רבים ממשתתפי הדיאלוג, בהם אנשים שמחוברים ומחויבים מאוד לחיים היהודיים, מרגישים שהם אינם יודעים מספיק על המחלוקות בישראל כדי לגבש דעה מושכלת או לנקוט עמדה. כפי שראינו, העימות החברתי־פוליטי־חוקתי שהסעיר את ישראל בעת הדיאלוג עורר סקרנות רבה ורצון לדעת יותר על ישראל ועל החיים המדיניים והחברתיים בה. תחושה זו צריכה להיות הבסיס שעליו יש לבנות ולהרחיב בתפוצות את הלמידה בנושא ישראל (לא תמיכה בעד ישראל!). המצב המושלם שיש לשאוף אליו הוא שיהודים מעורבים יוכלו למקם את המחלוקות של היום בתוך ההקשר ההיסטורי הרחב של ישראל ושל הציונות ולפתח הבנה מושכלת של הזהות היהודית הקולקטיבית (ראו לעיל).¹² כתוצאה מחשיפה זו, המשתתפים ילמדו שהאידאולוגיה והזהות הציונית מסוגלות להכיל קשת רחבה של דעות וגישות לסוגיות כגון ארץ ישראל השלמה, יחסי הגומלין בין דת ומדינה והיחסים עם מדינות ערב השכנות.

כששאלנו את המשתתפים איך אפשר לדעתם למתן את הקיטוב, התשובות נחלקו לשתי אסטרטגיות עיקריות: האחת הדגישה את המשותף לכל היהודים (או לרובם), היינו המורשת הדתית והתרבותית וערכי המוסר. כפי שכתב משתתף אחד: ״לגבש הבנה רחבה יותר של מה שיש לנו במשותף. להתמקד במה שחשוב כדי שתהיה לנו אחדות בסיסית אפילו כשאנחנו חלוקים בסוגיות מסוימות״. משתתפת אחרת הציעה ״להבליט את נקודות הדמיון בינינו ואת הצורך להתאחד לנוכח האיומים מבית ומחוץ״.

המשתתפים שאימצו את האסטרטגיה הראשונה הזכירו פעילויות או מפגשים משותפים אפשריים שיהודים המחזיקים בדעות שונות, ואפילו מנוגדות, יכולים להשתתף בהם יחד ושאפשר לשים בהם דגש על מה שיש ליהודים במשותף. במילותיו של משתתף מניו יורק: ״אנחנו צריכים לכנס קבוצות ולזהות על מה אנחנו מסכימים ועל מה לא״. אנשים שמשתתפים בפעילויות כאלה עשויים להבין שגם אם שוררות ביניהם מחלוקות קשות בסוגיות מסוימות, יש הרבה יותר היבטים בסיסיים ומוצקים של החיים היהודיים שבהם הם מסכימים. ייתכן שהתנסות כזאת תאפשר להם לראות את המחלוקות בפרופורציה ולרסן את הכוחות המושכים לקצוות.

אנחנו סבורים, בנוסף, כי את הדגש על המשותף שבין גישות מנוגדות, כפי שהציעו משתתפים אחדים, ניתן לחזק על ידי כך שההנהגה היהודית תאמץ קריטריונים ברורים ופומביים בשאלה מי יכול להשתתף באירועים של הקהילה היהודית ובשיח המתגלגל בנושאי ערכים ומדיניות, הן בתוך קהילות התפוצות והן בישראל. חלק מן המשתתפים קשרו זאת לכך שההשתתפות צריכה להיות מכילה יותר. כפי שכתבה משתתפת אחת: ״לעשות מאמץ מרוכז לבניית אוהל רחב יותר שבו ייכללו יהודים צעירים ופרוגרסיביים יותר. לא להסתלק מייד מן השולחן רק משום שיש שם מישהו – יהודי או לא – שאנחנו חולקים עליו בנושא ישראל״.

אנחנו מציעים שקבוצות ההנהגה היהודית יקבלו את העיקרון שכל אדם התומך במפורש ובפומבי בזכותו של העם היהודי לריבונות במולדתו ההיסטורית יכול להשתתף באופן לגיטימי באירועים של הקהילה היהודית.

האסטרטגיה השנייה שהעלו משתתפים שמה את הדגש על טכניקות הקשבה. לדוגמה, אחת המשתתפות כתבה שמה שדרוש הוא ״התכנסות הדרגתית ומושכלת יותר בישראל ובתפוצות ונכונות הן של הישראלים והן של יהודי התפוצות להקשיב באמת זה לזה״. משתתף אחר המליץ ״להיעזר במחקרים על הפחתת גזענות והומופוביה או טרנסופוביה לצורך הפחתת הדעות הקדומות נגד ישראל והישראלים ולנפץ את המחסומים ולבנות אמון ומערכות יחסים אישיות. לשנות רגשות ודעות. האישי הוא הפוליטי״. שלישי הציע ״פשוט לתקשר ולהקשיב יותר״.

היו גם משתתפים שהציעו גישות טקטיות, למשל מפגשים בקבוצות קטנות עם מנחים שינחו דיאלוג מובנה, שיעודד את המשתתפים להקשיב איש לרעהו על אף ההבדלים ביניהם, במקום רק להגיב לגירויים שמעוררים תגובות יתר רגשיות. אחר הציע ״להביא קולות מגוּונים מישראל עם דעות שונות בסוגיות מסוימות, כדי לתת לאנשים הזדמנות לשמוע אותן. [לאנשים] יהיה קל יותר לשמוע את הדברים מישראלים״.

אשר למפגשים בקבוצות קטנות – ההנחה היא שכשאנחנו פוגשים בקבוצה קטנה אנשים שמחזיקים בדעה שונה לחלוטין משלנו בנושא ״חם״, יש לנו נטייה חזקה יותר לראות אותם באופן הוליסטי וכבעלי אמונות ומחויבויות רבות שמקצתן זהות או דומות לאלה שלנו. לפיכך אנחנו נוטים פחות לעשות להם דמוניזציה או להאשים אותם באי־נאמנות. במילים אחרות, דרכי הפעולה הללו מעודדות לראות יריבים אידאולוגיים כבני אדם שלמים, וראייה זו יש בכוחה לפוגג עוינות ודמוניזציה הדדית.
את השיטות הללו יש ליישם בהדרגה. לצד לימודי ישראל והציונות חשוב לציין, ואף להבליט, את המשותף שבין גישות שונות, ולא פעם מנוגדות, וליצור מסגרות שמעודדות הקשבה ולא רק תגובות רגשיות אוטומטיות.