ספריית מאמרים / דיאלוג ישראל תפוצות

ירושלים והעם היהודי: אחדות ומחלוקת

רוב היהודים בישראל ומשתתפי הדיאלוג מאמינים כי ירושלים מתפתחת ב”כיוון
שגוי”. בניתוח התשובות לשאלה הנוגעת לכיוון שבו מתפתחת העיר (תרשים 7), המכון
למדיניות העם היהודי זיהה שלושה מעגלי התייחסות:

יהודים ברחבי העולם מודאגים מאוד מכיוון ההתפתחות של העיר – ו- 71% מהם
טוענים כי היא נעה בכיוון שגוי.

גם ליהודים בישראל שאינם מתגוררים בירושלים יש דעה שלילית יחסית על כיוון
ההתפתחות של העיר. 59% מהם טוענים כי היא נעה בכיוון שגוי.

ואולם – ולעובדה זו יש חשיבות רבה – לתושבים היהודים בירושלים יש דעה הרבה
יותר חיובית ביחס לכיוון ההתפתחות של העיר. רוב מקרבם – 55% – מאמינים כי העיר
נעה בכיוון נכון. כלומר: לאנשים המכירים את העיר טוב מכל האחרים, הירושלמים, יש
דעה חיובית יותר על כיוון ההתפתחות של העיר (חשוב לחזור ולהדגיש, בהקשר זה,
כי הסקר של יהודי העולם הוא סקר הדיאלוג, בעוד שהסקר של הישראלים הוא סקר
המשקף מדגם סטטיסטי המייצג את השקפותיהם של יהודים ישראלים).

אין ספק כי העובדה שרוב בקרב היהודים חושבים שהעיר מתפתחת בכיוון שגוי (אנו
יכולים להניח בביטחון יחסי כי השקפתם של יהודים שאינם מיוצגים בדיאלוג בנוגע
לכיוון ההתפתחות של העיר תהיה שלילית אף יותר מזו של משתתפי הדיאלוג) היא
עובדה משמעותית. אם ירושלים “צריכה להיות הכתובת המרכזית של העם היהודי”,
כפי שטען משתתף מפאלם ביץ’, אזי תנועתה של כתובת זו בכיוון שגוי בוודאי שאיננה
התפתחות חיובית. אם ירושלים היא “המרכז הרוחני, הדתי והלאומי” של העם היהודי,
כפי שטענו שפר וצור במחקרם, אז תנועתו של מרכז זה בכיוון שגוי בוודאי שאיננה
התפתחות חיובית.

אך ירושלים – עיר גדולה בהרבה מסך כל תושביה – היא עדיין גם עירם של מאות
אלפי תושבים. והעובדה כי הרוב (הקטן) [33] של יהודי ירושלים מאמינים כי העיר דווקא
נעה בכיוון הנכון גם היא משמעותית מאוד. הבדלים אלה בהערכת מצבה של ירושלים
עשויים לייצר ויכוח בין יהודים אודות שתי שאלות חשובות:

מי מכיר את ירושלים יותר טוב?

למי שייכת ירושלים?

ובמילים אחרות: ישנן שתי דרכים עיקריות להבין את הבדלי העמדות ביחס לכיוון שבו
מתפתחת העיר בין יהודים המתגוררים בירושלים לבין אלה שאינם מתגוררים בה.

דרך אחת היא להניח כי ממבט שונה נובעת הערכה שונה של המצב. דהיינו, היהודים
בירושלים מכירים את עירם בצורה אינטימית יותר מאחרים, ולכן הם רואים מגמות
חיוביות שיהודים אחרים אינם יכולים לראותן (או שעדיין אינם יכולים לראותן). אפשר
גם לטעון, כמובן, ההפך: ההיכרות האינטימית של הירושלמים עם עירם מקשה עליהם
לראותה בעיניים בהירות ומפוכחות – כפי שיהודים אחרים יכולים לראות מרחוק.

דרך אחרת היא להניח כי ציפייה שונה גורמת להערכה שונה של המצב. דהיינו, כי
מה שהעם היהודי מצפה כאשר הוא עוסק בירושלים שונה ממה שמצפים רוב יהודֵי
ירושלים כאשר הם חושבים על עירם. ברור שכל היהודים, גם אלה שבירושלים וגם
אלה שמחוץ לה, מכירים במרכזיותה של העיר לתרבות ולחיים היהודיים. חרף זאת,
מסיבות אידיאולוגיות או פרקטיות, הם נבדלים באופן שבו הם רוצים שמרכזיות זו
תבטא את עצמה.

בשל מחסור בנתונים מספקים, איננו יכולים לקבוע בביטחון איזו משתי ההשערות
(מבט שונה לעומת ציפיות שונות) מגדירה בצורה מדויקת את הסיבה שבגללה היהודים
תושבי ירושלים מרוצים יותר מכל היהודים האחרים מכיוון ההתפתחות של העיר. אך
ישנם סימנים שבהם אנו יכולים להיאחז בכדי להבין טוב יותר את התופעה הזו. הפשוט
ביותר מביניהם הוא להביט בהרכב אוכלוסייתה של ירושלים, ולהשוותו להרכב היהודים
המביעים שביעות רצון או אי-שביעות רצון מן הכיוון שבו מתפתחת העיר.

אשתקד הגיש המכון לממשלת ישראל דו”ח שעניינו מגמות דמוגרפיות בירושלים,
מאת הפרופ’ עוזי רבהון, עמית מחקר בכיר במכון.[34] במסמך זה דוּוַח כי ערב הקמת
מדינת ישראל, ב- 1946 , מנתה ירושלים 164,000 תושבים. בעקבות איחוד ירושלים
ב- 1967 , מספר האזרחים תושבי העיר עמד על קצת יותר מרבע מיליון. כיום מונה
אוכלוסיית ירושלים כ- 850,000 נפש, והיא העיר הגדולה ביותר במדינה.

באופן טבעי, עקב איחוד ירושלים (ובאופן חלקי בשל ההחלטה, שעדיין שנויה במחלוקת,
לכלול אזורים רבים צפופי אוכלוסייה ערבית בשטח המוניציפלי של העיר) התווסף
לירושלים סקטור גדול של תושבים לא-יהודים. חלקם של היהודים באוכלוסייה ירד
לשלושה רבעים, ובמרוצת הזמן המשיך לרדת, וכיום הוא עומד על 62.8 אחוז מכלל
האוכלוסייה. בחלק המערבי של העיר, כמעט כל התושבים הם יהודים, ואילו בחלק
המזרחי, יהודים מהווים כ- 40% מכלל התושבים. במספרים אבסולוטיים, כ- 200,000
יהודים מתגוררים בשכונות היהודיות הנמצאות בחלק המזרחי של העיר ובעיר העתיקה.

האוכלוסייה היהודית של ירושלים עוברת גם היא שינויים דמוגרפיים, שהמשמעותי
ביותר שבהם הוא הגידול המהיר בנוכחותו של המגזר החרדי בעיר. אף שמאזן ההגירה
הפנימי של כל היהודים בירושלים הוא מאזן שלילי, [35] שיעורים גבוהים של ריבוי
טבעי מאזנים את ההגירה החרדית מירושלים ובהדרגה מגדילים את חלקו של המגזר
החרדי בכלל האוכלוסייה היהודית בעיר. בתקופה שבין השנים 2006-8 לבין השנים
2011-13 , גדל שיעור החרדים בכלל האוכלוסייה היהודית בירושלים מ- 29% ל 34% .
ראוי לציין בהקשר זה כי החרדים מהווים כ- 10% מכלל האוכלוסייה היהודית של
ישראל. במקביל לגידול חלקם של החרדים ירד חלקם של היהודים המסורתיים בכלל
אוכלוסיית ירושלים (מ- 33% ל- 27% ). [36] חלקם של היהודים החילונים נותר יציב. בסך
הכל, ירושלים היהודית כיום היא עיר ובה רוב של יהודים אורתודוכסים שומרי מצוות
( 53% ), ועוד נתח גדול למדי של יהודים מסורתיים ( 27% ).

הרכב זה של האוכלוסייה היהודית יוכל לספק לנו אחד המפתחות להבין מדוע יהודים
בירושלים מרוצים יותר מיהודים אחרים מהכיוון שבו מתפתחת העיר. העיר היא
שמרנית יחסית, מבחינה דתית ופוליטית (ב- 2015 , 79% מכלל בעלי זכות הבחירה בעיר
תמכו בקואליציה הימנית-דתית הנוכחית), [37] ובהתאם, הקבוצות השמרניות יחסית הן
גם אלה שמדווחות על רמת שביעות רצון גבוהה יותר מכיוון ההתפתחות של ירושלים.
אפילו בקרב יהודים החיים מחוץ לישראל, יהודים אורתודוכסים ומסורתיים נוטים להיות
חיוביים יותר באשר לעתיד העיר – הם מתפלגים בערך שווה בשווה בין “כיוון נכון” ל”כיוון לא נכון”. הקבוצות המחזיקות בהשקפה פסימית יותר ביחס לכיוון התפתחותה
של ירושלים הן אותן קבוצות שיש להן ייצוג נמוך יותר בקרב היהודים בירושלים.

בתרשים 9 ניתן לראות כי קרוב ל- 80% מן היהודים החילונים והרפורמים טוענים כי
ירושלים מתפתחת בכיוון לא נכון – אולי בשל הירידה הבולטת לעין של הקבוצות הלא-
אורתודוכסיות בירושלים. לעומתם, רוב של היהודים האורתודוכסים מאמינים כי העיר
מתפתחת “בכיוון נכון” – יתכן ש- 53% מהם אומרים זאת כי הם חשים יותר בנוח בעיר
שאווירתה התרבותית עולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה ועם התרבות שלהם עצמם.

הדאגות הספציפיות שמביעים משתתפי הדיאלוג כאשר הם מתבקשים להסביר
את הערכתם השלילית ביחס לכיוונה התפתחותה של העיר מַקנות עוד מימד של
אמינות לתיאוריה שעל פיה יהודֵי ירושלים שבעי רצון מן העיר בדיוק מאותן סיבות
המדאיגות יהודים במקומות אחרים. הסקר איפשר למשתתפים שחשבו כי ירושלים
מתפתחת בכיוון לא נכון לבחור בין שבע אפשרויות (בתוספת האפשרויות להוסיף
הערות בכתב יד( על מנת להסביר את הסתייגותם מהעיר (תרשים 10 ). האפשרויות
היו: יחסי יהודים-ערבים, רמת הפלורליזם הדתי, מצב כלכלי, מגמות דמוגרפיות
יהודיות, מצבה החומרי של העיר, חיוניות תרבותית (לא מספקת), חיוניות דתית (לא
מספקת).

ההערכות שנעשו על ידי המשתתפים מלמדות כי דאגות פנים-יהודיות עומדות בראש
רשימת הנושאים הגורמים ליהודי העולם תחושת אי-נוחות ביחס לכיוון שבו מתפתחת
ירושלים, ובמקום השני עומדים נושאי מחלוקת יהודים-ערבים. ל”רמת הפלורליזם
היהודי” – עם 31% שדירגו אותה כדאגתם העיקרית, מצטרפות “מגמות דמוגרפיות
יהודיות” ( 21% ), מונח שהוא במקרים רבים שם-קוד להבעת אי-נוחות מן הדומיננטיות
של היהדות החרדית-אורתודוכסית בירושלים. ביחד, שתי דאגות אלה מצביעות על
כך שרוב המשתתפים הבלתי-מרוצים בדיאלוג חושבים על ההרכב הדתי הפנים-יהודי
של העיר כאשר הם מזהים תנועה של ירושלים “בכיוון הלא הנכון”. דגש חזק פחות, אך
עדיין משמעותי, נוגע ליחסי יהודים-ערבים בעיר.

אין כל הפתעה בכך שאותם משתתפי דיאלוג הנוטים להשקפות ליברליות מבחינה
פוליטית ופרוגרסיביות מבחינה דתית – שונים בהערכתם ביחס לכיוון ההתפתחות של
ירושלים מאותם תושבי ירושלים שנטייתם, הפוליטית והדתית גם יחד, שמרנית.

כפי שניתן לצפות, הדאגות של יהודים שונים מותאמות למספר משתנים זהותיים של
המשיבים, שביניהם בולטת חשיבותו של השיוך הדתי (תרשים 11 ). משתתפים חילונים
בדיאלוג היו מודאגים יותר באופן בולט מנושאים ׳חילוניים׳ – יחסי יהודים-ערבים,
מצב כלכלי – ופחות מרמת הפלורליזם הדתית. לעומת זאת, משתתפים רפורמים
הודאגו בעיקר מרמת הפלורליזם הדתי, והקדישו תשומת-לב מעטה יחסית למצב
הכלכלי. בסך הכל, חשיבותו של הפלורליזם הדתי בוטאה על ידי משתתפים שזיהו
עצמם לפי מסורות דתיות (רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוכסים). שווה לציין כי רק
שיעור מצומצם מבין המשתתפים בדיאלוג הדגישו נושאים אחרים. בין אלה היו “מצבה
החומרי של העיר”, “חיוניות תרבותית”, “חיוניות דתית”, ועוד כמה נושאים.

————————————————
[33] סקרים פנימיים שנערכו ע”י מוסדות ישראליים מצביעים על שביעות רצון גדולה אף יותר של תושבי ירושלים מהכיוון בו מתפתחת העיר.
[34] ראו: המכון למדיניות העם היהודי, הערכה שנתית 2016 , פרק 8, אוכלוסיית ישראל, עם תת-פרק מיוחד על ירושלים
http://jppi.org.il/new/wp-content/uploads/2016/AA2016HE.pdf
[35] בהתבסס על ניתוח של פרופ’ רבהון לתקופת החומש 2009-2103.
[36] מספר זה מתייחס ליהודים “מסורתיים, לא דתיים” וליהודים “מסורתיים-דתיים”. שיעורי היהודים ה”חילונים” וה”דתיים” בירושלים נותרו ללא שינוי, לפי הערכתו של רבהון.
[37] בירושלים הליכוד זכה ב- 24.23% מכלל הקולות, ואילו 21.11% מכלל תושבי הבירה שהשתתפו בבחירות הצביעו בעד דגל התורה, 11.96% בעד ש”ס, 9.68% בעד המחנה הציוני, 8.32% – הבית היהודי, 7.19% – “יחד” (המפלגה
הימנית-קיצונית בהנהגתו של אלי ישי, שלא עברה את אחוז החסימה), 4.68% בעד “כולנו” (מפלגתו של משה כחלון), 4.21 % – “יש עתיד”, 2.37% – ישראל ביתנו, ו 1.24%- בעד הרשימה המשותפת (איחוד המפלגות הערביות). ראו” תוצאות הבחירות לפי ערים: הליכוד זכה בשמונה מבין עשר הערים הגדולות, “הארץ”, 18 מארס .2015

הקודם
הבא