המסורתים הם גם ישראלים וגם יהודים. זוהי הנחת עבודה כמעט מוחלטת, בין אם מדובר במעגל המסורתי-מזרחי, בזה החילוני או בזה הדתי. אבל האם מדובר בשני רכיבים נפרדים זה מזה – הישראלי והיהודי – או בשני שמות נרדפים? מאיר בוזגלו תיאר את המסורתי כמי שמבחין בין הרכיב היהודי ובין הרכיב הישראלי של זהותו. הישראליות ממלאת תפקיד מרכזי אך אינה מתמזגת במלואה עם יהדותו:
שלא כמו החילוני, אין המסורתי מעגן את יהדותו בישראליותו. על פי רוב הוא אינו נוקט את המהלך המקובל בקרב חילונים – להגדיר את עצמם ביחסם לישראליות שנוצרה בארץ ולתת מקום מהותי בחייהם לארץ ישראל. הדבר אינו סותר את החשיבות העצומה שעשויה להיות לישראליות בהגדרתם העצמית של המסורתים, אך הישראליות אינה מקלט יחיד לזהותם.118
לפי תיאור זה, למסורתי יש זהות יהודית ברורה, שבאה לידי ביטוי בין היתר באורח החיים שלו, בסולידריות שהוא חש כלפי קבוצות יהודיות אחרות ברחבי תבל ובמורשתו ההיסטורית והתרבותית. יש לו גם זהות ישראלית ברורה, שבאה לידי ביטוי בפטריוטיות שלו, ביחס אוהד למדינה וברצונו לעגן את חייו לתוכה. ובכל זאת, שימור הישראליות והיהדות כשני יסודות נפרדים מונע את צמצום היהדות להיבט הלאומי בלבד, את הלאמת המסורת. כמו כן, אם הישראליות קיימת בזכות עצמה, הרי שאין היא מנסה להפוך אותה למדינה יהודית במובן המצמצם והאנטי-דמוקרטי של המילה. הביטוי המובהק לכך הוא הביקורת המסורתית כלפי הערבוב בין דת ומדינה והרצון שלהם לשמור על כבודה של ההלכה לחוד ועל כבודה של המדינה לחוד.
אפיון נוסף של אותה לאומיות מתונה המאפיינת את המרחב המסורתי טמון בניסיון לשלב את הציונות ברצף המסורתי הרחב. ניסיון זה מקבל ביטויים שונים בהתאם למעגל ההשתייכות. המעגל המזרחי מקרב את הציונות אל המסורתיות על ידי הדגשת הגישה הפרו-ציונית של רבנים ופעילים מהמרחב הספרדי או אף על ידי הפיכת העליות הספרדיות מהמאה הט״ז ואילך למבשרות הציונות.119 המעגל החילוני מתקרב אף הוא לנרטיב זה על ידי החזרת החלוצים ואנשי העלייה השנייה למסגרת מסורתית רחבה, שמדגישה את המקורות היהודים של המרד שלהם ושל שאיפותיהם הלאומיות.120 המעגל הדתי-לאומי אינו נדרש לפרשנות חדשה של המורשת שלו, שכן בחינת הציונות כחלק מהמסורת היהודית תמיד הייתה חלק בלתי-נפרד מתעודת הזהות שלה.
בשל יחסם המתון של המסורתים ללאומיות היהודית, יחד עם הכללת הציונות לרצף יהודי חוצה דורות ומגזרים, גברו בשנים האחרונות הקולות הקוראים לאימוץ המסורתיות לצורך חיזוקה של הממלכתיות הישראלית. הדובר המרכזי של מגמה זה הוא הרב שי פירון, שהקדיש ספר שלם לחיבור שבין המסורתיות לממלכתיות.121 טענתו המרכזית היא שכשם שהמסורתיות מצליחה להתעלות מעל הדיכוטומיה דתי/חילוני מבלי למחוק אף צד, כך הממלכתיות החדשה צריכה להצליח לכונן יחד ישראלי מתוך הכרה של הזהויות הישראליות הפרטיקולריות וטיפוחן. למגמה זו הצטרפו לאחרונה מובילי תנועת ״תיקון״ ופורום ״האיחוד המסורתי״, שהדגישו גם הם את הצורך של החברה הישראלית בשפה מסורתית מחד, ואת הנחיצות של שפה ישראלית פוסט-עדתית להמשך שגשוגה של המסורתיות מאידך.122