חרבות ברזל

הישראלים כמהים לתקווה חדשה ורק הנשיא ביידן יכול להתוות אותה

ההסברה הישראלית ומספר ארגונים יהודיים שמהדהדים את מסריה השקיעו עמל רב כדי להציג את היחסים המיוחדים בין ארה"ב וישראל כתופעה סימטרית. לשיטתם, ארה"ב אמנם מסייעת רבות לישראל, אך זו גומלת לה בשורה נכבדה של נושאים אסטרטגיים, טכנולוגיים ומודיעיניים. מיומנותם של הדוברים הרהוטים, ונטייתם של פרופגנדיסטים להיות הראשונים להשתכנע בהגיון סיסמאות השווא שהם מפיצים, כמעט ויצרה נראטיב לפיו וושינגטון תלויה ב"נושאת המטוסים האמריקנית ששמה ישראל" אשר עוגנת בקביעות במזרח התיכון ומגנה על האינטרסים של ארה"ב באזור.

המלחמה בדרום חבטה ישראלים רבים אל קרקע המציאות, וכך גם לגבי מהות יחסינו עם ארה"ב. ההזדקקות שלנו לסיועה של ארה"ב, באספקת ציוד צבאי, בהרתעת חיזבאללה ואיראן ובגיוס תמיכה מדינית בינ"ל, שוב לא מותירה ספק לגבי מידת התלות של ישראל במעצמה החזקה בעולם.

שנים רבות שארה"ב אינה נותנת ביטוי להיעדר הסימטריה במערכת היחסים השוררת בינה לבין ישראל. ירושלים למדה לזלזל בעמדותיה של וושינגטון ואף התגאתה ביכולתה לתמרן בזירה פנים-אמריקנית כדי לבלום תירגומם של אינטרסים אמריקנים למציאות המנוגדת להעדפותיה של ממשלת ישראל. כך בסוגית הימשכות הכיבוש ושיתוק המאמץ להגיע להסדר ישראלי-פלסטיני. למרות מחאות הממשל האמריקני, ישראל המשיכה לטפח את מפעל ההתנחלות המנוגד לעניינה האסטרטגי של ארה"ב לראות התקדמות לפתרון שתי המדינות. הופעתו המתריסה של נתניהו בקונגרס בנושא איראן בתקופת הנשיא אובמה סימנה יותר מכול את עזות המצח הישראלית כלפי המעצמה המיטיבה.

דווקא ניסיון ההפיכה המשטרית בישראל עורר את הענק האמריקני מתנומתו. הנשיא סרב לקבל את פניו של נתניהו בבית הלבן, שרי ממשלה קיצוניים הוחרמו, ואנשי ממשל בכירים התבטאו בחריפות נגד תכני הרפורמה המשפטית שלדידם מעוררים סימן שאלה על מידת תוקפם בישראל של ערכי החירות, השוויון והדמוקרטיה. קריאה מדוקדקת של נאומו המרגש של הנשיא ביידן בעקבות מתקפת החמאס, מלמדת לא רק על אהבתו לישראל אלא גם על הגבולות שהוא מסמן להתנהלותה ולכך שאין לרשותו של צה"ל יד חופשית וזמן אין-סופי. ביידן חוזר ומזכיר את ההבדל בין פעולותיו הנפשעות של ארגון טרור לדרכה של מדינה דמוקרטית שחייבת לשמור על חוקי המלחמה.

הציבור הישראלי אחוז הטראומה שוב אינו קונה את ביטויי השחצנות וההשתבחות העצמית של מנהיגיו. שום נאום מלחמה של נתניהו לא עורר כאן את האמון והריגוש שעוררו דבריו של הנשיא ביידן. ככול שהציבור הישראלי חש את תלותה של ארצו בארה"ב, ככול שארה"ב מפגינה מסירותה לישראל בשעת צרה, כך גם גוברת יכולתה של ארה"ב להשפיע על ישראל ולהוביל את המהלכים הנדרשים לאחר תום הלחימה.

מנהיגי ישראל יודעים להצביע על המטרה הצבאית של המלחמה: מיטוט החמאס כגורם המושל ברצועת עזה, הריגת ראשי הארגון והשמדת כוחותיו החמושים. אלא שההנהגה הישראלית המומה ומפולגת מכדי לסמן תכלית מדינית ללחימה. כבר עתה ניתן לצפות את תביעת מצדדי הכיבוש והסיפוח ביום שאחרי. הללו יטענו שהפלסטינים כולם הם חמאס. ש"התרבות הפלסטינית" היא תרבות שמחויבת לרצח יהודים ושאין ביטחון ליהודים ללא שליטה מלאה של צה"ל על רצועת עזה (וכמובן גם על הגדמ"ע). בהמשך הדרך ודאי יטענו שחידוש מפעל ההתנחלות ברצועת עזה יעצים את בטחונה של ישראל. המפלגות הישראליות הניצבות משמאל לליכוד עדיין "תקועות" בהיגיון הכושל של "ניהול הסכסוך" ולא נראה שיפגינו בטווח הקרוב תעוזה מדינית.
הגורם היחיד שנותר כדי לסמן תכלית מדינית ללחימה היא ארה"ב. מיטוט החמאס אם אכן יתרחש ייצור הזדמנות היסטורית לשיקום מחנה השלום הפלסטיני, להתנעת תהליך המוביל לפתרון שתי המדינות, ולנירמול בר-קיימא של יחסי ישראל עם העולם הערבי. המשימה מחייבת הבהרה אמינה של האופק המדיני שממתין לפלסטינים הבוחרים בדרך הפשרה וההסדר. ארה"ב יכולה לעשות זאת ולהוביל מאמץ בו ישתלבו מדינות ערב, אירופה וגורמים בינ"ל נוספים. היעד צריך להיות מוכרז בראשית המהלך כדי ליצור לו אמינות: הקמת מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של ישראל בגבולות שישורטטו מלכתחילה. הדרך אל היעד תהיה ארוכה, הדרגתית ותחייב את הצד הפלסטיני לעמוד במבחני ביצוע נוקשים. עד אז, רצועת עזה תועבר בשלבים מידי צה"ל לשליטת כוח בינ"ל עליו תפקח ארה"ב. הכוח, בתיאום קפדני עם ישראל, ינהל את ביטחון הרצועה ואת משימת השיקום העצומה שממתינה בפתח. רוב הישראלים אינם מעוניינים בכיבוש הרצועה לאורך זמן ואף תומכים בהסדר המבוסס על העברת השליטה שם לרשות הפלסטינית. קריסת מדיניות "ניהול הסכסוך" והאירועים הקשים מנשוא יוצרים נכונות בקרב הציבור הישראלי להעניק סיכוי ליוזמה מדינית דרמטית. הישראלים כמהים היום לתקווה חדשה והנשיא ביידן הוא האיש שיכול לציירה בפניהם ולהתוות את הדרך שמובילה להגשמתה.

הריגת מנהיגי החמאס והכנעת לוחמיו אינה הורגת את אידיאולוגיית השנאה החמאסית. לשם כך יש הכרח באידיאולוגיה חלופית, כזו שמצדדת בפיוס ופשרה עם ישראל ואשר מסריה לציבור הפלסטיני מתקבלים כאמינים. בידיה של ארה"ב, ובידיה בלבד לנקוט ביוזמה מדינית שתשליך באופן חיובי על האזור כולו ואשר דווקא האירועים הטרגיים מבשילים את היתכנותה. ביידן הושיט לישראל יד אוהבת בעת מלחמה, בקרוב יהיה עליו להניף גם יד מורה ומכוונת, כדי שישראל תדע עת של שלום. כי רק כך יינתן מענה לאותה צעירה בת ה- 19 מקיבוץ בארי ששרדה את התופת ובשיברון לבה הלמה בכולנו, "אל תגידו לי כיפת ברזל, זה פלסטר. תגידו לי פתרון מדיני, אתם חייבים לי את זה".

 

פורסם ב"הארץ"

ע"י עמי אילון ואבי גיל

עמי אילון הוא אלוף במיל' וראש השב"כ לשעבר, אבי גיל הוא מנכ"ל משרד החוץ לשעבר וחבר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI).