את הזהות היהודית הקולקטיבית ניתן להבין ולנתח בעזרת שלוש עדשות עיקריות: האתנית או האתנית־לאומית, הדתית־קדושה והליברלית־אתית־אוניברסלית. העדשה השלישית מתייחסת להחלת זכויות אדם ואזרח על כל בן אנוש, כולל מיעוטים. שתי הראשונות נטועות בתפיסות המסורתיות של העם היהודי. קרי, היהודים הם קודם לכול עַם – קבוצה אתנית בעלת שאיפות לאומיות לגיטימיות. היהדות היא גם דת, ובחלוף הזמן התגבשה הכרה רחבה בכך שאדם אינו יכול להיות יהודי אם הוא חבר בדת אחרת. הממד האחרון נובע מן החוויה היהודית בת מאות השנים של חיים כמיעוט.

בימי האמנציפציה שהוענקה לראשונה בשנת 1791 ביקשו רוב היהודים ליהנות משוויון אזרחי ולהשתלב במדינות הלאום המודרניות שבהן חיו. למעשה, פירוש הדבר היה תמיכה בזכויות האדם והאזרח האוניברסליות. ערכים אלה נתפסו במידה רבה כעולים בקנה אחד עם הערכים האוניברסליים של היהדות, דוגמת הרעיון שכולנו נבראנו בצלם אלוהים. תצורת הזהות ששימשה כבסיס ל״דת האזרחית״ של יהודי צפון אמריקה, כפי שמתואר בספר ״הישרדות קדושה״ (Sacred Survival) שנזכר לעיל, מיזגה את האתני, הדתי והאוניברסלי. לפיכך עשייה למען ביטחונו ולמען שגשוגו של העם היהודי – כלומר, הצלת יהודים ותמיכה במדינת ישראל הצעירה בעודה הודפת את האויבים המכתרים אותה – הובנה כמשימה קדושה בעלת ערך דתי (אם כי לא בדיוק במשמעות האורתודוקסית. ראו בדוח של המכון למדיניות העם היהודי, מצב העם היהודי: הערכה שנתית 2014-2013). בדומה לכך, אחרי שנים שהיהודים היו ״זרים״ וחיו כמיעוט נרדף, הם העלו על נס את התמיכה בזכויות המיעוטים, המדיניוֹת והכלכליות. כך נשזרו האתני, הדתי והאוניברסלי למקלעת אחת איתנה של זהות יהודית קולקטיבית.

לשון אחר, מאז שנת 1967 (מלחמת ששת הימים) ועד לשנים הראשונות של המאה ה־21 הבינו יהודים מן המיינסטרים בתפוצות – ומבחינות רבות גם בישראל –
שאפשר להיות מעורבים בקהילה היהודית ומחויבים לחיזוק ישראל ולהגנה על העם היהודי ובה בעת לשמור על מחויבות עמוקה לליברליוּת. בשנים האחרונות, מסיבות רבות המחייבות מחקר נפרד, מבנה זה, מַארז השקפות זה, החל להתפרק לגורמים; רכיבי היסוד שלו החלו להיפרד ולהתרחק זה מזה. עקב זאת הופיעו תצורות אחרות של זהות יהודית קולקטיבית, הנאבקות בתוקף לקבל לגיטימציה והשפעה. בשמאל הליברלי תפסו הערכים האוניברסליים את המקום הראשון – המקנה להם מעמד דתי או דתי־למחצה – מה שלא פעם מוביל לביקורת חריפה על קווי מדיניות מסוימים של ממשלות ישראל ושל גורמים בהנהגה היהודית בתפוצות כאחת. מימין התגבש מבנה חדש, המתבסס על אתניות ודת ומפחית מחשיבותם של ״הערכים היהודיים הליברליים״, מקדש את רווחתו של הקולקטיב היהודי ומעניק עדיפות לרוב היהודי בישראל. בארצות הברית הוא מצדד לא פעם בקבוצות שמרניות מבחינה חברתית ומדינית. המספר הגדול שבאמצע, לעומת זאת – שאנשיו מחזיקים תכופות בעמדות מנהיגוּת בכירות בקהילות התפוצות – ממשיך לפעול לשימור הנאמנות גם לאתניות היהודית וגם לערכים היהודיים הליברליים ומתעקש שישראל היא מדינה יהודית ליברלית ושעליה להישאר כזאת.

התפרקות זו לגורמים הביאה, כמדומה, לשינוי בנימה התרבותית של החיים היהודיים הציבוריים. מודל ״ההישרדות הקדושה״ של הזהות היהודית שילב את כל הממדים של הזהות הקולקטיבית – האתני, הדתי והליברלי־אוניברסלי. אלא שבשעת מעשה הוא היה מודע למתחים המוּבְנים ביניהם. אף על פי כן, מבנה זה היה מסוגל להכיל את כל שלושת הממדים בעת ובעונה אחת, מתוך אמונה שבסופו של דבר יתברר שהם מחזקים זה את זה. אולם החזקתם יחד של שלושה ממדים שונים, שאפילו מתנגשים זה בזה במידת מה, חשפה סוג של דו־ערכיות ואירוניה. הדבר התבטא קודם כול בשדה האמנות, כמובן, ובפרט בספרות ובקולנוע, כפי שניתן לראות בעבודותיהם של כותבים ויוצרים יהודים החל בהיינריך היינה וכלה בפיליפ רות, וודי אלן ומייקל שייבון. עניין זה גם עיצב את תחושתם וחווייתם של יהודים ״רגילים״ בעסקים, במקצועות החופשיים ובהנהגת הקהילה. התחושות של דו־ערכיות ואירוניה הביאו עימן סובלנות ופתיחות לדעות מנוגדות. אנשים שוב לא האמינו שהם בהכרח צודקים במאת האחוזים והיו מסוגלים לקבל שיש מקום לדעות מנוגדות לשלהם.
כעת נראה שתחושות האירוניה והדו־ערכיות נעלמו. יותר ויותר אנשים מתנהגים ומתנהלים כאילו הצדק המוחלט איתם והצד השני לא רק טועה אלא גם חשוד מוסרית. עמדה זו מזינה את הדה־לגיטימציה של הצד האחר, שעליה דיווחו משתתפים כה רבים בדיאלוג שלנו (ובייחוד הליברלים שבהם).

אנו סבורים כי המגמות והתהליכים המתרחשים בימים אלה מצביעים על המשך הפירוק של רכיבי הזהות היהודית הקולקטיבית כפי שהובנו בעשורים המאוחרים של המאה ה־20 וכי עניין זה עשוי להיות אתגר של ממש למנהיגות היהודית בעתיד הנראה לעין. גורמים רבים, מקומיים וגלובליים, משפיעים על התפתחות זו, אשר לטענתנו ראויה למחקר מקיף.