עד כה ראינו שהמסורתיות הישראלית יונקת משלושה מעגלי שיח שונים: המעגל המזרחי-מסורתי שהתפתח בהתבסס על המורשת של יהודי ארצות האסלאם; המעגל החילוני-מסורתי שהתפתח בעקבות ההתחדשות היהודית החילונית משנות השבעים ואילך; והמעגל הדתי-מסורתי שצמח בתוך הציונות הדתית מתוך שאיפה לחבר בין הדתיות לישראליות.123
מעגלים אלה התפתחו במקביל, מתוך חיפוש אחר מכנה יהודי משותף ורצון לרכך את המגזריות האידאולוגית והנוקשה.שלושת השיחים המסורתים שייכים לאותו מרחב מסורתי-ישראלי, שכן הם סומכים את ידיהם על מצע תרבותי, לאומי וחברתי משותף בנוגע לדמותה של מדינת ישראל, ליחס לכלל הקבוצות היהודיות, להנכחת המסורת היהודית לתוך הישראליות ולדיבובה מתוך אוטונומיה פרשנית. כמו כן, ראינו בקרב ההוגים שמנסחים את השיחים הללו בסיס תרבותי-רעיוני רחב שמאפשר לראות בכולם את הפירות של אותה תנועה תרבותית רב-מגזרית.
אולם, זהו מרחב של ריבוי שעדיין כולל זהויות נפרדות זו מזו. ברמת הנתונים, הטרוגניות זו בולטת לאור העובדה שהציבור המסורתי הוא היחיד המכיל לתוכו מחלוקות משמעותיות בנוגע לשורה של סוגיות יסוד שסקרנו לעיל, דוגמת עיקרון השוויון האזרחי, יחסי דת ומדינה והיחס למסורת היהודית עצמה. בפרק זה נעמוד בקצרה על שורשי השוני בין השיחים; על תפיסות חלוקות בנוגע לגרעין של המסורתיות החדשה ובנוגע לגבולות המסורת.