שלושת השיחים המסורתים מסכימים שהמסורת צריכה למלא תפקיד חשוב בבניית הזהות היהודית ובשדה החברתי-תרבותי הישראלי. אולם, המורשת היהודית איננה גוש מונוליטי ומורכבת ממסורות וקולות רבים, חלקם מרכזיים וחלקם שוליים, חלקם עתיקים וחלקם חדשים. קיימת הסכמה בסיסית על נכסי צאן הברזל של העם היהודי – התנ״ך, התלמוד, הקבלה, החסידות ועוד. אולם, כל צד חש מחויבות לטפח, להנכיח ולהביא לקדמת הבמה את המורשת הייחודית שלו שהתגבשה במאות האחרונות. המרחב המזרחי-מסורתי, למשל, קידם בדרכים שונות את המורשת של יהודי ארצות האסלאם בכלל ושל העולם הרבני הספרדי בפרט. פרויקטים דוגמת ״החכם היומי״ או הספר ״קול התור – ציונות מסורתית-ספרדית״ שערך אופיר טובול הם חלק ממגמה זו. המרחב החילוני-מסורתי עסוק לא פחות בטיפוח ושימור של שורשיו הזהותיים-רוחניים.
כך, חוג שדמות עסק רבות בזהותם היהודית של החלוצים ואנשי העלייה השנייה. הוגים דוגמת מוטי זעירא ומוקי צור עמלים בכתיבת ביוגרפיות של אנשי העלייה שנייה לצורך הנכחתם לתוך המרחב הישראלי בכלל, והמרחב החילוני בפרט.
המורשת, אם כן, איננה בדיוק זהה בין קבוצה מסורתית אחת לחברתה. אלה מדגישים את החלוצים החילונים כחלק ממנה, ואלה את רבני ארצות האסלאם של הדורות האחרונים. אלה רואים בהלכה חלק שלא ניתן לשנות גם אם לא מקיימים אותו, ואלה מאמינים ביצירה של הלכה ישראלית חדשה. רות קלדרון, למשל, תיארה כדלהלן את המורשת שלה ואת עיבודה העכשווי: בדרך הניכוס של חומרי הגלם המסורתים – המקרא, המשנה, הגמרא, הקבלה, החסידות, הפיוט, התפילה, הספרות העברית המודרנית, כתבי הציונות, החלוצים, ואנשי הרוח העבריים בארץ ובעולם – נבנית מחדש השפה שבה מתגשם החלום ההיסטורי-מסורתי.128
כל צד גורע ומוסיף, ובעיקר מדרג אחרת את החשיבות של הרכיבים השונים של אותה מסורת. הספרות החלוצית הכה מרכזית במעגלים של ההתחדשות היהודית החילונית כמעט ואינה קיימת במעגלים המזרחים, שמדגישים בתורם את המורשת של יהודי ארצות האסלאם. גם כאן, המעגלים ההלכתיים יותר ידגישו בעיקר את הספרות הרבנית, בעוד ומעגלים מסורתים-מזרחיים אחרים יוסיפו עליהם את ההוגות וההוגים החילונים של אותם מרחבים, מז׳אקלין כהנוב ועד ז׳אק דרידה. המרחב הדתי-מסורתי נע ונד בין השניים וגם עסוק בחיבור ביניהם. מגמה זו בולטת במיוחד בספרו ״חזרה בלי תשובה״ של מיכה גודמן, השואב השראה גלויה הן מאנשי העלייה השנייה, הן מהוגי הציונות-הדתית והן מרבני ארצות האסלאם. במידה מסוימת, מפעלים דוגמת עין פרת, המדרשה בנטור ועוד מרכזים חינוכיים ל״יהודי רצף״ הם חלק מהותי מהניסיון להרחיב את המורשת היהודית לכל מרחבים אלה.
על אף הבדלים חשובים אלו, ניתן שוב לזהות שתנועת הנפש של שני הצדדים דומה למדי. כל צד מבקש להרחיב את אופקיו על ידי הנכחת מורשתו האישית לתוך סיפור לאומי-מסורתי רחב יותר. מהצד האחד, ההתחדשות היהודית-חילונית מנסה לחבר את גיבורי התרבות שלה – את החלוצים בני העלייה השנייה – לרצף היהודי-מסורתי. מהצד השני, המסורתיות המזרחית עסוקה בפירוש מחדש של מורשת רבניה והוגיה כדי לחברם אף הם לאתוס הציוני-חלוצי.