אנטישמיות

הערכה שנתית: מצב העם היהודי לשנת 2023

ראש פרויקט: שמואל רוזנר

משתתפים:

גילה אמאתי | נדיה ביידר | אריאל בנדור | יונתן גבעתי | אבי גיל | בארי גלטמן | ג'נאן דניאל | שלום סלומון ואלד | חיים זיכרמן | אלדר זילבר | נעה ישראלי | שמרית כהן־ברבי | דב מימון | רוברט נויפלד | יונתן סיידל | נח סלפקוב | דנה פאן־לוזון | שלמה פישר | שוקי פרידמן | אלי קנאי | אלירן קרסנטי | רבקה רביץ | דניאלה רגב | ליפז רוטקובסקי | יעל ריבנר | ג'ון רסקיי | עמית שובל | ידידיה שטרן | רועי שיינדורף

הערכה שנתית: מצב העם היהודי לשנת 2023
Shutterstock

הערכה שנתית: מצב העם היהודי לשנת 2023

עיקרי הדברים

  • הקיטוב בישראל העמיק השנה בגלל משבר חברתי־פוליטי חריף שטרם הסתיים.
  • ישראלים רבים סבורים כי משבר זה הוא החמור ביותר בתולדות המדינה.
  • הפולמוס בישראל משתקף אצל יהודי התפוצות, ויש בקרבם התנגדות למהלכי הממשלה הישראלית.
  • למשבר הפוליטי יש השפעה שוחקת על רצונם של ישראלים להמשיך להתגורר בישראל.
  • מסתמן פוטנציאל רב להחרפת המתח בשנה הקרובה בין יהודים לא־חרדים ליהודים חרדים.
  • עם תום תקופת מגפת הקורונה, בתי הכנסת בארצות הברית חוזרים לשגרה.

הקיטוב החברתי־פוליטי בישראל, שהתעצם השנה במידה ניכרת, הוא התפתחות רבת משמעות שמוקדם לחזות את השפעתה ארוכת הטווח על מדינת ישראל ועל העם היהודי ברחבי העולם. ההערכות בעניינו משתרעות על פני מנעד אפשרויות רחב, שבקצהו האופטימי ההנחה שאחרי תקופה קשה הסערה תחלוף כפי שבאה, ובקצהו הפסימי ההנחה שייתכן שאירועי השנה הנוכחית מבשרים שינוי ממשי באופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. חלק גדול מפרק זה יעסוק בניתוח אירועים אלה ובהשפעתם על העם היהודי.

קהילות התפוצות התמקדו השנה בהתגברות של תופעות אנטישמיות ובניסיון להבין את השלכותיהן. הדיון בנושא זה מופיע בהרחבה במדד האנטישמיות (עמ' 71-78).

סקירת האירועים

בסתיו 2022 התקיימו בישראל בחירות, החמישיות מאז שנת 2018, שבה נכנסה ישראל לעידן של אי־יציבות פוליטית; מערכת בחירות רדפה מערכת בחירות, וממשלות קמו ונפלו לאחר תקופת כהונה קצרה או שכלל לא קמו. בסתיו 2022 הושגה הכרעה חשובה בקלפי: המפלגות שחברו יחד לכונן קואליציית שלטון נהנות מרוב יציב של 64 חברי כנסת. בקואליציה זו שותפות הליכוד, כאבן הראשה, ולצידה שתי המפלגות החרדיות, יהדות התורה וש״ס, ושתי מפלגות הימין שהתמזגו לרשימה אחת, הציונות הדתית ועוצמה יהודית. זוהי קואליציה שהרכבה קוהרנטי יחסית והיא מבטאת סדר יום של עמדות ימין לאומיות בתחום המדיני, בעיקר בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ושל עמדות מסורתיות־דתיות בתחומים דוגמת הסדרי דת ומדינה, פרהסיה ציבורית וחינוך.

אומנם הקואליציה המתגבשת נוהגת לתאר את גישתה כ״שמרנית״, אך בכל מובן מעשי זוהי קואליציה שחתרה מיומה הראשון לשינוי של ממש בסדרי השלטון בישראל ולשינויים עמוקים בהסדרים החברתיים הנהוגים בה. זוהי קואליציה החותרת לשינוי מאזן הכוחות בין השלטון הנבחר (כנסת, ממשלה) לבין סמכות בתי המשפט ומערכת המשפט (היועצת המשפטית לממשלה, היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה), וכן להסדרים מרחיקי לכת בעלי משמעות עקרונית כגון הכַּוונה, שטרם מומשה, לחוקק את חוק־יסוד: לימוד התורה, שיעגן את הפטור המהותי של אברכים משירות צבאי, או הכוונה – שנכון ליולי 2023 ננטשה מעשית, גם אם לא עקרונית –לשנות את ההסדר הקיים בחוק השבות.

טענתה העיקרית של הקואליציה בקידום סדר יום זה היא טענת תיקון; בזירה המשפטית הכוונה היא לתקן מאזן כוחות שעוּות, על פי תפיסת הקואליציה, במהלכים מדורגים ומתמשכים של פסיקות משפטיות ושל הענקת כוח יתר ליועצים המשפטיים. הטענה היא שאלה שחקו את יכולתן של הממשלה ושל הכנסת לממש את רצון הבוחרים. בזירה החברתית הכוונה היא לתת כוח רב יותר לקבוצות אוכלוסייה שהודרו, על פי טענת הקואליציה, ממוקדי כוח ושלטון, דוגמת בתי המשפט, האוניברסיטאות, התקשורת ועולם העסקים. את כל המהלכים שמבצעת הקואליציה אפשר בעצם לאגד לחבילה שמשמעותה העיקרית היא ניסיון להסדיר מחדש את מערך הכוחות בזירת הציבוריות הישראלית לטובת הקבוצות שזכו בבחירות 2022 ברוב בכנסת (בהכללה גסה: תומכי ימין, תושבי פריפריה, מזרחים, חרדים, דתיים, תושבי התנחלויות, לא־אקדמאים, מסורתיים) ולשחיקת כוחן של קבוצות שרבים מתומכי הקואליציה מזהים כ״הגמוניות״ (בהכללה גסה: תושבי ערי המרכז, משכילים, אשכנזים, חילונים, תומכי מרכז או שמאל, אנשי תנועת העבודה, חברי קיבוצים).

כוונתה של הקואליציה הנבחרת לחתור לעריכת תמורות ממשיות בתחומי חיים מסוימים התגלתה זמן קצר לאחר גיבושה והובילה במהירות למשבר שחלקים גדולים בציבור, וכן רוב בקרב המתנגדים לממשלה החדשה, מכנים ״החמור ביותר בתולדות המדינה״. הזרז העיקרי למשבר היה חשיפתה של תוכנית מקיפה לרפורמה במערכת המשפט – שהמתנגדים מכנים ״הפיכה משפטית״ – ובכללה ביטול הסדרים הקשורים, בין השאר, בבחירת שופטים, בביקורת שיפוטית ובסמכותם של יועצים משפטיים בשירות הציבורי. לא כאן המקום לסקירה מקיפה של מהות ההצעות, סיבתן והנימוקים להתנגדות להן. נציין רק כי הצעות אלה טלטלו את הציבור הישראלי והובילו להתפתחות של משבר, שאחר כך נוספו לו גם רובדי משמעות נוספים. נגד הצעות הרפורמה התגבשה חזית רחבה של ארגונים ופעילים, וציבור גדול יצא להפגנות, שהיקפן עצום, בניסיון לבלום את ההצעות.

שיא המשבר הראשון, שאחריו באה רגיעה זמנית, היה בחודש מרץ, לאחר ההודעה מטעם ראש הממשלה בנימין נתניהו על פיטוריו (שבוטלו לאחר מכן) של שר הביטחון יואב גלנט מתפקידו. השר התריע מפני האפשרות שהתרחבות המחאה – שכללה גם אזהרות מצד אנשי מילואים, ובכללם טייסים בחיל האוויר, שלא ימשיכו להגיע בהתנדבות לשירות המילואים שלהם אם הצעות הרפורמה המשפטית יעברו בכנסת – תפגע בביטחון ישראל. מייד לאחר פרסום ההודעה על פיטורי השר יצאו מאות אלפי ישראלים לרחובות וחסמו את הכבישים המרכזיים. למחרת הודיעה גם הסתדרות העובדים כי תפתח בשביתה אם הפיטורים והחקיקה לא ייבלמו. ראש הממשלה הודיע על השעיית קידום החקיקה, ונציגים של מפלגות הקואליציה והאופוזיציה פתחו בסבב שיחות בחסות נשיא המדינה בניסיון להגיע להסכמה על שינויים שיתקבלן על דעתם של כל הצדדים.

שיחות הפשרה לא הביאו לתוצאה המקווה, ולאחר שהקואליציה נמנעה מבחירת נציג לוועדה לבחירת שופטים הן הופסקו בטענה למשבר אמון. בד בבד החל קידום חד־צדדי של רכיבים מהרפורמה המקורית – הראשון שבהם ביטול עילת הסבירות, המאפשרת לבתי המשפט לבחון את שיקול דעתם של מקבלי ההחלטות. מהלכים אלה הובילו להחרפת הטון והעוצמה של ההפגנות נגד הממשלה (שלא פסקו בשום שלב) ולחידוש האיומים, בנוסחים שונים, ב״מרי אזרחי״. מנגד, גם הממשלה החריפה את הטון ותבעה מרשויות אכיפת החוק לנקוט יד קשה יותר נגד מי שמפירים את החוק במעשים כגון חסימת כבישים, הפרעות לסדר בשדה התעופה או קריאות ל"סרבנות" (אנשי המחאה טוענים שאין דין הפסקת התנדבות כדין סרבנות).

לקראת סוף יולי, וערב יציאת הכנסת לפגרה, העביר הרוב הקואליציוני בכנסת את החוק המבטל את עילת הסבירות. התגובות המיידיות למהלך זה היו קשות: לא מעט אנשי מילואים (המספר המדויק אינו גלוי לציבור, והוא תלוי גם בשאלה את מי ומתי סופרים) הודיעו על כוונתם שלא להתייצב לשירות, סוכנויות דירוג ומוסדות כלכלה למיניהם בעולם הזהירו מפני השקעות בישראל, ולבית המשפט העליון הוגשו עתירות המבקשות לבטל את החוק שאושר בכנסת.

המכון למדיניות העם היהודי ערך השנה סקרים אחדים ובחן בהם, בין השאר, שאלות הנוגעות למשבר החברתי־פוליטי בישראל. עמדתם של ישראלים כלפי חומרת המשבר לא השתנתה בהרבה בין הסקר שנערך במרץ 2023 (בחלקו הראשון של המשבר) לבין הסקר שני (יולי 2023, לאחר כחצי שנה). ייחודם של שני הסקרים – בביצוע אתר המדד ובפיקוחו של פרופ׳ קמיל פוקס – הוא בכך שהם חזרו לאותם משיבים כדי לבחון פרטנית את התזוזות בעמדות. בשני הסקרים ניכר פער גדול מאוד בהערכת חומרתו של המשבר בין תומכי הממשלה לבין מתנגדיה, ובעיקר בין הערכת החומרה בעיני תומכי הימין לבין זו שבעיני כל שאר הקבוצות (תומכי ימין־מרכז, מרכז, שמאל־מרכז, שמאל). הדבר יוצר כמובן פער ציפיות גדול מאוד באשר לשאלה כיצד יש לנהוג כדי לפתור את המשבר (ככל שמשבר כלשהו חמור יותר, כך סביר לצפות כי הציבור ירצה להרגיע אותו בדרכים נחרצות יותר).

הרקע לאירועים ומשמעותם

בישראל רווחת ההנחה שברקע ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית והמשבר שהתפתח סביבה עומדים עניינים כבדי משקל החורגים לגמרי מוויכוח משפטי על משמעותם של סעיפי חוק אלה או אחרים. על פי תפיסה זו, מדובר במאבק עקרוני ורעיוני בין קבוצות שגישתן ל״חזון הישראלי״ שונה זו מזו, גם אם ברבים מן הנושאים המעשיים הנגזרים מן המדיניות אין ביניהן מחלוקת גדולה. זהו מאבק שמעורבות בו קבוצות זהוּת שיש להן מאפיינים כלליים מסוימים המנסות לעגן את ערכיהן ואת מקומן בחברה מול קבוצות זהוּת בעלות מתאר ואופי אחרים. וכל זה קורה במציאות דמוגרפית דינמית, המחזקת את הקבוצה המסורתית־דתית מול הקבוצה המסורתית־חילונית, ובעידן שניכרים בו הרווחים הפוליטיים מעצם התקיימותו של שיח בוטה, מתלהם וכוחני ואשר האמון בו במוסדות מדינתיים ובטוב משותף ממלכתי נשחק.

כל הצגה נחרצת של מניעי הקבוצות השונות ושל נימוקי ההסדרים שהן מבקשות לכונן בישראל תיחשד מייד בהזדהות עם צד זה או אחר בוויכוח. כאמור, הקואליציה ותומכיה קובלים על שהכוח המכריע בישראל לא נמצא בידי ״הציבור״, כפי שצריך שיהיה במדינה דמוקרטית. תחת זאת, לטענתם, הוא מוחזק בידי בעלי השפעה (״אליטות״) במערכות הכלכלית והציבורית, בצבא, באקדמיה ובמוסדות התרבות. על פי טענה זו, כל שממשלת ישראל מבקשת לעשות הוא הסדרה מחדש של מנגנוני השלטון כך שהם יאפשרו מימוש של הכרעת הרוב בבחירות. טענתם של מתנגדי המהלכים היא שהממשלה מבקשת לעצמה כוח בלתי מרוסן שיאפשר לה להשתיק ביקורת ולשחוק זכויות של קבוצות מיעוט, ובהמשך – לשנות את אופייה הליברלי־דמוקרטי של ישראל ולעשות אותה למדינה שאופיו של המשטר בה הוא שמרני־סמכותני.

שני הצדדים הניצים מואשמים בהסתרת המניעים ה״אמיתיים״ שלהם. בקואליציה טוענים כי המתנגדים לרפורמה רוצים להשתמש בה כדי להשיג את מטרתם האמיתית – פירוק הממשלה – משום שהם אינם מקבלים את הכרעת הרוב בבחירות. באופוזיציה טוענים כי טענת הממשלה שהיא מבקשת לאזן את מערך הכוחות אינה אלא מסווה לרצונה לכונן בישראל משטר לא־דמוקרטי, ואף לאפשר לראש הממשלה, בנימין נתניהו, לחמוק מאשמה במשפט המתנהל נגדו. בשני הצדדים ניכרת רמת אמון נמוכה בכוונותיו הטובות של הצד השני ורמת נכונות גבוהה לייחס ליריב כוונות זדון. עובדה זו מזינה שיח ציבורי מתלהם, לעומתי ובוטה מאוד, שיש בו היבטים של אלימות כבושה, כבושה־למחצה וכזו המאיימת להתפרץ.

כמובן, לתיאור דברים זה של המציאות אפשר להציע גם חלופה, חמורה הרבה פחות. על פי חלופה זו, הממשלה נכנסה למהלך לא־מתוכנן היטב שהמדינה מתקשה להיחלץ ממנו. מסיבות פוליטיות אלה ואחרות – כלומר, שיטה פוליטית שתוצאתה כוח השפעה רב לקבוצות מיעוט – ראשי השלטון לקו בהערכת חסר של עוצמת ההתנגדות הצפויה למהלכיהם, נסחפו לקידום סדר יום שחורג ממה שהציבור יכול לשאת ונכנסו לסחרור פוליטי שקשה להיחלץ ממנו בלי להצטייר כמי שנכנעים ללחץ אופוזיציוני (הנתמך על ידי איום מצד אנשי צבא, שהממשלה סבורה שאינו לגיטימי ושיש בו יסודות אנטי־דמוקרטיים). תיאור כזה, הדוגל בגישת ה״היסחפות״, נשען בין השאר על ההנחה, שיש חוקרים המסכימים איתה, שהמחלוקת המהותית בישראל אינה עמוקה ושברוב הנושאים החשובים יש הסכמה רחבה, המשתרעת למן פאתי הימין־מרכז ועד לפאתי השמאל־מרכז. לפי הבנה זו, ישראלים (יהודים) המשתייכים לקבוצות אלה מסכימים במידה רבה על משמעות הסכסוך הישראלי-ערבי, על הצורך בהסדרה פשרנית בנושאי דת ומדינה, על הצורך לפתח את ישראל כלכלית, על השאיפה העקרונית לשוויון בנטל ועוד ועוד.

לנרטיב חלופי זה לסיפורה של השנה האחרונה יש לא מעט ראיות תומכות עובדתיות, נוסף על משאלי דעת קהל שאפשר לחלץ מהם נתונים על הסכמות ישראליות רחבות. בראשן של ראיות אלה עומדת היכולת המוכחת של קבוצות משפטנים ואינטלקטואלים להגיע להסכמות סבירות על מה שנדרש וראוי לשנות במאזן הכוחות הפוליטי־משפטי. על פי נרטיב זה, לא החברה הישראלית נכנסה למשבר, כי אם המערכת הפוליטית הישראלית היא שנמצאת במשבר; ולא זו בלבד אלא שהיא גוררת לתוכו גם את החברה הישראלית כולה אף שלמעשה מדובר במשבר הנוגע לעניין שרובה של החברה אינם מעוניינים בו, ודאי לא במחיר החברתי הגבוה שהוא גובה.

כך או כך, תוצאת החודשים האחרונים היא הקצנה בקיטוב החברתי, מה שמתבטא הן בעמדות, כפי שהן נמדדות בסקרי דעת קהל, והן בפעולות בשטח. מאז תחילת המשבר נרשמו איומים בהחרמות ציבוריות של עסקים בגלל העמדות הפוליטיות של בעליהם (או הפעולות שלהם, כמו השבתת העסק או השתתפות בהפגנה), דוּוחו אירועי חרם במפגשים פרטניים בין ישראלים (למשל סירוב של נוסעים להיכנס למונית שנהגהּ תומך רפורמה), תועדו תקריות של איומים באלימות, אירועי אלימות וחילופי דברים בוטים במרחב הציבורי.

כאמור, בשעת כתיבת פרק זה (תחילת אוגוסט 2023) עדיין אין הכרעה במשבר, כך שכל שאפשר לעשות הוא לצייר תרחישים אפשריים להמשכו ולהשפעתו על עתידה של ישראל. המטריצה שלהלן מתארת ארבעה תרחישי עתיד כלליים על שני צירים. האחד מתייחס לבחירה המיידית של הקואליציה – האם לנצל את ההזדמנות הפוליטית (קואליציה רחבה) ולהמשיך להתקדם בחקיקה שתביא להמשך המשבר או לנסות להביא את המשבר לסיום (קרי, להפסיק את מהלכי החקיקה). הציר השני מתייחס למה שעשוי לקרות בעקבות הבחירה שתעשה הממשלה. אפשרות אחת היא חזרה לשגרה שיש בה פוטנציאל נפיץ, אם מחשש להתחדשות מהלכי החקיקה והמחאה, ואם בשל תחושת ייאוש ואובדן אמון בקרב הציבור המובס. האפשרות השנייה היא ניסיון להיאחז בזנב המשבר כדי להביא לשינוי בהסדרים חוקתיים כך שימנעו משברים דומים אחרים בעתיד (אפשרות זו מקודמת, בין השאר, בידי נשיא המכון למדיניות העם היהודי, פרופ׳ ידידיה שטרן).

יהודי העולם והמשבר

ההעדפה הבסיסית והמובנת מאליה של היהודים בתפוצות היא שישראל תתנהל כחברה מלוכדת. כאשר ישראל מפולגת, המחלוקת מקרינה גם על יהודים במקומות אחרים, שמגבשים מולה אחת משלוש תגובות אופייניות: האחת – התרחקות ואדישות מתוך תחושה שהמחלוקת אינה שלהם, שאין להם זכות להתערב בה, או שהיא מעידה על כך שעיסוק בישראל מפולגת אינו תורם לחיי היום־יום השלווים שלהם; השנייה – בחירה באחת מן העמדות בישראל ותמיכה בה, קרי יש מי שיצדדו בממשלה ויש מי שיצדדו במבקרי הממשלה. בדרך כלל החלוקה תהיה על פי הזדהות דתית ופוליטית (שמרנים פוליטית ואורתודוקסים יתמכו בעמדת הממשלה בשיעור גבוה בהרבה מקבוצות יהודים אחרות); והשלישית – אימוץ עמדה ביקורתית כלפי כלל החברה הישראלית ונטייה לראות במחלוקת הפנים־ישראלית עדות לכך שמשהו בסיסי פגום בחברה הישראלית, בשיטה הפוליטית הישראלית, באתוס הישראלי וכן הלאה.

שלוש התגובות נצפו גם במהלך החודשים האחרונים. ברבים מהמקרים אלה היו תגובות אופייניות לקבוצות יהודים למיניהם, דומות למדי לתגובותיהם במקרים קודמים של מחלוקת פנים־ישראלית. עם זאת, השנה נרשמו גם תגובות המעידות על דפוס שלא נראה זה כמה עשורים: חרדה של ממש לעתידה של ישראל, ובצידה התחזקות הספקות באשר ליכולתה של ישראל להתמודד עם האתגרים ולשמש מרכז משגשג של העם היהודי גם בדורות הבאים.

תהליכים של התחזקות דמוגרפית, התחזקות צבאית וכלכלית והתפתחות תרבותית הפכו את ישראל לקהילה היהודית החזקה ביותר בעם היהודי, כך מלמדים נתונים אמפיריים רבים, וכך העלו גם מחקרים של המכון למדיניות העם היהודי1. יהודים ישראלים במובהק, אבל גם יהודים לא־ישראלים רבים מאוד, מסכימים עם הקביעה ש״ישראל היא מרכז העם היהודי״. אבל מי מהם שהקשר לישראל אינו מהווה עבורם רכיב זהות מרכזי יודעים שלישראל יש כוח ארגוני עדיף על פני כל קהילה אחרת, בהיות ישראל ישות מדינתית מצליחה. לצד הקשיים המובנים בניהול מדינה, באחזקתה ובהגנה עליה, ישראל נהנית מלכידות תרבותית יחסית, המאפשרת לה לחמוק מן הכורח להתמודד עם אתגרים רבים שיהודי התפוצות נאלצים להתמודד איתם – למשל, הקושי להחזיק זהות קהילתית בעולם אוניברסלי, התרופפות הזיקה לקהילה דתית בעולם שנעשה חילוני יותר או השינוי התודעתי הנובע מהתערות מואצת בחברה הכללית.

נתח חשוב מרכיבי עוצמה אלה ביחסיה של ישראל עם יהדות התפוצות הועמד השנה בסימן שאלה. ישראלים רבים הביעו ספקות (במאמרים, בראיונות ובסקרים) באשר לעתידה של ישראל כמדינה דמוקרטית. הלכידות התרבותית הישראלית עומדת במבחן קשה של קיטוב. יהודים בתפוצות נתקלים בשתי דילמות בבואם להתנהל מול המשבר הישראלי: האחת – האם עוד אפשר לנהל בתפוצות מדיניות שמעמידה את ישראל כאבן ראשה של זהות יהודית, עמיות יהודית והזדהות יהודית; והשנייה – האם ליהודי התפוצות יש הזכות, או היכולת, להשפיע על מה שמתחולל בישראל כדי שיסתיים בתוצאה שמותירה אותה כמדינת הגרעין של העם היהודי.

ברמה הפוליטית אין ספק שההזדהות של רוב יהודי התפוצות היא עם מתנגדי הממשלה והמוחים נגד ניסיונות החקיקה המשפטיות. סקר בקרב יהודי ארצות הברית במרץ 2023 מצא כי רובם מדרגים את ״עתיד הדמוקרטיה״ כאחד משני הנושאים המרכזיים המכריעים את עמדתם הפוליטית2. רוב מכריע מהם (69%) רואים במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית כמי שתגן על הדמוקרטיה טוב יותר מן המפלגה הרפובליקאית. רוב דומה (62%, שהרכבם כמעט חופף לזה של השאלה הקודמת) מביעים אי־אמון בראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. רוב זהה (61%) קבעו כי מהלכי הממשלה המוצעים (בחודש מרץ, בשעה שהרפורמה העומדת על הפרק הייתה נרחבת יותר) יחלישו את הדמוקרטיה הישראלית. הקבוצות החריגות לעניין זה הן של מצביעי המפלגה הרפובליקאית (כרבע מהם סבורים שהמהלכים יחלישו את הדמוקרטיה הישראלית) ושל יהודים אורתודוקסים (כשני שלישים מהם סבורים שהמהלכים יחזקו את הדמוקרטיה הישראלית).

במילים אחרות, העמדות של יהודי ארצות הברית כלפי הרפורמה המשפטית המוצעת בישראל הן השתקפות של עמדות היהודים בישראל. הפער העיקרי נובע מן ההבדלים בהרכב האוכלוסייה: ביהדות ארצות הברית רוב גדול הם לא־אורתודוקסים ומצביעים למפלגה הנמצאת במרחב שמשמאל למרכז. בהתאמה, רובם מתעדפים את ״עתיד הדמוקרטיה״ כנושא מכריע וסבורים שהמהלכים של ממשלת ישראל ״יחלישו את הדמוקרטיה״. השתקפות זו של העמדות בישראל הופכת את ישראל מסמל מאחד בעיני יהודי ארצות הברית למוקד של מחלוקת; וככל שהמחלוקת בישראל מחריפה, כך עלולה להחריף בעקבותיה המחלוקת גם בתוך יהדות התפוצות.

ישראלים מחפשים דרכון

מעמדה של ישראל כמרכז תוסס של העם היהודי התבסס, בין השאר, כאשר התברר שמשקלה הדמוגרפי מסך כל העם היהודי נמצא בעלייה וכי ישראל היא אבן שואבת ליהודים. בעשורים האחרונים נרשמה מגמה קבועה של דפוס הגירה חיובית לישראל (כלומר, מספר הבאים גדול ממספר העוזבים), וזו העידה על עוצמה כלכלית ותרבותית. מטבע הדברים, מגמות כאלה אינן משתנות בתוך פרק זמן קצר (למעט מקרים של קטסטרופה פתאומית), אך השנה נרשמו כמה סימנים מדאיגים לכך שהקיטוב החברתי־פוליטי מחדד בשביל ישראלים לא מעטים את השאלה בדבר רצונם להמשיך לחיות בישראל.

יש קושי מובנה באיסוף נתונים על עזיבה וחזרה של ישראלים, לא רק בשנה זו אלא בכל השנים. עם זאת, אפשר להצביע על כמה תופעות שנצפו השנה ואשר מצדיקות התייחסות: שיח גובר ברשתות החברתיות על אפשרויות לעזיבה ול״רילוקיישן״, ובכלל זה בקבוצות ייעודיות שנפתחו לשם כך בעקבות המשבר החברתי (ביולי קִיים מנכ״ל משרד הבריאות שיח עם קבוצת ״רילוקיישן״ של כאלף רופאים3); ריבוי מאמרים וכתבות בעיתונות ובטלוויזיה על ישראלים שעזבו או עוזבים את ישראל (מה שמתאר אווירה, או מחולל אווירה, אבל מעיד על מגמה שלילית בשני המקרים); עדויות על ריבוי פניות למשרדים העוסקים בהסדרת דרכונים זרים4; פתיחת אפשרויות נוספות לקבלת דרכון (גרמניה ואוסטריה)5; ונתונים המעידים על כך שישראלים רבים ״חושבים״ על האפשרות לעזוב את ישראל.
סקר שנעשה בחודש מרץ מצא שקרוב לשליש מהיהודים בישראל ״שקלו לעזוב או שקלו להמליץ לילדיהם לעזוב״ את ישראל, ומתוכם 6% גם ״החלו לפעול בכיוון״.6 סקר שנעשה בחודש יולי מצא גם הוא כי כשליש מאזרחי ישראל ״שוקלים לעזוב את הארץ״.7 כמובן, ישנו הבדל גדול בין אמירה בנוסח ״אני שוקל״ לבין מהלך מעשי של עזיבת ישראל, וכאמור נתונים על עזיבה עכשיו לא יתגלו באופן ברור ומוסמך אלא בעוד זמן מה. ובכל זאת הממצאים העולים מן הסקרים מעידים על מגמה של שינוי לפחות במענה לשאלות מעין אלה. סקר שנעשה ב־2007, לדוגמה, בחן העדפה למגורים בישראל לעומת מדינה אחרת ומצא שיעור של כ־13% המעדיפים לעבור8. סקר באותו נושא ב־2018 מצא נתונים דומים9. נוסחי השאלות אינם זהים, והשוואה בין מי שאומרים שהיו ״מעדיפים לעבור״ לבין מי שאומרים שהם ״שוקלים לעבור״ לא תהיה מדויקת. ועם זאת, שיח מוגבר על האפשרות של עזיבה, בעיקר בקרב קבוצות אוכלוסייה בעלות השכלה גבוהה והכנסה גבוהה, אינו מצביע על חוסן חברתי או לכידות.

שאלת ההיתכנות של עזיבת ישראלים גם היא כמובן מפתח להבנת המגמה, כלומר השאלה אם וכמה ישראלים יכולים לשקול ברצינות מעבר למדינות אחרות. נתונים מדויקים על שיעור מחזיקי הדרכונים הזרים מתוך כלל הישראלים אינם מתפרסמים (ולא ברור אם וכיצד הם קיימים בידי מוסדות המדינה עצמם10). הערכות שונות שפורסמו בעבר העמידו את שיעור בעלי הדרכונים הזרים על מספרים שבין חצי מיליון ישראלים למיליון וחצי, אך הערכות אלה אינן מוסמכות. עם זאת, שני סקרים שנערכו לאחרונה הגיעו לתוצאה דומה למדי, וזו מאפשרת להעריך ששיעור בעלי הדרכונים הזרים באוכלוסייה היהודית בישראל הוא כחמישית. סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה העמיד את השיעור על כמעט 20%,11 לעומת 23% בסקר של המכון למדיניות העם היהודי (יולי 2022). משני הסקרים אפשר ללמוד שלכ־60% מאזרחי ישראל היהודים אין דרכון זר ושהם אינם מעוניינים, או אינם פועלים, להוציא דרכון זר. 6% פעלו להנפקת דרכון זר, והם בעיצומו של תהליך כזה, כמחציתם לפני הבחירות האחרונות (נובמבר 2022) וכמחציתם אחריהן. על פי סקר המכון למדיניות העם היהודי, עוד כעשירית חשבו על האפשרות אך לא פעלו (סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מעמיד את שיעורם על 16%).

צירוף של כלל הנתונים מלמד שכשליש מהישראלים מחזיקים בדרכון זר, פועלים להשגת דרכון זר, או חושבים על האפשרות לעשות זאת הלכה למעשה. הנתונים הללו כמובן משתנים במידת מה מקבוצה לקבוצה באוכלוסייה, אם כי לא כולם באופן מובהק. ההחלטה לפתוח בהליכים להוצאת דרכון זר לאחר ההודעה על תחילת ההליכים לעריכת הרפורמה המשפטית ניכרת במיוחד בקבוצת השמאל־מרכז (12%). ושוב, יש להבחין בזהירות בין כמה שלבים שלכל אחד מהם משמעות אחרת. אמירה בנוסח ״אני שוקל״ אינה דומה ל״התחלתי בהליכים״, וגם פתיחה בהליכים, ואפילו הוצאת דרכון זר, לא בהכרח מבשרת על כוונת עזיבה אלא על רצון לוודא שתהיה אפשרות כזאת אם וכאשר תהיה כוונה כזאת. ואף על פי כן נדמה שהשנה ראוי להתריע על מגמה שיכולות להיות לה השלכות משמעותיות על החברה הישראלית – על עוצמתה ועל לכידותה.

המושב החרדי

במבט צופה פני עתיד לחודשים הקרובים, ישראל נכנסת לתקופה שיש בה פוטנציאל להחרפת המתח – החזק ממילא – בין הציבור החרדי לציבור הלא־חרדי. המפלגות החרדיות הן שותפות חשובות בקואליציה, ועל כן הן נתפסות בעיני מבקריה של הממשלה כאחראיות ישירות למשבר החברתי־פוליטי שישראל שרויה בו. עם זאת, בחלק ניכר מתקופת המשבר השמיעו אישי ציבור חרדים קולות של הסתייגות ממהלכי הקואליציה והתריעו מפני החרפת המתח. לאחר אישור החוק שביטל את עילת הסבירות גם העיתונות החרדית וגם חלק מההנהגה שלה קראו להפסקת החקיקה ולהרגעת הרוחות.

להנהגה החרדית יש עניין פרלמנטרי מובהק בהפגת המתח. המיקוד הקואליציוני במהלכי הרפורמה המשפטית דחק הצידה כמה נושאים שהמפלגות החרדיות הציבו בראש סדר העדיפויות שלהן. אומנם בהעברת תקציב המדינה נרשמו לנציגי החרדים הישגים בתוספות תקציביות בתחומים שונים, ובכלל זה תוספת גדולה, שהחרדים רואים בה תיקון לשחיקה, להקצבות לאברכים. ואולם בכלל הציבור ניכרת הסתייגות גוברת (גם בקרב תומכי ימין לא מעטים) מתוספות תקציביות למוסדות ולמטרות של הציבור החרדי. כמובן, עסקת החבילה הפוליטית מחייבת את המפלגות השותפות לחרדים בקואליציה להתחשב בסדרי העדיפויות של ציבור זה כדי לשמור על יציבות הממשלה. עם זאת, בשנה האחרונה ניכרה שחיקה מסוימת בנכונות של קבוצות לא־חרדיות בחברה לשמר את הסטטוס קוו הכלכלי והחברתי ביחסי המדינה והחרדים. לקראת העברת תקציב המדינה פורסם מסמך רשמי של הממונה על התקציבים במשרד האוצר שהסתייג בחריפות מכך שהתקציב, שהוא עצמו היה שותף לעיצובו, בהנחיית הדרג הפוליטי, אינו מספק מענה לאתגר של שילוב החברה החרדית בכלכלה הישראלית12. בתקציב לא שולבו תמריצים להעלאת שיעור המועסקים בקרב גברים חרדים ולהכנסת לימודי ליבה למוסדות החינוך החרדיים.13

מושב החורף של הכנסת שיחל לאחר חגי תשרי תשפ"ד צפוי למקד תשומת לב רבה בנושאים הנוגעים לציבור החרדי, והראשון שבהם הוא נושא הגיוס. תוקפו של חוק הגיוס שהסדיר את הפטור משירות צבאי לצעירים חרדים הלומדים בישיבות פקע, והכּנסת מחויבת להעביר חוק חדש, שהנציגים החרדים מבקשים לעגנו באופן שישים קץ לדיון על שאלת הפטור (כנראה באמצעות תוספת של פסקת התגברות, שלא תאפשר לבית המשפט לפסול את החוק).

באווירה הציבורית הנוכחית, ובייחוד בהתחשב בכך שרבים ממהלכי האופוזיציה נשענים על קבוצות מחאה של אנשי מילואים וישראלים אחרים שמתייחסים לשירות הצבאי כרכיב משמעותי בזהותם (״אחים לנשק״), מהלך לעיגון הפטור לחרדים מגיוס הוא מטען חברתי נפיץ. בקבוצות המחאה האופוזיציונית היו כבר מי שהזהירו כי חקיקה שתעגן את הפטור תחזק עוד יותר מגמה מסוכנת של פוליטיזציה של השירות הצבאי, קרי תגרום לאנשי מילואים נוספים להחליט על הפסקת התנדבות, ואולי גם תשחק את המוטיבציה לגיוס בקרב צעירים בגיל גיוס החובה. במערכת הביטחון נרשמת ממילא דאגה מן השחיקה האפשרית במודל הגיוס ובאתוס של ״צבא העם״ על רקע צפי דמוגרפי לירידה בלתי נמנעת בשיעור המועמדים לגיוס (ישראלים יהודים לא־חרדים או ערבים).14
ברקע כל אלה, העיסוק בשאלת הגיוס, בתקצוב למוסדות חרדיים ובהשפעה של נציגים חרדים על הפרהסיה הישראלית עשוי להוביל להתפתחות של כמה מצבים שתהיה להם השפעה רבת משמעות על סדר היום הישראלי בחודשים הקרובים: קושי של הקואליציה לממש את ההבטחות למפלגות החרדיות, שיערער את הלכידות שלה; החרפה של צעדי מחאה נגד הממשלה והסטת המיקוד שלהן לכיוון הטענות נגד המגזר החרדי ונציגיו; שינוי באווירה הציבורית וביחס לחרדים בקרב קבוצות באוכלוסייה; החלטה של נציגי החרדים לעשות מהלכי הרגעה דווקא מול האופוזיציה כדי שלא להיות המטרה העיקרית לביקורת ולמחאה; וניסיון להגיע לעסקת חבילה מוסכמת על הפתרון לסוגיית הגיוס שיש בה מענה גם לסוגיות אחרות שבמחלוקת (גיוס בתמורה ללימודי ליבה, לדוגמה).

תפילות אחרי הקורונה

מגפת הקורונה נדחקה מן התודעה כמעט באותה מהירות שהיא נכנסה אליה. המחלה עדיין מידבקת, אבל נדמה שהשפעתה על חיי היום־יום נעלמה, למעט תופעות חברתיות שהתפתחו במהלכה ושמקצתן עודן ניכרות בהתנהגות הציבור. במהלך המגפה השתנו דפוסי הפעילות של יהודים, וניכרה אי־בהירות בשאלה אם השינויים הללו זמניים או קבועים. אחד הדפוסים שראוי לחזור ולבחון עם תום המגפה הוא ההתכנסות של יהודים לתפילות – נושא שנסקר כאן בהרחבה בהערכות שנתיות קודמות.15

תגובת הציבור בכלל, וזו של היהודים בפרט, למגפת הקורונה התבטאה בין השאר בשינוי של ממש במנהגי התפילות. יהודים שהקפידו להמשיך להתפלל יחדיו (כמעט כל היהודים האורתודוקסים) שינו ממנהגם באחד משני אופנים: מַעבר לתפילות מחוץ לבית הכנסת, באוויר הפתוח, ומַעבר לתפילות בקבוצות קטנות יותר (כדי להקטין את החשש מהידבקות). יהודים רבים אחרים שינו ממנהגם באחד משני אופנים אחרים: או שחדלו מתפילה משותפת עם אחרים או שעברו להשתתפות בתפילות מקוונות.

השנה הופיעו כמה מחקרים שבחנו את מידת וקצב החזרה לשגרה במוסדות תפילה בארצות הברית, של לא־יהודים ושל יהודים. ממחקרים אלה אפשר ללמוד אם וכיצד הותירה מגפת הקורונה את חותמה לטווח הבינוני, ואולי הארוך, על מוסדות הדת (בדומה להשפעות שהיו לה על מקומות עבודה ועל עובדים שהתרגלו לעבודה מרחוק).

באופן כללי אפשר לקבוע כי לאחר המגפה אמריקאים פוקדים מוסדות תפילה בתדירות מעט נמוכה מבעבר.16 בד בבד יש עלייה קלה בשיעור המשתתפים בתפילות מקוונות ("אונליין"). בתחילת המגפה נרשמה ירידה תלולה בנוכחות בכנסיות, במסגדים ובבתי כנסת, ובה בעת, בחלק מהמקומות, הייתה עלייה בהשתתפות בתפילות מקוונות. השינוי החד הזה בהתנהלות התחלף במהירות דומה למעין חזרה לשגרה אצל מי שנהגו ללכת פיזית להתפלל בבית הכנסת. עם זאת, העלייה בהשתתפות המקוונת בתפילות נותרה על כנה. שיעור היהודים שהמשיכו להשתתף בתפילות המקוונות (מרחוק) ב־2022 היה דומה מאוד לשיעור שנמדד בקיץ 2020 (בזמן המגפה).

המחקרים על הרגלי התפילה לאחר דעיכת מגפת הקורונה מאפשרים לבחון גם את מצב הנוכחות של היהודים האמריקאים בבתי כנסת. רוב היהודים בארצות הברית, מעט יותר ממחצית, אינם באים לבתי כנסת בכלל או כמעט בכלל. כך עלה מסקרים שנערכו לפני המגפה,17 וכך עולה גם מהסקרים שנערכו אחריה. על פי סקר פיו 2020 על יהודי ארצות הברית, 52% מהיהודים אינם הולכים לבתי כנסת כלל. סקר פיו מ־2023 מצא ש־56% מהיהודים לא השתתפו כלל ״בחודש האחרון״ בתפילה (פיזית, בבית הכנסת, או מרחוק, אונליין). סקר פיו מיוני 2023 מצא ש־55% מהיהודים אומרים ש״אינם נוכחים בתפילה פיזית או אונליין״. יש הבדלים קטנים בין התוצאות אך סך הכול הן עקביות, וברור מהן שבין 50% ל־60% מיהודי ארצות הברית אינם פוקדים את בתי הכנסת.

שיעור היהודים האמריקאים הבאים בקביעות לתפילה בבית הכנסת עומד על בין חמישית לשליש, תלוי בתדירות שנחשבת ״קבועה״. רוב גדול מן הבאים לבית כנסת כשגרה חזרו לבוא פיזית לבתי הכנסת. כרבע מהיהודים אומרים שהם משתתפים בתפילות רק בבתי כנסת (ולא אונליין), 6% בלבד משתתפים רק אונליין, ועוד כ־10% גם וגם. באופן כללי, היהודים בארצות הברית אינם קבוצה המרבה להשתמש בטכנולוגיה לצרכים דתיים לעומת קבוצות אחרות. רק כעשירית מהם הוגדרו ״משתמשים כבדים״ בטכנולוגיה. יותר יהודים מסתמכים על טכנולוגיה לצורכי קריאה בתנ״ך או לימוד (15%) מאשר לצורכי תפילה (6%). 15% מהיהודים האמריקאים אומרים כי הם משתמשים בטכנולוגיה כדי לעקוב אחר המנהיגים הדתיים שלהם, וכשליש (33%) אומרים שהם מחפשים ברשת מידע על המסורת היהודית.

הקודםהבא