עיקרון משותף לשיחים המסורתים השונים הוא קיום של דיאלוג מתמשך עם המסורת היהודית. את הנאמנות של המסורתים למורשת היהודית באשר היא ניתן לראות הן בפרקטיקה היומיומית והן בעמדות המוצהרות. כך, ראינו שהרכיב היהודי הוא מרכזי בזהות המסורתית וש-93% מהמסורתים תופסים את אורח החיים שלהם כתואם את רוח ערכי היהדות.108 הרעיון של נאמנות למסורת קיבל ביטוי מובהק בספר ״שפה לנאמנים״ של מאיר בוזגלו, שראה בו אחד היתדות של המסורתיות. כדי להסביר את תוכן הנאמנות המסורתית, בוזגלו הנגיד בין מסירה לדיווח:
"מסירה היא העברה מדור לדור, כמו המסירה של המורשת היהודית, ואילו בדיווח מישהו מתאר לאחר משהו שהוא מחשיב לאמיתי. […] שלא כמו דיווח, המסירה מחייבת קשר אינטימי בין המוסר לבין הנמען שלו: הנמען מסור למי שמסר לו; הוא נאמן לו ולא רק מאמין לו".109
במילים אחרות, הנאמנות של המסורתי אינה קשורה לאמת או שקר. לכן, היא איננה נאמנות כלפי עיקרון אינפורמטיבי דוגמת ״יש אלוהים״ או ״אלוהים בחר בעם ישראל״. לדידו, הנאמנות המסורתית היא בראש ובראשונה תורת היחסים בין אדם לבין הדורות שקדמו לו, דרך הקשר האינטימי הממשי עם משפחתו ועם הוריו.
וריאציה מעניינת של עיקרון הנאמנות למסורת נמצאת באחד המאמרים המכוננים של מוקי צור, בו ניסה לתת ביטוי ליחס הראוי למסורת מצד אנשי ההתחדשות היהודית החילונית:
ההקשבה למסורת היא בחירה. אך הבחירה צריכה להיעשות מתוך נכונות להקשיב למכלול. הפתיחוּת האינטלקטואלית צריכה להיות דווקא בלתי-סלקטיבית. יש לדון במקורות, במנהגים, בצד ההיסטורי והפילוסופי של הספרות והמצוות. מבחינה מסויימת היחס אליהם הנוֹ כיחס האדם אל הביוגרפיה של עצמו. אדם המוּדע לעברו, לנופים, למעשים, לתחושות ולמחשבות יכול וצריך להפכם לחלק בלתי-נפרד מהתמודדותו האקטיבית עם ההוֹוה, וזהו מצעו הנסיוני לבניית העתיד. עברוֹ אינו יכול לשחרר אותו מההכרעה על קנה-המידה על-פיו הוא פועל. לא שקיעה בנוסטלגיה אף לא מחיקת העבר, אלא התפתחות יוצרת מתשתיתו.110
ההתחדשות היהודית החילונית התפתחה מתוך תחושה ניכרת של ניתוק מהמסורת בשל המרד של דור החלוצים. אם כן, רעיון הנאמנות שמבוססת על אינטימיות בין המוסר למסור נשמע לכאורה בלתי-אפשרי. אולם, הוא מופיע אצל צור כמוכנות לשמיעה בלתי-סלקטיבית, שהופכת את המסורת כולה לעבר האדם. כלומר, המסורת היא קודם כל נתון, פרט ביוגרפי שבתשתית נפש האדם היהודי, בעצם היותו שייך לעם ישראל. בשל כך, האינטימיות איננה יותר על הציר הדיאכרוני, בין האב לבנו, אלא מתרחשת על הציר הסינכרוני לתוך האדם עצמו.
היחס אל המסורת מתוך נאמנות ולא מתוך כפייה גם נמצא בלב השיח הדתי-לאומי החדש, שמבקש להתרחק מהאורתודוקסיה הנוקשה ולסלול דרכים יהודיות רכות יותר. בספרו ״יהדות על הרצף״, הרב עידו פכטר מציע למשל להתרחק מקיום הלכה מתוך אילוץ וכפייה חיצונית ולאמץ גישה של נאמנות ומחויבות כלפיה:
במקום להתבונן על ההלכה שנכפית על האדם מבחוץ, אני מבקש להתבונן עליה כמערכת של מחויבויות שהאדם מקבל על עצמו מרצונו החופשי. האדם הוא שמגביל בעצמו את חירותו, מתוך הכרה ואמונה שרק בדרך כזו, של מחויבויות מעשיות לרעיונות ולערכים, ההלכה תוכל למלא את יעדיה ולהעשיר את חייו. כך שאומנם, באופן נקודתי, מרחב אפשרויות הבחירה שלו יצטמצם בעקבות בחירתו, אבל את העול הזה הוא יקבל באהבה, מתוך הכרה בערכה של המחויבות ובחשיבותה להטמעת ערכי ההלכה בחייו הפרטיים.111
כמובן, שינוי נקודת המבט מאילוץ לבחירה ומתחושת כפייה לתחושת נאמנות מוביל ליחס שונה להלכה עצמה. זו כבר איננה מערכת נתונה ועל-אנושית כי אם מסורת חיה שיכולה להתפתח ולהתעדכן עם תמורות הזמן.
על מסורת ורפורמה: הערת אגב
התפיסה הבוחנת את המסורת קודם כול כנתון שהאדם מקבל על עצמו, מתוך נאמנות למה שנמסר עוד מטרם מופעלת ביקורת על תוכן המסירה, יכולה להסביר את היחסים המורכבים בין המרחב המסורתי לבין התנועות הליברליות. כפי שכבר ראינו לעיל וכפי שנראה בפסקה הבאה, אין סתירה בין נאמנות למסורת ובין האפשרות לפרש אותה מחדש. כמו כן, שיעור לא קטן בקרב מסורתים מצהיר על כך שהיה מעוניין לראות שינויים בהלכה. ובכל זאת, הניסיונות החוזרים ונשנים מצד התנועות הליברליות בישראל כדי לגייס את המסורתים לצידן לא הניבו תוצאות. נדמה שהפשר לפרדוקס זה קשור במחלוקת על מהות המסורת והנאמנות כלפיה. כבר ב-1925, ניסח פרנץ רוזנצווייג את העמדה המסורתית במכתבו ליוסף פראגר:
"אתה אינך רואה את ההבדל העקרוני הגדול הקיים בינינו לבין הרפורמה הישנה, דהיינו בינינו לבין ממשיכיה היום. אנו לא נוגעים ביהדות האובייקטיבית, איננו רוצים לשנות אותה, אלא מניחים לה, שתמצא את דרך-הרפורמה שלה כפי שהצליחה תמיד למוצאה גם בעבר. איננו רוצים להקים בית חדש על יד, ובוודאי לא במקום, הבית הישן. אנו רק נוטים אוהלים עבורנו, מפני שבמקום שבו אנו נמצאים עתה אין בית ואנו בכל זאת רוצים גג מעל ראשינו. אנו מודעים לכך שאוהל אינו יכול לשמש בית; כאשר יעמוד שוב הבית לפנינו נשמח להיכנס אליו. אצלנו המעשה קודם למדרש ואילו ברפורמה הדברים היו הפוכים".112
שלא במקרה, משנתו של פרנץ רוזנצווייג זכתה למקום של כבוד הן במעגלים המסורתים-מזרחיים והן במעגלים של ההתחדשות היהודית החילונית. רוזנצווייג ביקש להכיר במסורת בכללותה, על יתרונותיה וחסרונותיה, ולהניח לה להתפתח באופן אורגני. הסתכלות זו רואה בחלק מהפרשנויות הרפורמיות או הקונסרבטיביות ניסיון לגרוע מהמסורת כדי להשכיח ממנה את התכנים הפחות רצויים. גם האורתודוקסיה אינה חסינה לביקורת, שכן גם היא איננה ״מניחה״ למסורת ומונעת ממנה למצוא את ״דרך-הרפורמה שלה״. מבחינה זו, הטענה של לא מעט מסורתים על כך שצריך לעדכן את ההלכה איננה תמיכה ברפורמה אקטיבית אלא בקשה שגם האורתודוקסיה תניח לה להמשיך את התפתחותה הטבעית.