטריונים בחוק השבות, גם אם תעורר מחלוקת, לא תהיה בהכרח בלתי מקובלת על כלל יהדות התפוצות. בדיאלוג המכון על המנעד היהודי לפני מספר שנים התברר כי ״הזהות הנעשית גמישה יותר בקהילות יהודיות ברחבי העולם אינה גורמת לכלל היהודים לצפות שישראל תגמיש גם היא את הקריטריונים בחוק השבות. למעשה, ההפך מזה עשוי להיות נכון. משתתפי הדיאלוג נטו לטעון שחוק השבות יכול להישאר נוקשה למדי בהצבת הרף ליהודיוּת״. דיוני הדיאלוג העלו שבין המשתתפים בקהילות של יהודים לא ישראלים היה שיעור ניכר של מי שסברו ״שההגדרה הנוכחית, המתייחסת לדור הסבים, רחבה מדי״. בהמשך הממצאים מאותה שנה המכון גם המליץ במפורש ״לשקול את הקריטריונים של חוק השבות״ בנימוק ש״לנוכח השינויים התרבותיים והדמוגרפיים בעולם היהודי, ישראל עשויה לרצות לשקול האם שינויים בקריטריונים הללו נדרשים״[16]. עם זאת, המכון המליץ לא לשנות את חוק השבות ״ ללא התייעצות כֵּנָה ומהותית עם יהודי התפוצות״[17].

נתונים טכניים

סקר אינדקס הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי הוא אחד מתוצריו של פרויקט הפלורליזם ביוזמת קרן דווידסון. הסקר לשנת 2020 נערך על ידי הפרופ׳ קמיל פוקס מאוניברסיטת תל אביב. הוא כלל 604 משיבים במגזר היהודי, באמצעות פאנל אינטרנטי, ועוד 273 משיבים במגזר הלא יהודי באמצעות סקר טלפוני. המשיבים מהווים מדגם מייצג של שתי האוכלוסיות הנסקרות. הסקר במגזר היהודי בוצע על ידי חברת פרויקט המדגם, בהנהלתו של ד"ר אריאל איילון. טעות הדגימה 4% ברמת מובהקות של 95%. הסקר במגזר הלא יהודי בוצע על ידי חברת סטאטנט בניהולו של יוסף מקלדה. טעות הדגימה 5.9%.

[1] ראו: שמואל רוזנר, מעריב https://www.maariv.co.il/journalists/Article-757989.

[2] ראו לדוגמה סקרי הארגון חדו״ש, המלמדים על תמיכה של כשני שישים מהציבור היהודי בהפעלה של תחבורה חלקית או מלאה בשבת. http://www.hiddush.org.il/Framework/Upload/ArticleImage_f014d6e2-bbc0-4249-a817-f4ec26549ddc_280.jpg

[3] ראו לדוגמה את מדד האמון של המכון לדמוקרטיה שבו הרבנות הראשית ממוקדמת באופן קבוע בתחתית סולם המוסדות. בממד 2017 רק 20% מהיהודים הביעו אמון ברבנות. https://www.idi.org.il/articles/20082

[4] בהקשר זה ראוי לציין כי המסגרת הפרוייקט #יהדותישראלית של המכון למדיניות העם היהודי נמצא כי רוב מבין הצעירים החילונים בישראל (מתחת לגיל 35) אומרים כי אין בכוונתם להינשא באמצעות הרבנות.

[5] לניתוח מפורט בנושא זה ראו: המנעד היהודי בעידן של זהות גמישה, שמואל רוזנר, ג׳ון רסקיי, המכון למדיניות העם היהודי, 2016.

[6] ראו סקר ״שחרית״ 2017, שבו 14.6% הגדירו את זהותם כפלשתינית.

[7] ראוי לשים לב כי במקביל לעלייה בהצבעת ערבים לרשימה המשותפת חלה בבחירות 2020 ירידה של הצבעת ערבים לרשימות ״יהודיות״, כמו כחול לבן והעבודה-מרצ.

[8] ראו לדוגמה: הצבע חזר ללחיים: הפוליטיקה הערבית בעקבות הבחירות לכנסת ה-22, מוחמד דראושה, ביאן, מרכז משה דיין. https://dayan.org/he/content/5424

[9]  הציטוט מתוך חסמים לשלום בסכסוך הישראלי פלסטיני בעריכת יעקב בר סימן טוב, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2010. https://jerusaleminstitute.org.il/wp-content/uploads/2019/05/PUB_barriers-heb.pdf

[10] ראו: מירושלים למכה ובחזרה: ההתלכדות המוסלמית סביב ירושלים, יצחק רייטר, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2005.

[11]  סימנים פחות מפורשים להכחשה זו אפשר למצוא גם בסקר מכון שחרית (2017) על הקשר ההיסטורי של יהודים לירושלים ולארץ ישראל.

[12] ראו לדוגמה: עליה וקוץ בה: רק 53 אחוזים מהעולים לישראל בשנים האחרונות הם יהודים, בנימין לאשקר, מידה, 2018.

[13] הרב לאו ל"הארץ": לבחון מחדש את חוק השבות, יאיר אטינגר 2014.

[14] הרב יוסף בתגובתו: תיקון חוק השבות הוא קודם כל אינטרס של העולים, אריק בנדר, מעריב, 2020.

[15] ראו: החלוקה הדתית בחברה הישראלית, פיו 2015. https://www.pewresearch.org/wp-content/uploads/sites/7/2016/03/israel_survey_overview.hebrew_final.pdf

[16] המנעד היהודי בעידן של זהות גמישה, שמואל רוזנר, ג׳ון רסקיי, המכון למדיניות העם היהודי, 2016.

[17] 70 שנה ליחסי ישראל-תפוצות: הדור הבא, שמואל רוזנר, ג׳ון רסקיי, המכון למדיניות העם היהודי, 2018.