בשיח הציבורי הרחב, המסורתים מתוארים פעמים רבות כ״גם וגם״. תיאור זה הוא לפעמים שלילי, כאשר דואליות זו מתוארת כחוסר יכולת להכריע בין החילוניות לדתיות. וריאציה אחרת של טענה זו, הפעם חיובית אם כי ספוגה ברומנטיזם מהותני, מדגישה את יכולות ההכלה היוצאות מן הכלל של המסורתים. הנתונים עצמם אכן מראים שיותר מכל ציבור ישראלי אחר, המסורתים יכולים להימצא בשכנות טובה עם כל יהודי באשר הוא או היא, בין אם מדובר בחרדי או חילונית, במתנחלת או בלהט״ב. ובכל זאת, גם ברמה האינטואיטיבית ניתן לחוש ש״גם וגם״ זהותי אינו מוביל בהכרח להכלה או לסובלנות. הציוני-דתי, למשל, אומנם מזדהה גם עם הלאומיות היהודית וגם עם הרעיון האורתודוקסי של שמירת ההלכה, אולם מדובר בזהות נפרדת מזו החילונית או החרדית, ואין שום הכרח שיהיה סובלן כלפי שני אלה.

כדי להבין את הסובלנות המסורתית, אני מציע לחזור לתהליך החילון וליצירת צורות שייכות קטגורית. כפי שטען צ׳ארלס טיילור, תהליך החילון העצים את האני והתמקד בספרה האנושית, ובכך יצר צורות השתייכות חדשות.¹⁰² טיילור כינה צורות אלו ״קטגוריות״, קרי כמבוססות על אפיונים אפרסונליים. אפיונים אלה יכולים להיות לאומיות, דתיות, אתניות, תפיסת עולם פוליטית, ובעצם כל סוג של אידאולוגיה מנוסחת, אשר מייצרת מחדש את גבולות השייכות. סודה של הסובלנות המסורתית אינו ביכולת לפסוח בין שתי זהויות קטגוריות מתחרות אלא דווקא ביכולת להיות מעליהן. במובן זה, המסורתיות מתהווה מתוך ערעור של הפרדיגמה המודרנית שתיאר טיילור ומתוך רצון לשקם שייכות יהודית עמוקה.

את אותה זהות מסורתית חדשה-ישנה אני מציע לתאר כזהות נקבובית. זוהי זהות שאינה מאופיינת בחשיבה אידאולוגית-דוגמטית ולכן מסוגלת לספוג רעיונות חדשים ואף להתרחב בעקבותיהם. היא עומדת בניגוד לזהויות הקטגוריות והבלתי-חדירות של החילוניות או החרדיות הנוקשות. אותה נקבוביות זהותית, אורגנית וחיה, תוארה במילים שונות אצל כלל הדוברים של הזהויות המסורתיות הישראליות. כך, למשל, כותב מאיר בוזגלו על הזהות המסורתית-מזרחית:

"המסורתי יכול בדרך כלל לחיות בשלווה עם החילוני ועם החרדי כאחד. אין הוא נזקק לדיאלוג בין דתיים לחילונים, ודאי שלא לדיאלוג מלאכותי, משום שבדרך כלל יש לו קרובי משפחה בשני המחנות. לאמיתו של דבר, עצם רעיון הדיאלוג בין החרדי לחילוני זר לרוחו של המסורתי, שכן הדיאלוג מניח את הקוטביות ואף מרחיב אותה. המסורתי נע בחופשיות בין המחנות. לא מפריע לו שהם אינם משתייכים למעגל שלו, ואין לו רצון ״לגייר״ את בני שיחו. […] בערכים רבים הוא שותף לחילוני, ובערכים אחרים הוא שותף לדתי החרדי. כפי שכבר נאמר, הוא לא רואה באחד טועה ואחד צודק".¹⁰³

בהיעדר מחשבה קטגורית על הזהות, המסורתי נע בחופשיות במרחב היהודי מבלי להרגיש היבדלות ומחלוקת עקרונית עם צד כזה או אחר. הוא מסוגל לספוג את הטוב מכולם אבל גם לעמוד על שלו. אין זה ״גם וגם״ כי אם ערעור כולל על הקוטביות עצמה. מסיבה זו, על אף הרכיב העדתי שבה, המסורתיות המזרחית מסוגלת בוודאי להתרחב מעבר לעדה, כפי שהציעה יפה בניה:

"הבנה של המסורתיות כמרחב של ריבוי מאפשרת להרחיב אותה אל מעבר לזהות של קבוצה מסוימת, קבוצת ״המזרחים״, ולהפוך אותה להצעה אלטרנטיבית למרחב היהדות הישראלית בכללו. הבנה של המסורתיות לא כקטגוריה הנוספת ל״דתי״ ול״חילוני״ אלא כארגון אחר של מרחב הזהויות היהודיות – יש בה כדי לשמש השראה למודל ישראלי אחר, שעשוי להחליף את החלוקה הקשיחה שבין החילוניות והשמרנות האורתודוקסית. זוהי הצעה לשיחה אחרת, או ליתר דיוק: לריבוי של שיחות אחרות, עם המסורת היהודית.¹⁰⁴

אותו מרחב של ריבוי ואותה הצעה לשיחה אחרת על המרחב הרעיוני-תרבותי היהודי השמיעו גם רבים מהצד החילוני-מסורתי, ובראשם פרופ׳ אליעזר שביד שהצביע על העיוות שמייצרת החשיבה הקטגורית-אידאולוגית בהוויית היהודי:

אם רק נרשה לעצמנו להשתחרר מן ההשפעה של מסגרות השייכות הציבוריות, המזהות אותנו חד-משמעית עם מחנה זה או אחר, והמתְנות אותנו לראייה עצמית סטריאוטיפית, ניווכח שהמחוג המראה את מגמות חיינו, אפילו בהכרעות של חיי יום-יום, לעולם אינו נמצא בתנוחה קבועה. הוא רוטט ומתנודד, ולפעמים גם קופץ מצד אל צד. כמה רגעים של חידלון אמונה יש בחייו של אדם המגדיר את עצמו בדרך כלל כמאמין, וכמה רגעים של אמונה בחייו של לא מאמין? כשאין מכירים בשכנות שבין שני העולמות הללו, בשיקופם זה את זה ובפתיחות הגבול שביניהם, לא רק מתעלמים מן הברירה האחרת, המגדירה את השקפת-עולמנו בתחום האינטלקטואלי, אלא גם מן הרקמה העדינה ביותר של החווייה האנושית.¹⁰⁵

לא רק שהשפה הקטגורית מייצרת הבדלות מלאכותיות אלא שהיא גם חוטאת לנפש האדם ולמורשת היהודית שלא חפצה להצטמצם לד׳ אמותיה של אידאולוגיה זו או אחרת. אותה ביקורת על הזהויות הנוקשות ואת ההצעה לקיומה של זהות חילונית-מסורתית שיכולה לנהל דיאלוג עם כלל המרחב היהודי ניסח בארי צימרמן, מראשי תנועת ההתחדשות היהודית, כיהדות ״חלונית״:

"אני לא ״חילוני״. המילה הזאת צורמת באזני. עם זאת, אני גם לא בדיוק ״דתי״. יש יהודים ״דתיים״ שאני חש קירבה גדולה אל יהדותם, ויש יהודים ״חילוניים״ שיהדותם אינה נוחה לי. בקצרה קצתי במינוחים הללו, שאינם ממפים כראוי את קו ההפרדה הרצוי לי. והנה איש בשורה אני לעצמי היום: יהודי חַלוני אני, ובעלי דבבי, ״חילוניים״, ״דתיים״ כאשר יחפצו, יהודים תריסיים המה. מי הוא היהודי החלוני? מי שחלונותיו פתוחים ונשקפים אל יהודים אחרים, אל אפשרויות אחרות, מי שמודע לכך שיש גם חלונות אחרים מהם מביטים בו. והיהודי התריסי, תריסיו מוגפים. בתוך חדרו המוגף יתגורר, לא ישקיף ולא יושקף. חד-אמת עצמותיו תאמרנה. אף לא ידע כי תריסים מוקף הוא. רבים המראות שיראה בחלונותיו המוגפים, אך את עצמו יראה בהם כבמראה. לא אותי, לא את שאר היהודים החלוניים, המביטים בתריסיו בעד חלונותיהם הפתוחים. אשרי, יהודי חלוני אני".

בשפתו הפיוטית, תיאר צימרמן את ה״יהודי-החלוני״, אותו יהודי שגדל בתוך החילוניות הישראלית הנוקשה אך בחר להיפתח לזהויות אחרות ולשוב לארון הספרים היהודי. זהו מעבר אינטלקטואלי, רוחני וזהותי מ״יהדות תריסתית״, קרי מיהדות סגורה על עצמה ומבוססת על זהות בלתי-חדירה, ליהדות ״חלונית״, בעלת זהות נקבובית המסוגלת לנהל דיאלוג פורה עם יהודים מכל צבעי הקשת. בדומה לבוזגלו, צימרמן רואה לנכון להדגיש שזהות זו מבוססת על תפיסת עולם ברורה. במקרה שלו, זהו המשך הזהות החילונית של הוריו, אלא שנוסף לה קומה חדשה, או במילותיו חלונות חדשים. היציאה מהזהות הנוקשה אינה לצורך הריסת הבניין אלא הרחבתו לנופים חדשים.

מהצד הדתי, רבות נכתב על ״דתיות הרצף״ כמבוססת על זהות דתית רכה, המנהלת דיאלוג עם זהויות ישראליות אחרות. הגדיל לעשות הרב עידו פכטר, שהציע לא רק לפתוח חלונות לעולם הדתי מעבר לישראליות, אלא אף לפתוח את שערי ההלכה עצמה ולייצר הלכה כלל-ישראלית.¹⁰⁶ כצימרמן, בוזגלו, בניה ואחרים, תפיסתו של פכטר מבוססת על האמונה שלא צריכות להתקיים הפרדות מלאכותיות בין הרכיבים השונים של העם היהודי, שכולם מסוגלים לגשת אל המורשת המשותפת ויכולים יחד לדובב אותה לקראת העתיד.

מזווית פחות רבנית, מיכה גודמן הציע לאחרונה לראות בדתיות ובחילוניות שמסוגלות לשוחח זו עם זו וללמוד זו מזו ״דתיות אחרת״ ו״חילוניות אחרת״ שביחד מייצרות את ״דרך האמצע הישראלית״:

"לא מדובר בדרך האמצע מנקודת מבט מגזרית אלא מנקודת מבט על-מגזרית. הדתיות הפתוחה לעולם היא דתיות אחרת; היא שונה מהנורמה הדתית המקובלת ועל כן לא ניתן לומר עליה שהיא דרך האמצע של המרחב הדתי. גם החילוניות שקשורה ליהדות היא חילוניות אחרת; היא שונה מתפיסת החילוניות הקלאסית ועל כן לא ניתן לומר עליה שהיא דרך האמצע של המרחב החילוני. אך ייתכן ששתי הדרכים הללו מעצבות יחדיו את דרך האמצע של המרחב התרבותי הישראלי".¹⁰⁷

גודמן מתאר במילותיו את אותה זהות נקבובית של הדתיים והחילונים ״האחרים״, בעלי זהויות מסורתיות שמקשרות אותם אלו עם אלו על אף בתי הגידול, אורחי החיים והאמונות המרובים. ביחד עם המסורתים המזרחים, הם מייצרים רשת שיח אלטרנטיבית לחברה הישראלית, שמבוסס על עזיבת החשיבה הקטגורית, נקבוביות זהותית ודיאלוג מתמשך עם המסורת היהודית.