ההבנה שהמסורתיות מושכת כגישה יהודית אך פחות כשבט או כקבוצת השתייכות סוציולוגית מובילה למסקנה ברורה: פחות ופחות אנשים בישראל מוכנים להזדהות כמסורתים, אך יותר ויותר מזדהים עם המסורתיות. כלומר, הציבור הישראלי מאמץ את המסורתיות כשם משפחה שמייצר מרחב יהודי רחב, ובמידה מסוימת גם ממתן את השמות הפרטיים שמבדילים ביניהם: החילוני והדתי. התנועה היא כפולה: דתיים וחילונים מבקשים להוסיף את המסורתיות להגדרתם העצמית, ומנגד מסורתים מבקשים לעזוב את המסורתיות כשם עצם ולהפוך אותה לשם תואר.
את שיעור המסורתים בישראל ניתן אפוא להעמיד על 19% בלבד, בהתאם לממצאים של רוזנר ופוקס. אולם, את שיעור המזדהים במידה כזו או אחרת עם המסורתיות כשם תואר ניתן להרחיב לכ-45%, כאשר כוללים לתוכה את רבבות הישראלים המשתייכים למגזרים החילונים והדתיים (ואולי אף החרדי, אם כי בשלב זה אין נתונים מספקים בנידון).
אם המסורתיות חוצת מגזרים, עולה מיד שאלת ייחודה בנוף הישראלי. האם יש לה עקרונות ותפיסות עולם המחברים בין חבריה מרוב המגזרים? או שמא מדובר בפרקטיקה דתית, נטולת חזון בנוגע לסוגיות שבליבת הישראליות? בפרק הבא ננתח נתונים הנוגעים לעמדות של הציבור המסורתי בשורת נושאים הנמצאים בליבה של החברה הישראלית. דרכם נראה שהמרחב המסורתי מאופיין מחד בריבוי זהויות, ומאידך בחזון ברור בנוגע לייעודה של מדינת ישראל ולקידומה של חברה משותפת בישראל.