האמת היא שההיסטוריה מלאה בדוגמאות של דמוקרטיות שהחליפו הנהגה כושלת באמצע מלחמה. הדוגמה הידועה ביותר היא כמובן הדחתו של נוויל צ'מברלין.
צ'מברלין כיהן כראש ממשלת בריטניה כחצי שנה לאחר שהקונספציה המדינית שלו קרסה ופרצה מלחמת העולם השנייה, ותכנן להמשיך לכהן בתפקידו. לאחר כיבוש נורווגיה על ידי גרמניה הנאצית, באפריל 1940, פרץ מרד בשורות חברי פרלמנט זוטרים משורות השמרנים ובשיאו, בדיון בבית הנבחרים על הכשלונות הצבאיים סביב כיבוש נורווגיה, נאם ליאופולד איימרי, שר לשעבר משורות השמרנים, נאום תקיף שבשיאו ציטט את אוליבר קרומוול:
You have sat too long here for any good you have been doing. Depart, I say, and let us have done with you. In the name of God, go!
את מכת החסד העניק קלמנט אטלי, יו"ר מפלגת הלייבור, שהכריז כי הוא מוכן להיכנס לממשלת אחדות – אך לא תחת צ'מברלין. משנוכח צ'מברלין שאיבד את תמיכת הסיעה, התפטר והוחלף בווינסטון צ'רצ'יל.
אבל זו ממש לא הדוגמה היחידה: ב-1916, לאחר הקרב על הסוֹם, היחסים בין ראש הממשלה הבריטי הרברט אסקווית' לשר המלחמה דיוויד לויד ג'ורג', שני מנהיגי המפלגה הליברלית, עלו על שרטון ולויד ג'ורג' התפטר. בעקבות כך גבר הלחץ על אסקווית' משורות מפלגתו, עד שלבסוף התפטר אף הוא, ולויד ג'ורג' חזר להחליפו.
צרפת החליפה לא פחות מארבעה ראשי ממשלה במהלך מלחמת העולם הראשונה – בעוד חיילי גרמניה נלחמים על אדמתה.
בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1952, תוך כדי מלחמת קוריאה, הארי טרומן החליט לא לרוץ בשנית, והמועמד הדמוקרטי עדלי סטיבנסון הפסיד לדווייט אייזנהאואר, בקמפיין שעסק – באופן חריג לארצות הברית – במדיניות חוץ והיחס למלחמה הקרה ולמלחמת קוריאה בפרט.
היו גם, כמובן, מנהיגים מוצלחים יותר שביקשו את אמון העם באמצע מלחמה וקיבלו אותו. ג'יימס מדיסון נבחר לכהונה שנייה כנשיא ארצות הברית במהלך מלחמת 1812 בין ארה"ב לבריטניה.
אברהם לינקולן נבחר לכהונה שניה ב-1864, בעיצומה של מלחמת האזרחים בארצות הברית. במשך רוב שנת 1864 לינקולן היה בטוח שיפסיד בשל המשכות המלחמה ומחירה הגבוה בחיי אדם, ורק כיבוש אטלנטה על ידי הגנרל ויליאם שרמן בספטמבר 1864 שינה את המומנטום בקמפיין.
80 שנה לאחר מכן, פרנקלין דלאנו רוזוולט נבחר לכהונה רביעית בשלהי מלחה"ע השנייה: כיבוש פריז וקרב מפרץ לייט בפיליפינים סייעו לו לנצח.
המשותף לכל המנהיגים שהוחלפו היה שאיש מהם לא הלך מרצונו. כולם היו בטוחים שהם האדם הנכון ביותר לנהל את המאמץ המלחמתי. כולם בסוף התפטרו רק כאשר התברר להם שאין להם את אמון עמיתיהם, ושהם עלולים להפסיד בהצבעת אי-אמון. וכאן אנחנו מגיעים למיתוס השני בדבר המנהיגות של מלחמת יום הכיפורים.
2. למה גולדה מאיר ומשה דיין התפטרו
בתפיסה הציבורית רווחים שני הסברים שכיחים לסיבה לכך שראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין סיימו את תפקידם לאחר מלחמת יום הכיפורים. ההסבר הראשון הוא שהשניים הכירו באחריותם לאסון הכבד; והשני הוא שוועדת אגרנט היא שהביאה להתפטרותם. שני הסברים אלה שגויים לחלוטין.
ביום האחרון של שנת 1973 יצאה מדינת ישראל לבחירות לכנסת השמינית, חודש וחצי לאחר תום הקרבות המרכזיים במלחמה. גולדה מאיר עמדה בראשות המערך, שניצח בבחירות אלה, ולא היססה לבקש מהנשיא מנדט להרכיב ממשלה חדשה.
בממשלה זו היא אף הציבה את משה דיין כשר הביטחון למרות מחאה של שרים רבים. דיין עצמו לא היסס להתעמת עם מוטי אשכנזי ולעמוד בכל תוקף על חפותו מאשמה ועל כך שאין בכוונתו להתפטר.
למעשה, המטרה העיקרית של הקמת ועדת אגרנט היתה לנקות את הדרג המדיני ולהטיל את האשמה על הדרג הצבאי בלבד: המנדט שהוצב לוועדה היה לחקור רק את הכנות צה"ל למלחמה, המידע שהגיע בימים שקדמו למלחמה ומהלכי המלחמה בימים הראשונים – לבסוף הוועדה הגבילה את חקירתה לשלושת ימי הלחימה הראשונים.
מנדט זה נועד מראש להגביל את החקירה לדרג הצבאי, ואכן הועדה עמדה בציפייה זו וניקתה לחלוטין את הדרג המדיני מאחריות.
כאן אנו מגיעים להסבר השני: ועדת אגרנט כאמור ניקתה את הדרג המדיני מאחריות, וממילא לא גרמה להתפטרות גולדה ודיין. כאשר הגישה את דו"ח הביניים שלה באחד באפריל 1974, התפטר הרמטכ"ל דוד אלעזר תוך מחאה חריפה על הנקוי המוחלט של הדרג המדיני, ובפרט משה דיין.
ההתפטרות גררה זעזוע ציבורי, שהתבטא לבסוף בקרע פנימי במפלגת העבודה, כאשר שרים בכירים – בראשם יצחק רבין, יגאל אלון ומנהיגי הקיבוץ המאוחד – דרשו את פיטורי דיין בעוד שרפ"י, אליה השתייך דיין, סרבה בתוקף. דיין נלחם שבוע נוסף על תפקידו עד שלבסוף גולדה מאיר עצמה התפטרה משראתה שאין לה דרך לצאת מהמשבר.
דיין עוד ניסה למרפק את דרכו לתיק הביטחון בממשלת רבין הראשונה, אך לבסוף ההתנגדות לו הייתה חזקה מספיק והוא נשאר ח"כ מן השורה. הוא עוד הספיק לרוץ במסגרת המערך ב-1977, לערוק עם המנדט שלו להיות שר החוץ של מנחם בגין ולהיות משושביני השלום עם מצרים – המהלך היחיד שבעטיו בעצם נוקה ציבורית.
רוצה לומר, את גולדה מאיר ומשה דיין לא הכריע מצפונם ולא הכריעה ועדת אגרנט. הכריעו אותם עמיתיהם במפלגת העבודה דאז, שלא יכלו לעמוד בלחץ הציבורי.
אותו הלקח נכון גם לימינו. ראש הממשלה בנימין נתניהו לא יתפטר בעצמו – זה כבר ברור. גם מנהיגים יותר בריאים בנפשם ועם יותר חמלה למדינה לא התפטרו מרצונם. האחריות מוטלת, אם כן, על כל 63 האצבעות שמחזיקות את הממשלה הזו. כל יום שהם תומכים בה ולא פועלים באופן אקטיבי וישיר להחלפתו של נתניהו בראשות הממשלה ייזכר לחובתם בהיסטוריה. האחריות עליהם.
אור רפל-קרויזר הוא דוקטורנט להיסטוריה אמריקאית באוניברסיטת תל אביב, עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי ומכהן כמדען הראשי של המרכז האינטרדיסצילפינרי לחקר הנתונים באוניברסיטה העברית