עיקרי הדברים
- עלייה של ממש מתחילת השנה ברמת ה״אכזבה״ של תומכי הממשלה ממתנגדיה וברמת ה״כעס״ עליהם.
- תמיכה גורפת של יהודים וערבים במדינה דמוקרטית, תמיכה של יהודים במדינה יהודית.
- בכל קבוצות האוכלוסייה הרוב סבורים שמדינה דמוקרטית משמעה גם בחירות וגם זכויות אדם.
- תומכי ימין סבורים (בטעות) שתומכי שמאל־מרכז מעוניינים פחות בישראל כמדינה יהודית.
- תומכי שמאל סבורים (בטעות) שתומכי ימין מעוניינים פחות בישראל כמדינה דמוקרטית.
על מה המחלוקת?
הסקרים המוצגים כאן נעשו בתנאים פוליטיים וחברתיים מסוימים ועל רקע התפתחויות שיש להביא בחשבון בעת ניתוחם. ההתפתחות העיקרית שהשפיעה על הנתונים במחצית הראשונה של שנת 2023 היא העימות החברתי־פוליטי החריף בעניין מהלכי הרפורמה של הממשלה במערכת המשפט (עוד על עימות זה ראו פרק הרחבה, בעמ’ 41-47).
לאחר ניצחונה בבחירות בנובמבר 2022 פנתה הקואליציה החדשה ליישום שינויים בשיטת המשטר. את המשבר שפרץ בעקבות מהלך זה כינה באמצע פברואר נשיא המדינה יצחק הרצוג ״סף קריסה חברתית וחוקתית״ ו״רגע לפני פיצוץ״.
הדומיננטיות המובהקת של המחלוקת על הרפורמה המשפטית בשיח הישראלי לא צריכה לטשטש את ההשפעות של התפתחויות נוספות על הנתונים המוצגים כאן. במערכת הבחירות ניצח גוש הימין, גוש השמאל הצטמק (עם נשירתה של מפלגה ותיקה, מרצ, אל מתחת לאחוז החסימה), והמפלגות הערביות חזרו למקומן הכמעט קבוע באופוזיציה (אחרי קדנציה קצרה של רע”ם בקואליציה). לאחר תחילת הכהונה של ממשלה הנשענת על קולותיהן של חמש מפלגות – הליכוד, הציונות הדתית ושתי המפלגות החרדיות ש״ס ויהדות התורה – התגלעה מתיחות גם בנושאים הנוגעים ליחסי דת ומדינה (כגון חוק איסור חמץ בבתי חולים בימי חג הפסח).
למעשה, נתון משמעותי המשפיע על הקושי של ישראל לצאת מן המשבר הוא אי־הסכמה בסיסית בין הצדדים על מה בעצם ניטש העימות. על פי הסקר שערכנו בחודש יולי, תומכי מפלגות הקואליציה – בעיקר מצביעי ימין, אבל גם מצביעי ימין־מרכז – סבורים כי המחאות נגד הממשלה אומנם נעשות תחת הדגל של התנגדות לרפורמה המשפטית (ההפיכה המשפטית, כפי שהיא מכונה בפי מתנגדיה), אך הן למעשה ניסיון אופוזיציוני להפיל ממשלה שנבחרה כחוק באמצעות זריעת כאוס.
כמחצית מכלל היהודים בישראל (49%) ורוב גדול (70%) מקרב תומכי הימין, שהם הקבוצה הפוליטית הגדולה במדינה, סבורים שמטרת המחאות היא ״להביא לבחירות ולהחלפת הממשלה״. לעומתם, תומכי הקבוצות שמתוכן באים המוחים נגד מדיניות הממשלה (בעיקר בשמאל־מרכז ובשמאל) גורסים שמטרתם היא למחות על מדיניות ספציפית, ולא לנסות לקעקע את תוצאות הבחירות זמן קצר לאחר שנערכו. האי־הסכמה בעניין זה היא רק דוגמה אחת מני רבות לחוסר האמון המפלג קבוצות בישראל והמשפיע על קריאת המציאות ועל עוצמת התגובות לאותה מציאות.
מהי דמוקרטיה?
פער נוסף בקריאת המציאות שהתגלה בסקר השנה נוגע לשאלה האם, עד כמה ובאיזו מין דמוקרטיה הציבור הישראלי מעוניין. תומכי הרפורמה המשפטית בממשלה ובציבור חושבים כי איזון מחודש של יחסי הכוחות שבין המחוקקים לבין בית המשפט יחזק את הדמוקרטיה הישראלית משום שיינתן משקל גדול יותר לעמדות הציבור. מתנגדי הרפורמה, הזועקים בהפגנות ״ד-מו-קרט-יה!״, סבורים כי השינוי המוצע על ידי הממשלה יחליש את הדמוקרטיה בישראל משום שהוא יפתח פתח לעריצות הרוב ולשחיתות. על בסיס רטוריקה זו, ניתן היה לשער שישנו פער גדול הן ברצון האזרחים לקיים משטר דמוקרטי והן בהבנתם את מהותו של משטר דמוקרטי. ואולם לפחות כשמדובר בעקרונות המהותיים, קשה לאתר פער כזה.
אזרחי ישראל נבחנים מדי פעם בפעם על אחת משתי שאלות: האם הם תומכים בישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית – או: יהודית ודמוקרטית – והאם הם רואים עדיפות לאחד משני הרכיבים על פני רעהו. בלי להיכנס לדיון העקרוני על מהות הצירוף "יהודית ודמוקרטית", שנותר מעורפל, בחרנו השנה להציג לציבור בישראל שאלה שאינה מגלמת הנחה סמויה בדבר תחרות בין הרכיבים, אלא אפשרות להביע עמדה כלפי כל אחד מהם לגמרי בנפרד. שאלנו, לחוד, על רמת התמיכה בישראל כמדינה יהודית ולחוד על רמת התמיכה בישראל כמדינה דמוקרטית. התוצאות מלמדות על מציאות ברורה למדי: רוב גדול בקרב היהודים רוצים שישראל תהיה יהודית, ורוב גדול מאוד מהם רוצים שישראל תהיה דמוקרטית. המסגרת הכוללת את שני הרכיבים אינה מוסכמת רק בקרב המיעוט הערבי, שבו יש תמיכה רחבה מאוד בישראל כמדינה דמוקרטית בצד הסתייגות ניכרת מישראל כמדינה יהודית.
מהי מדינה דמוקרטית? גם בעניין זה אין מחלוקת עקרונית עזה. בקרב כל קבוצות האוכלוסייה, יהודים וערבים, ישנו רוב לסבורים כי הרכיב הדמוקרטי של המדינה מתייחס לשני רכיבי משנה, כלומר הוא מבטא הן מדינה ״שיש בה בחירות חופשיות וזכות הצבעה״ והן ״מדינה שיש בה ערכי סובלנות ושמירה על זכויות אדם״. עם זאת, כשליש מהיהודים המגדירים את עצמם ״דתיים״ או ״חרדים״ בוחרים רק ברכיב אחד מהשניים כמבטא מדינה דמוקרטית – ״בחירות והצבעה״, וכך גם 39% מתומכי הימין (מדובר באותה אוכלוסייה, המאותרת בסולם אחר של הגדרות).
נבהיר כי השאלה הציגה רק שתי הגדרות אפשריות לשאלה "מהי מדינה דמוקרטית?" (וכן את האפשרות השלישית, שזכתה לרוב: בחירה בשני הרכיבים יחד). אפשר להניח ששאלה שכוללת עוד אפשרויות הייתה מאפשרת לזהות עוד מחלוקות פרשניות בדבר תחולת המונח "דמוקרטיה" על מדינת ישראל, בעיקר אילו היינו כוללים אפשרויות שנמצאות במוקד הוויכוח הציבורי שניטש בעת עריכת הסקר, כמו עצמאות מערכת המשפט, שקיפות שלטונית או הפרדת רשויות.

ההסכמה בעניין הרכיב הדמוקרטי אינה שווה בין הקבוצות, אבל הפערים ביניהן אינם גדולים מאוד. לעומת זאת, בהסכמה בעניין הרכיב היהודי ניכרים פערים גדולים: בציבור החילוני שיעורם של מי שהרכיב היהודי חשוב להם מאוד קורס לשיעור נמוך בהרבה מזה שבשאר פלגי האוכלוסייה היהודית.
כמובן, בעניין זה חובה לדייק: גם בקרב החילונים יש תמיכה גורפת בישראל כמדינה יהודית, אלא שכמחציתה היא של מי שאומרים שחשוב להם ״במידת מה״ שישראל תהיה מדינה יהודית, ולא שחשוב להם ״מאוד״ שישראל תהיה מדינה יהודית (45% חשוב מאוד; 42% חשוב במידת מה).
על השאלה מדוע כך הם פני הדברים אפשר להעלות השערות אחדות, ולא נפקד מהן צירוף הנסיבות הפוליטיות של מועד הסקר, בעת שניטש מאבק חריף בין הקבוצות המסורתיות יותר (התומכות בקואליציה) לבין הקבוצות הנוטות לקוטב החילוני (שיש בהן המתנגדות לקואליציה).
זיהוי חלקי או מלא של יהודיוּת המדינה עם סדר היום של הממשלה עשוי להיות הגורם לשחיקה בתמיכה של יהודים חילונים ברכיב היהודי של המדינה. בהקשר זה נעיר כי בקרב החילונים שיעור גבוה סבורים שבישראל יש ״כפייה דתית״, שגם היא מזוהה עם לחצים שמקורם בקבוצות המדגישות את יהודיותה של המדינה (58% מהחילונים דירגו את הכפייה הדתית בישראל בציון 8–10 בסולם של 1–10, כאשר 10 הוא "כפייה רבה מאוד").
מה חושבים האחרים?
ההסכמות העקרוניות משמעותיות, אך בצידן מתקיים רכיב המקשה על הגעה להסכמות בנושאי מדיניות, והוא מתגלה כאשר בוחנים את הדימוי שיש לקבוצות שונות בחברה בעיני קבוצות אחרות. במילים פשוטות: האם תומכי ימין (בציבור היהודי) מבינים שגם תומכי שמאל רוצים בישראל יהודית, וההפך: האם תומכי שמאל מבינים שגם תומכי ימין רוצים בישראל דמוקרטית.
בחינת הדימויים נעשתה כך: תומכי מרכז ושמאל (המתנגדים לממשלה) נשאלו: ״ישנה טענה שנשמעת לפעמים שלתומכי ימין בישראל פחות חשוב שישראל תהיה מדינה דמוקרטית. עד כמה אתה מסכים עם טענה זו?״. תומכי ימין (התומכים בממשלה) נשאלו: ״ישנה טענה שנשמעת לפעמים שלתומכי מרכז ושמאל בישראל פחות חשוב שישראל תהיה מדינה יהודית. עד כמה אתה מסכים עם טענה זו?״. הממצאים מלמדים עד כמה רווחת הערכת החסר בשני הצדדים באשר לרצון האמיתי במחנה היריב: בקרב תומכי הימין כמעט 80% הסכימו ("מאוד" או "קצת") שלתומכי מרכז ושמאל פחות חשוב שישראל תהיה מדינה יהודית; וההפך – בקרב תומכי שמאל כמעט 80% הסכימו ("מאוד" או "קצת") שלתומכי ימין פחות חשוב שישראל תהיה מדינה דמוקרטית. כמובן, כפי שהזכרנו, יש אמת בטענה שהתמיכה בקרב הימין ב"ישראל דמוקרטית" נמוכה במקצת מזו שבקרב השמאל, ויש אמת בטענה שהתמיכה בקרב השמאל ב"ישראל יהודית" נמוכה מזו שבקרב הימין. ואולם לנוכח התמיכה הגבוהה מאוד בשני הרכיבים בקרב כלל החברה היהודית, נדמה שהדימוי של צד שני שאינו שותף לחזון המלא רחוק למדי מן המציאות.

היחס הרגשי ליריבים
את יחסם של ישראלים ממחנות שונים זה לזה בחנּו בשאלה נוספת, הנוגעת לתחושות של תומכי הממשלה ומתנגדי הממשלה זה כלפי זה. הבחינה נעשתה פעמיים: בפעם הראשונה במהלך חודש פברואר 2023, כאשר העימות בנושא מערכת המשפט כבר היה נוכח בזירה הציבורית. בעת הסקר בחרה הקבוצה הגדולה מקרב תומכי האופוזיציה בתיאור ״מאוכזב מהם״ כדי לתאר את תחושותיהם כלפי מצביעי הקואליציה (45%), ואילו בקרב בוחרי הקואליציה נבחר התיאור ״מכבד אותם״ בתדירות גבוהה (41%) כלפי מצביעי האופוזיציה.
בחודש יולי, חצי שנה לאחר מכן, הצגנו את אותה שאלה פעם נוספת. הפער ניכר לעין בשני הצדדים, אך בעיקר בעמדתם של תומכי הקואליציה על תומכי האופוזיציה. כלומר, בשני המחנות היה מַעבר מביטויים חיוביים כמו ״אוהב אותם״ או ״מכבד אותם״ לביטויים חיוביים פחות כמו ״מאוכזב מהם״ או ״כועס עליהם״. אך השינוי הדרמטי יותר ניכר ביחסם של תומכי הממשלה כלפי מתנגדיה. סביר לשער שתומכי האופוזיציה גיבשו את דעתם על המחנה הפוליטי היריב כבר בפברואר, זמן לא רב לאחר תחילתו של המשבר החברתי־פוליטי סביב הצעת הרפורמה המשפטית. לעומתם, תומכי הקואליציה, שבפברואר עוד לא גיבשו תחושה רגשית חזקה, עברו תהליך של הקשחה ביחסם למחנה השני, אולי תוצאתם המצטברת של קרבות ההתשה שבכללם, לדוגמה, חסימת כבישים, רטוריקה חריפה ואיומים במרי אזרחי.

היחסים בין קבוצות
המכון למדיניות העם היהודי עוקב מדי שנה בשנה אחר מגוון רכיבים המבטאים את היחסים בין הקבוצות בישראל. כמה מרכיבים אלה חוזרים על עצמם מדי שנה, או מדי כמה שנים, ולכן מתאפשרת השוואה בין מה שהיה לבין מה שהווה.
השנה, לאחר חמש שנים, חזרנו פעמיים (בפברואר וביולי) על השאלה בעניין מידת הכפייה הדתית או החילונית בישראל כפי תופסים אותה יהודים ממגזרים שונים. שוב נדגיש כי השאלון הוצג השנה ברקע המתח החברתי־פוליטי בישראל וברקע העובדה שהמחנות הפוליטיים מתאפיינים כיום, עוד יותר מבעבר, גם בהבדלים ביניהם ברמת הדתיות. הקואליציה השולטת בישראל היום מורכבת מקבוצות שרבות מהן דתיות וחרדיות, ולעומתה רוב ניכר מתומכי האופוזיציה הם חילונים או מסורתיים לא־דתיים. עם זאת, רשמים ותחושות בקשר לכפייה דתית או חילונית בישראל אינם חדשים. ב־2018 התברר בסקר שערכנו כי ישנה תחושה חזקה למדי של כפייה דתית, העולה ככל שזזים על הציר לכיוון החילוני, ולעומת זאת תחושה מסוימת של כפייה חילונית (פחות חזקה) כאשר זזים על הציר לכיוון הדתי־חרדי.
בתחושה הראשונה – כפייה דתית – לא ראינו השנה שינוי גדול. שיעורם של החילונים הסבורים שיש בישראל כפייה דתית חזקה גדול מאוד, ועל סולם של כפייה בין 1 (אין כפייה בכלל) ל־10 (יש כפייה רבה מאוד) הציון הממוצע של המשיבים החילונים הוא מעל 7. עלייה מסוימת לעומת מה שראינו לפני חמש שנים נרשמה דווקא בתמונת המראה – של הטענה הנוגעת לכפייה חילונית מצד הציבור החרדי והדתי. כמו בשאלון לפני חצי עשור, גם השנה תמונת הכפייה החילונית מקבילה, והפוכה, לתמונת הכפייה הדתית, אלא שהפעם, יותר מבעבר, הטענה על כפייה חילונית מצד המחנה החרדי־דתי מתקרבת בעוצמתה לזו של המחנה החילוני על כפייה דתית. למעשה, כמעט שני שלישים מהחרדים דירגו את עוצמת הכפייה החילונית בציון מעל 7 (מתוך 10), וכך גם יותר ממחצית מהדתיים.

משמעות הממצאים היא שגם בהקשר של תחושת הכפייה בשני המחנות, מדינת ישראל נמצאת במצב של קיטוב וקריאת מציאות הפוכה. לשון אחר, התחושות הבולטות בשני קצות הציר הן של טענה לכפייה ״עלינו״ ובה בעת הכרה חלשה בטענת הכפייה ״שלנו״. כמו בדוגמאות הקודמות, בלי קשר לשאלה העובדתית מי צודק (שלא קל להכריע בה), ברור כי בישראל שוררת מחלוקת על העובדות, וזו מכבידה מאוד על קביעת הֶסדרים אזרחיים משביעי רצון. כאשר כל צד מניח כי הוא הסובל מכפייה בעוד הוא עצמו איננו כופה על הצד השני, צפוי שהנכונות לפשרות במחלוקות על ההסדרים של דת ומדינה תהיה חלשה.
בחינה עיתית נוספת מול נתוני השנה שעברה נעשתה השנה בנושא תחושת השותפות של יהודים וערבים. הבדיקה התבקשה בגלל שינוי הנסיבות המשמעותי: בשנה שעברה כיהנה בישראל ממשלה שנתמכה בידי קואליציה שהייתה חברה בה גם מפלגה ערבית, ואילו השנה נמצאת בשלטון ממשלה שכמה ממפלגותיה שוללות במפורש שותפות קואליציונית עם מפלגות ערביות. למרות שינויים אלה לא ניכרים פערים גדולים מאוד ביחסם של יהודים וערבים לעתיד המשותף של שתי האוכלוסיות: ישנה עלייה קלה בקרב היהודים בהכרה בעתיד משותף זה, בצד ירידה קלה בקרב הערבים.
הקבוצה שחל בה השינוי הגדול ביותר בסוגיה זו, על פי הסקר, היא קבוצת היהודים תומכי המרכז הפוליטי; בקבוצה זו עלה שיעור ה״מאוד מסכימים״ עם האמירה שלכל הישראלים יש עתיד משותף – מ־33% ל־47%. ואולם עלייה זו אינה ייחודית לתומכי המרכז, אלא ניכרת גם בקרב אנשי שאר הקבוצות (על פי מפתח פוליטי), בשיעורים שונים. מעניין, בהקשר המתודולוגי, שהבדלים אלה קיימים הן כאשר אנו משווים את נתוני הסקר הנוכחי לנתוני הסקר מהשנה שעברה באופן כללי, והן בהשוואה פרטנית של מי שהשיבו השנה לשני הסקרים (כאמור, קרוב ל־600 משיבים). כלומר, אותם ישראלים שהשיבו לשאלון ב־2022 וענו שוב ב־2023 שינו את עמדתם. החריגים היחידים בעניין זה הם המשיבים החרדים – תשובותיהם השנה חופפות כמעט ללא יוצאים מן הכלל לתשובותיהם בסקר של השנה שעברה.
סיכום
ממצאים מעין אלה שהוצגו כאן, ואשר נאספו בתקופה סוערת במיוחד בחברה הישראלית, מחייבים התייחסות זהירה והמשך מעקב – בין השאר כדי לבחון בשנים הבאות אם מה שמתחולל בישראל השנה, ואשר בשעת כתיבת הדברים עדיין לא הסתיים, מוביל לחיזוק או לשחיקה של ערכים בקרב קבוצות בחברה הישראלית. חשיבות גדולה יש לעובדה שבישראל לא נראית בשלב זה שחיקה ברצון הבסיסי לקיומו של משטר דמוקרטי. עם זאת, הפערים הגדולים באמון ובקריאת המציאות בהקשר זה מקשים על החזרת החברה הישראלית למסלול של הידברות נינוחה ושל חתירה להסכמות רחבות.