אם בעשורים הראשונים של המדינה קיומם של המסורתים נתפס כקטגוריה שיורית שסופה להיעלם ולהיטמע לתוך הדתיות והחילוניות, הרי שבעשורים האחרונים המסורתים השימושי ביותר עבור כלל המחנות הפוליטיים בישראל, שמנסים דרכו להגדיל את מספרם ואת כוחם הפוליטי. עסקנים ציונים-דתיים מנסים לבנות ״מחנה אמוני״ רחב – בנוי באידאל מהנהגה דתית-לאומית ומבוחרים מסורתים.75
המפלגות החרדיות, כולל מפלגת דגל התורה, מרבות גם הן לטעון שהן מגנות על הציבור המסורתי ואף להצדיק את בריתם עם הליכוד כברית עם ״המסורתים״ ולמענם.76 מנגד, הצד הליברלי מדגיש גם הוא בצדק את אורח החיים המחולן של רוב המסורתים, את תמיכתם העקרונית בחופש מצפון ואת התנגדותם לכפייה דתית כבסיס משותף.77 דרכם הוא חולם על שיקום הממלכתיות ועל מיגור ההקצנה הדתית.78
הנתונים שניתחנו לעיל מציירים תמונת עולם מורכבת יותר, שאינה מסתדרת עם טענות הבעלות של הצד השמרני ולא עם אלו של הצד הליברלי. ספק, למשל, אם העמדות של הציבור המסורתי בסוגיות דת ומדינה – בנושא הגיור, ביחס להלכה ולרבנות הראשית או ביחס לחופש מדת – יכולות לדור בכפיפה אחת עם אלו של הציבור החרדי או החרד״לי. כמו כן, על אף עמדות ההתנגדות של המסורתים לכפייה דתית והסובלנות שלהם כלפי קבוצות לא-אורתודוקסיות, מרכזיותה של זהותם היהודית כמו גם הכבוד שהם רוכשים למורשתם מבדילים אותם מהציבור החילוני-ליברלי.
מסורתים אינם אוסף של פרטים שמחכים להמשגה ולניסוח כדי למצוא את ביתם הפוליטי, התרבותי או חברתי. יש להם אמירה עקרונית וברורה בשורת נושאים יהודים ודמוקרטיים. הם הציבור שמאמין ביותר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בישראל המסורתית, לא רק שהרכיב היהודי והרכיב הדמוקרטי הכרחיים זה לזה, אלא שהיהדות אינה נתפסת כקטגוריה דתית כי אם תרבותית-מורשתית. הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הבלתי-מעורערת, והיא גוברת תמיד גם כאשר ישנה התנגשות עם דעות ואמונות דתיות. בד בבד, זהו גם ציבור פלורליסטי במהותו, שמתנגד לכפייה מכל סוג שהוא ותומך בחופש דת וחופש מדת, עבור חילונים וחרדים כאחד.
הפלורליזם המסורתי אינו פילוסופי-הצהרתי כי אם מעשי-קיומי, ומתבטא במיוחד במצבים של קונפליקטים. במצבים אלה, מסורתים יעדיפו פשרה פרגמטית בין הצדדים על פני עמדות עקרוניות וחד-משמעיות. ברם, הנתונים גם חושפים ריבוי דעות בכמה סוגיות יסוד.
דעות אלו שוברות במידה ניכרת את הדימוי הסטריאוטיפי של המסורתים כעשויים ממקשה אחת מבחינה עדתית, תרבותית ופוליטית. למשל, ראינו שמסביב לחוק הלאום והוספת עיקרון השוויון קיימת מחלוקת עמוקה בתוך הציבור המסורתי, בין אלה המאמינים שיש לחזק את אופיה היהודי של המדינה לבין צד אחר שתמך בהוספת עיקרון השוויון. בנוגע ליחס להלכה ולזרמים הלא-אורתודוקסים, שוב ראינו שחלק ניכר מהמסורתים תומכים בחופש דת עבור הזרמים האלה ואף מזדהים עם חלק מקריאותיהם לעדכון ההלכה. חלק אחר אימץ עמדה שמרנית וקרובה יותר לצד האורתודוקסי. לבסוף, ראינו שהמסורתים חלוקים בנוגע לרכיב הדומיננטי בזהותם (יהודי או ישראלי) או בנוגע לתחושה שיש או אין איזון בין הרכיב היהודי לזה הדמוקרטי בישראל.
אלו דוגמאות בולטות של סוגיות שזוכות בדרך כלל בישראל לתשובה צפויה מראש לפי המגזר. חילונים מתארים את עצמם קודם כול כישראלים ומתנגדים למונופול האורתודוקסי בענייני דת ומדינה. דתיים וחרדים, מנגד, ידגישו את הרכיב היהודי בזהותם ויחתרו לחיזוק אופייה היהודי-דתי של ישראל. הגיוון החריג בעמדות של הציבור המסורתי בסוגיות אלו מבליט בראש ובראשונה שעבורם המסורתיות היא מעין זהות-מטה שמתחברת לזהויות פרטיקולריות נוספות.