בוויכוח העתיק על יהדות כדת או יהדות כתרבות, דוברי המסורתיות בחרו מזמן במורשת היהודית כחוט המקשר ביניהם. לצד ציר היהדות כדת או כתרבות, ניתן להציע ציר שני, ציר המסורת. קוטב אחד מסמל את הניתוק ממנה, וכקוטב אחר את הכניעה לה. בהכללה, ניתן למקם את החילוני הגמור בחיתוך שבין ״ניתוק״ ל״תרבות״, ואת החרדי בחיתוך שבין ״דת״ ל״כניעה״. כלל הזהויות המסורתיות קרובות הרבה יותר למרכז. כולן מסכימות שהמורשת היהודית כוללת רכיב דתי ורכיב תרבותי וכולן מסרבות להתנתק ממנה או להתבטל בפניה. חלקן נותנות דגש חזק יותר לרכיב הדתי או לזה התרבותי, רואות את עצמן כיותר או פחות מחויבות לקיום מצוות הדת. המשותף לכולן הוא תפיסה עצמית כבת למסורת היהודית ולכן רצון להמשיך אותה באופן אורגני, דבר שכולל בהכרח כינוס, פירוש ודיבוב מחדש כדי שזו תישאר חיה ומתפתחת.
הזהויות המסורתיות הישראליות מקיימות נאמנות למסורת היהודית, אך מבקשות לבחון אותה, לפתח אותה ולפרש אותה מתוך עמדה אוטונומית ובחירה חופשית. מאיר בוזגלו תיאר אוטונומיה פרשנית זו כאינהרנטית למסורת חיה:
למסורתי יש אוטונומיה בפירוש התוכן של המילים שירש. בזכות אוטונומיה זו אפשר שיהיו כמה מובנים ל״אחד״, ואפשר שמובנים אלו יעמדו בניגוד למה שעשוי להיראות מבחוץ כסטייה מן המסורת וכדומה. כך, בידי איש המסורת נתונה גם האפשרות להבין את דברי הוריו לפי כוח טענה אחר. בידי המסורתי לא רק המפתח של המובן של מה שאמרו לו הוריו אלא גם הידיעה כיצד נטענו ובאיזה כוח טענה. הדינמיות של המסורת אינה מתבטאת רק בפירושים למילים ולמושגים אלא גם בכוח שבו הם נטענו, וזה מאפשר חופש רב מאוד.113
את היכולת לפרש את המסורת ולדובב אותה כדי שזו תישאר חיה ומובנת בהווה המתחדש ניסחו אנשי חוג שדמות כ״זכות לדרוש״ אינהרנטי לדעתם למסורת היהודית:
אחד הדברים החשובים בשבילי במסורת היהודית הוא הזכות לגישה דרשנית אליהם. הזכות לדרוש היא הכרה בכך שאנו מקבלים את עוּלה של המסורת, אך רואים לנו זכות ויכולת לבטא דרכה את עולמנו – יש בזכות לדרוש הכרה בנצחיות התורה והכרה בהיסטוריות של גילוייה.114
על אף הדמיון בין העמדות של בוזגלו ושל צור, ראוי לתת את הדעת גם על ההבדל ביניהם. אצל בוזגלו, תהליך המסירה מאופיין באינטימיות בין המוסרים-ההורים לבין המקבל-הבן. אינטימיות זו מאפשרת פרשנות שחורגת מעבר למילים וחוזרת לכוח הטענה שלהם. בניגוד לזהות המסורתית-מזרחית הבנויה על רציפות המסירה, הזהות החילונית-מסורתית בנויה במידה ניכרת על ניסיון לדובב את המסורות שלא נמסרו על ידי דור האבות. אולם, חלק ניכר מהנרטיב החילוני-מסורתי שהתפתח במעגלים של ההתחדשות היהודית דורש את דור החלוצים ואנשי העלייה השנייה כחלק בלתי-נפרד מהרציפות של המסורת היהודית.115
במקום לסמל את דור הניתוק, החלוצים זכו לפרשנות שהפכה אותם לדור מקשר, חשוב במיוחד, בפיתוח מסורת עכשווית, מעוגנת ברצף הדורות היהודי ובכאן ועכשיו הישראלי. בקרב המעגלים האוטונומיים יותר של הציונות הדתית, הבחירה של האדם ביחס למסורת היהודית ויכולתו לפרש אותה זכו מזמן למקום מרכזי. כך, למשל, ניסח זאת אריאל פיקאר:
עיון בתולדות המסורת היהודית מגלה שפרשנות מלווה תמיד בבחירה בין אפשרויות שונות. אופיה של התרבות הפרשנית היהודית המציבה את הפירושים השונים בצד המקור ולא כתחליף לו, מחייבת את הלומד לגישה רב קולית, פלורליסטית, למסורת. […] היהודי המודרני רואה את עצמו כמי שיש בידיו הסמכות והאחריות לבחור את המקורות והמסורות המעניקים השראה לקיומו כפרט וכחלק מחברה ועם. ברל כצנלסון ניסח זאת יפה: ״דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש.״116
את אותה פעולה של ניעור המסורת והבאת קולות נשכחים ממנה לתוך ההווה שלנו תיאר גם מיכה גודמן כבסיס ל״דתיות אחרת״ ול״חילוניות אחרת״ המתפתחות בישראל.117 לדידו, אלו מהוות שתי קבוצות מקבילות המבקשות כל אחת בדרכה להמשיך את המסורת היהודית, ומייצרות יחד ״דרך האמצע הישראלית״. חילוניות אחרת ודתיות אחרת הן במידה רבה מה מכונה כאן חילוניות-מסורתית ודתיות-מסורתית. כלומר, זהויות שמתנסחות מתוך התחשבות במסורת היהודית ופתוחות לאפשרות של ספיגת רעיונות חדשים.