דוחות

מחקר: המסורתים והמסורתיוּת בישראל

מחקר מקיף בוחן תפיסות עולם, רשת שיח ומגמות תרבותיות בציבור המסורתי בישראל.

מחבר: גבריאל אבן צור

מחקר: המסורתים והמסורתיוּת בישראל

המסורתיות היא זהות רכה, שמדגישה את השייכות המובנת מאליה לעם היהודי על פני האידאולוגיות הניציות המפלגות את העם למגזרים ותתי-מגזרים. אולם, בין שוחרי המסורתיות ניתן לזהות גישות שונות בנוגע לשורשי המסורתיות, ובהתאם גישות שונות בנוגע למטרותיה בהווה ובעתיד. יצוין הפעם כי הגישות השונות אינן משקפות בהכרח את החלוקה לשלושת השיחים המסורתים שתיארנו לעיל אלא מייצרות חיתוכים אידאולוגיים שעוברים לפעמים לתוך אותן תתי-קבוצות.

גישה ראשונה מתייחסת למסורתיות כהמשכיות של הזהות היהודית הפרה-מודרנית. מצדדי גישה זו רואים במודרניות היהודית-אירופאית את הניצוץ שהביא לפילוג העם למחנות אידאולוגיים יריבים וב מסורתים את מי שהמשיכו לדבוק בזהות יהודית רציפה ועל-מחנאית.

לתפיסה זו ישנן שתי השפעות ישירות על ההווה היהודי-ישראלי. הראשונה היא בתחום הדתי: אם המסורתיות קדמה לזרמים היהודים, אזי יש לה מעין זכות בכורה עליהם. זוהי מסורתיות שמוכנה להכיל את הזרמים היהודים השונים – מהאורתודוקסיה ועד התנועה הרפורמית – בתנאי שאלה יכירו קודם בקדמותה. כפי שניסח זאת מאיר בוזגלו: ״המסורת היא הרחם שממנו יצאו התנועות והזרמים ביהדות, ואליה נשוב עם כל חידוש ועדכון. כמו בתאי גזע בביולוגיה: תאים שעברו התמיינות – חרדיות, רפורמה, ציונות דתית, קונסרבטיבית – יכולים להכיל הרבה ידע וחכמה אבל לא חוזרים אליהם כאשר בונים דבר חדש״.124

כשם שישנה ביקורת על הזרמים המודרניים, כך ישנה ביקורת על הלאומיות המודרנית וטענה שלאומיות יהודית-מסורתית קדמה לה.125 זהו נרטיב שהוא מטבעו שמרן יותר מבחינה דתית וחברתית, שכן הוא רואה במסורתיות, ובפרט במסורתיות המזרחית, זהות אותנטית יותר משאר הזהויות היהודיות-מודרניות.

גישה שנייה מתייחסת למסורתיות, ובפרט למסורתיות המזרחית, כתופעה מודרנית ביסודה. זוהי גישה שקיבלה חיזוק במחקרים של הסוציולוג ניסים ליאון שביקש לבחון את המסורתיות מתוך הפרספקטיבה הארוכה של יהדות ארצות האסלאם.126 לדידו, בעוד ובהקשר המערבי-נוצרי, תהליך החילון התעמת ישירות עם האמונה הדתית, בהקשר של ארצות האסלאם החילון לא התבטא באופן לעומתי למסורת הדתית אלא בעיקרו כהתרחקות מקיום קפדני של מצוות הדת.

לפי גישה זו, אין לפרש את המסורתיות כביטוי לדתיות שבירה, חסרת מחויבות למה שנתפס בעיניה כמקור סמכות חשוב, אלא דווקא כשיקוף של תהליכי החילון המודרני כפי שעוצבו בחברות מוסלמיות ומצאו מקום גם ביהדות. עזיבת נקודת המבט האורתודוקסית שמאפיינת את השיח הדתי-חילוני בישראל מאפשרת לראות במסורתיות המזרחית גרסה יהודית חילונית מודרנית לא-מערבית. הדגש העיקרי, במקרה זה, הוא אפוא ביכולתה של המסורתיות לקבל את הנחות החילון ובד בבד להציע גישה מפויסת יותר כלפי הרכיבים השונים של הקיום היהודי-ישראלי.

עולה מכאן מסורתיות שעיקר כוחה ביכולת ההכלה של הצדדים השונים ויצירת מכנה משותף רחב. בהקשר הלאומי, מצדדי גישה זו מדגישים את יכולתה של המסורתיות לרענן את הממלכתיות הישראלית. בהקשר הדתי, זוהי מסורתיות שמחזקת את קיומן של חילוניות רכה ודתיות רכה, מבלי להכריע ביניהם.

גישה אחרונה רואה במסורתיות תופעה פוסט-מודרנית. לפי גישה זו, המסורתיות צמחה מהביקורת על החילון ועל שלילת הגלות הציונית-חלוצית. היא דרך התקשרות חזרה אל העבר ואל המורשת היהודית שנוצרה בעקבות הערעור על הנחות היסוד של החילוניות. זוהי מסורתיות שמבקרת את האשליה של הדרך הנכונה שעליה בנויים הזרמים היהודיים המודרניים, אך מבלי להציע חזרה למסורתיות קדם-מודרנית מדומיינת.

גישה מסורתית זו מנהלת גם היא דיאלוג פורה עם העבר ועם המורשת היהודית, אך מתוך אמונה שריבוי הקולות, ריבוי פרשנויות ותרבות מחלוקת הם מסימניה המובהקים. הרציפות איננה בתחום אורח החיים והאמונות ודעות, כי אם בעצם המודעות לעבר והניסיון לדובב אותו מחדש עבור ההווה שלנו. בניסוחה של רות קלדרון: ״מה שהיה אינו חייב להיות מה שיהיה, אבל הידיעה מה היה מאפשרת בחירה וחידוש״.127 בהיעדר יכולת לדרג בין השיטות והזרמים היהודים השונים, מסורתיות זו מציעה גישה פלורליסטית מובהקת כלפי כולם.

הקודםהבא