דוחות

מחקר: המסורתים והמסורתיוּת בישראל

מחקר מקיף בוחן תפיסות עולם, רשת שיח ומגמות תרבותיות בציבור המסורתי בישראל.

מחבר: גבריאל אבן צור

מחקר: המסורתים והמסורתיוּת בישראל

מחקר זה נפתח בניתוח נתונים עדכניים על אודות המסורתים בישראל, בניסיון לבסס שתי טענות עיקריות. ראשית, שהמסורתיות אינה רק פרקטיקה דתית אלא גם, ואולי בעיקר, תפיסת עולם סדורה בנוגע לזהות היהודית, ליחס הראוי למסורת, ללכידות החברתית היהודית ולקידומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. שנית, שהמסורתיות אומנם מייצרת מרחב משותף אחד, אך מרחב זה מכיל לתוכו זהויות שונות, שצמחו בבתי גידול שונים. חלקו השני של מחקר זה ניסה להתחקות לאחר השיחים המסורתים המתהווים בישראל. טענתי שלצד השיח המסורתי-מזרחי הידוע, ישנם גם שיחים מסורתיים אחרים שצומחים במגזר החילוני ובמגזר הציוני-דתי. ביחד, שיחים אלו מייצרים רשת שיח מסורתית, משפיעים זה אל זה, נותנים קול לציבור המסורתי בישראל ומרחיבים את שורותיו. כך, הופכת המסורתיות עם השנים לשם משפחה שיכול להשתלב עם שמות פרטיים של מגזרים שונים.

לסיכום הדברים, ניתן עתה לשאול: מה יכולה להיות התרומה העתידית של המרחב המסורתי לחברה הישראלית הכללית? שאלה זו כמובן אינה ניבוי כי אם גם קריאה לראות במסורתיות המתהווה הזדמנות עבור מקבלי ההחלטות לאמץ חלק מעקרונותיה לשינוי פרדיגמטי רחב-היקף. בדברים הבאים אבקש לטעון שחיזוק המסורתיות וכינון נכון של עקרונותיה עשויים לקדם באופן משמעותי ביותר את הלכידות החברתית בישראל ולבסס חברה משותפת המסוגלת להכיל ריבוי בתוך מרחב משותף.

שסעים שונים – לאומיים, דתיים, עדתיים ופוליטיים – רובצים בפתח החברה הישראלית מאז יום הקמתה. על אף הרצון הטוב, הממלכתיות הבן-גוריונית וכור ההיתוך הישראלי כשלו גם הם ביצירה של חברה משותפת. זו הייתה ממלכתיות אסימילציונית ששאפה לייצר חברה הומוגנית למדי על ידי שינויים של הקבוצות המינוריות כדי להשוותן לקבוצה ההגמונית.129 גישה זו ספגה ביקורת רבה, בישראל ובעולם, הן בשל הכוחנות שבה והפגיעה בקבוצות שנדרשו לזנוח את תרבותן ואת זהויותיהן, והן בשל חוסר האפקטיביות שלה בפועל, שכן תהליך האסימילציה שנכפה מלמעלה הצליח בעיקר להחליש את אותן קבוצות ואת המרקם החברתי שלהן, מבלי לצרף אותן לקבוצת הרוב כשווים בין שווים.130

מחורבות כור ההיתוך נולדה גישה אחרת, רב-תרבותית יותר, שביקשה לתת מקום להטרוגניות החברתית הקיימת בשטח, להימנע מעריכת היררכיות בין תרבותיות וקבוצות, לאפשר לקבוצות שונות מידה מסוימת של אוטונומיה תרבותית ולהבטיח ייצוג פוליטי, מוסדי וחינוכי לכלל הקבוצות המרכיבות את החברה.131 הרב-תרבותיות מצליחה ללא ספק להתעלות מעל המנגנון הדכאני של המדיניות ההיטמעות של כור ההיתוך, אולם היא סופגת ביקורת רבה על פגיעתה בלכידות החברתית. מתנגדיה מדגישים שהיא מבצעת מעין אטומיזציה של החברה ומחזקת את הקבוצות המרכיבות אותה על פני הטוב המשותף הנחוץ לבניית חברה דמוקרטית מתפקדת. כמו כן, הודגשו הפנים הנאו-ליברליים של הרב-תרבותיות שעורכת תחרות חופשית על הזהות ועל התרבות, ובפועל פוגעת בשוויון המעמדי, במוביליות החברתית וביכולת לכונן את השסעים החברתיים.132

בהקשר הישראלי ניתן להוסיף שהרב-תרבותיות לא נוצרה מתוך חשיבה אסטרטגית של מקבלי ההחלטות אלא מתוך ההפקר שנוצר לאחר קץ מדיניות כור ההיתוך. לפיכך, זוהי רב-תרבותיות לא אחידה, שמבטאת פעמים רבות בייצוג פורמלי בלבד ובשיח זהויות משסע אך כמעט ולא בהחלטות קונקרטיות לצורך צמצום הפערים בין הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית וחיזוק הייצוג המהותי.

אומנם עם השנים הקבוצות המרכזיות שמרכיבות את החברה הישראלית מצאו את האיזון ביניהן, אך עדיין לא צמחה שותפות מהותית. זוהי חברה שכל חזונה מגולם בסיסמה המשטיחה ״חיה ותן לחיות״ – הכרה בריבוי אך חוסר שאיפה לבניין של עתיד משותף. בעיה זו איננה אופיינית לישראל בלבד, כי אם לחלק גדול מהדמוקרטיות הליברליות שנמצאות כולן במשבר חברתי מתמשך. המושג של ״חברה משותפת״ התפתח בשני העשורים האחרונים בקרב חוקרים מתחום של מדעי המדינה ופתרון קונפליקטים.133

ב-2011 חברי ״מועדון מדריד״, המורכב מכמאה ראשי מדינות לשעבר, הגדיר חברה משותפת כ״חברה מלוכדת מבחינה חברתית, יציבה ובטוחה. חברה משותפת היא מקום שבו כל המתגוררים מרגישים בבית. החברה מבוססת על כבוד האדם ושמירת זכויותיו, מתן הזדמנויות שוות לכל אדם, מתוך סובלנות וגיוון. חברה זו נבנית ומתוחזקת על ידי הנהגה חזקה״.134 על אף המטרות הנעלות, חברה משותפת היא קודם כל תוצר של חשיבה פרגמטית, מתוך הנחה שמתחים פנים-אזרחיים בין קבוצות שונות מהווים כיום איום מרכזי על הדמוקרטיות הליברליות, בעוד וחוסן חברתי ולכידות חברתית הם מרכיבים נחוצים לשמירה על מדינה דמוקרטית בריאה ומתפקדת, שמוסדותיה נהנים מאמון גבוה מצד אזרחיה.135

חברה משותפת זקוקה לתפיסת עולם משותפת לכל מרכיביה. בישראל, המרחב המסורתי הוא המקום המרכזי שבו מתנסח בפועל ניסיון לעבור מחברה מפורקת לשבטים לחברה בעלת לכידות חברתית גבוהה יותר. אולם חשוב להדגיש שגם אם המרחב המסורתי יכול להיות מרחב מאחד עבור רוב החברה הישראלית, הוא לא יוכל להתפשט על כולה. גם אם חילונים וחרדים רבים יבחרו להצטרף במרוצת השנים למרחב משותף זה, סביר להניח שקטבים בדלניים ימשיכו להתקיים. נוסף על כך, אל לנו לשכוח שבמדינת ישראל חיות קבוצות רבות שמטבע הדברים יישארו תמיד מחוץ למרחב המסורתי-יהודי. הראשונה שבהן היא האוכלוסייה הערבית וכל תתי-הקבוצות הדתיות והאתניות שבה. לזו מצטרפים רבבות צאצאי היהודים שהגיעו למדינת ישראל מכוח חוק השבות אך אינם יהודים על פי ההלכה. גם אם שערי הגיור היו מקלים ככל הניתן, קרוב לחצי מהם מצהירים שהם אינם מעוניינים לעבור גיור כלשהו.

מכאן, ניתן אפוא לצייר שני מסלולים שונים של השפעת המסורתיות על המרחב הישראלי כולו:
מסורתיות מצמצת: הקריאה להפוך את המרחב המסורתי למרחב של ״גם וגם״ ולהכיר בחשיבות הרכיב היהודי והרכיב הישראלי בזהות המסורתית יכולה בקלות להפוך לטשטוש בין המרחבים. זוהי סכנה הרובצת מעל הניסיון להפוך את המסורתיות לממלכתיות חדשה. שיח זה מבקר במידה רבה של צדק את הממלכתיות הבן-גוריונית ככוחנית ומוחקת, אך ממעט להתייחס לקבוצות שאינן יכולות או רוצות להתחבר לממלכתיות המסורתיות החדשה. אם יוצע חוזה חברתי חדש על בסיס הטשטוש בין המרחב היהודי לזה הישראלי, הרי שכל מי שאינו חלק מאותו מרחב יהודי-ישראלי נמצא תחת איום. מסלול זה יוביל בסופו של דבר לניסיון חוזר לכפות את אותו מכנה רחב ממלכתי-מסורתי על המיעוטים היהודים שאינם חפצים בכך, אם מפאת חוסר עניין במסורת ואם מפאת יחס ביקורתי אל הלאומיות היהודית. סימן שאלה גדול עוד יותר נוגע ליחסה של אותה ממלכתיות חדשה לאוכלוסיות הלא-יהודיות בישראל. או שמושג האזרחות יאבד כל תוקף עבורם, או שיוגבר הניסיון ליצור הומוגניות אתנית על גבם.

מסורתיות מרחיבה: המסלול השני שהמסורתיות יכולה לקחת הוא זה של הבחנה בין המרחב הישראלי למרחב היהודי, והכרה ביחסי הגומלין הברוכים ביניהם. מסלול זה מכיר בחשיבות שני הרכיבים בזהותם של המסורתים, אך אינו עורך גזירה שווה ביניהם אלא שומר על הדואליות. זהו מסלול המאפשר לשני המרחבים, זה היהודי וזה הישראלי, לחרוג כל אחד מעבר לשני. כאשר המרחב היהודי אינו מוגבל למרחב הישראלי, המסורתיות יכולה לתרום באופן משמעותי ללכידות החברתית היהודית שכן היא אינה עוסקת בכאן ועכשיו הפוליטי בלבד. כמו כן, במצב עולם זה המסורתיות יכולה להתרחב מעבר לישראליות, להזין את יהדות התפוצות ולהתאזן ממנה. באותו אופן, כאשר הישראליות חורגת מעבר למרחב היהודי, היא מסוגלת להציע חוזה חברתי לכל אזרחיו, כאשר המסורתיות היא שותפה מלאה אך לא בלעדית.

שני מסלולים אלה ועתידה של החברה הישראלית אינם בגדר גזירת גורל, כי אם פרי של מחשבה ובחירה של מדיניות נכונה. בקרב דוברי המסורתיות, רבו בשנים האחרונות הניסיונות לכונן אותה לכיוון מרחיב, מרפא ומפרה. בפן התרבותי, רבו הקולות שהציעו לראות במסורתיות סיכוי לבנות תשתית משותפת לא רק בין יהודים כי אם גם עם המיעוט המוסלמי במדינת ישראל. נוסף על כך, בפן הפוליטי הודגש שהמסורתיות יכולה לקדם אתוס ממלכתי-מסורתי כדי לייצר מרקם חברתי משותף בישראל, ולהיות התשתית לחוזה חברתי משותף לכלל אזרחי המדינה. רעיונות אלו אינם מחשבות ארעיות של כותבים מבודדים, כי אם שיחה שמתהווה בתוך מרחב מסורתי רחב שמכיל קרוב לשליש מאזרחי ישראל. הגיע העת לתת להם תרגום במדיניות ברורה לקראת חברה משותפת בישראל.

הקודםהבא