פרק זה סוקר מגמות בתרבות המסורתית והדתית, בישראל ובתפוצות. הוא מציג את ההתפתחויות ביחסם של היהודים למשמעות של הדת והתרבות ולהשלכות הציפייה להימצאותם של תנאים בסיסיים לצורך קיומם של חיים יהודיים. השנה הפרק מתמקד בחסידות.

חסידות סאטמר בעולם המודרני

בחמישים השנים האחרונות מתגבר העניין בתנועה היהודית, הרוחנית והקהילתית שייסד רבי ישראל הבעל שם טוב באמצע המאה ה־18 – החסידות. תנועה זו היא גורם רב משמעות בחיי התרבות היהודיים, אף כי לאחר הכחדתן בשואה של קהילות חסידיות באירופה היו שהטילו ספק באפשרות שהן יוסיפו להתקיים. ואף על פי כן – קהילות חסידיות התבססו בברוקלין, בירושלים ובבני ברק. בעשורים האחרונים מופנית תשומת הלב בעיקר לקהילות החסידיות עצמן – לאמונותיהן, למנהגיהן ולהתנהלותן הפנימית. בה בעת גובר לאחרונה גם העניין ביחסים שבין החסידים לבין סביבתם הלא־חסידית – הגאוגרפית, הפוליטית, החברתית, הדתית והתרבותית. העניין בהם בא לידי ביטוי במחקרים, בתיעוד אמנותי ואפילו בסדרות טלוויזיה פופולריות. מדובר במעין ״נורמליזציה״ המשחררת את הצופים מבחוץ מן ההרגשה שעליהם להתמקד רק באמונות ובמנהגים אקזוטיים. הנורמליזציה הזאת מאפשרת למתעניינים לבחון כיצד הקהילות החסידיות משתלבות בעולם הרב־תרבותי והרב־אתני של ימינו. בשאלה זו של יחסי החסידים עם העולם הלא־חסידי עוסקים שני ספרים שראו אור לאחרונה על חסידות סאטמר, שהיא קהילה גדולה, חזקה ומסוגרת מאוד.

חסידות סאטמר נוסדה בשנת 1905 בעיירה סאטו מארה שבטרנסילבניה (כיום רומניה). כבר בראשית דרכה היא הייתה קבוצה אידאולוגית: חבריה התנגדו לציונות ולמודרניות, אך בה בעת לא השתתפו בחיי השטעטל המסורתיים והיטיבו להתערות בחיים העירוניים. אחד משני הספרים הנסקרים כאן מתאר ומנתח את קהילת סאטמר העירונית של ויליאמסברג שבברוקלין; השני מתמקד בקריית יואל, עיירה ייחודית של חסידי סאטמר במעלה הנהר הדסון. בשני הספרים נטען כי למרות השונות של הקהילות הסאטמריות לעומת קבוצות אחרות, הקהילות הסאטמריות משתלבות היטב גם בסביבה הניו יורקית וגם בסביבה האמריקאית הכללית.

הספר הראשון – A Fortress in Brooklyn: Race, Real Estate and the Making of Hasidic Williamsburg (Yale University Press, 2021) [מבצר בברוקלין: גזע, נדל”ן ויצירת ויליאמסברג החסידית], מאת נתנאל דויטש ומיכאל קספר – מתאר את התחכום העירוני של קהילת סאטמר ומסביר כיצד תופסים חבריה את הקהילות האחרות במרחב. דוגמה לכך היא המקרה של “חילופי האוכלוסין” בוויליאמסברג: קבוצות של שחורים ופורטוריקנים בעלי הכנסה נמוכה נכנסו להתגוררר בוויליאמסברג, ו”בתמורה” עזבו אותה יהודים לא־חסידים. מנהיגי הקהילה ראו בחיוב את השינוי; הם הניחו שהפער התרבותי והחברתי מול קבוצות אלה ישמש כמחסום וירתיע חסידים צעירים מלהתפתות לעזוב את קהילתם. משפחות סאטמר, הגדולות והעניות, היו הקבוצה הלבנה היחידה בניו יורק של שנות ה־50 שחבריה התגוררו בדיור ציבורי, והם הוכרו כ”קבוצת מיעוט מוחלשת”. הגדרה זו אפשרה להם להיות אחת מקבוצות האוכלוסייה שמקבלות סיוע פדרלי ומדינתי בהיקף נרחב.

בעוד קהילת סאטמר שבוויליאמסברג היא ״סיפור קלאסי של ניו יורק”, הקמתה של קריית יואל, מובלעת על טוהרת החסידות, כ־90 קילומטרים צפונית־מערבית לעיר, התאפשרה בזכות העקרונות האמריקאיים הליברליים בדבר קניין פרטי וחופש דת. קריית יואל היא עיירה שהחיים בה מתנהלים על פי ההלכה היהודית. כפי שמתואר בספר שכתבו נומי מ’ סטולצנברג ודייוויד מיירס – American Shtetl: The Making of Kiryas Yoel, A Hasidic Village in Upstate New York (Princeton University Press, 2022) [שטעטל אמריקאי: הקמתה של קריית יואל, כפר חסידי בצפון מדינת ניו יורק] – הקמתה של קריית יואל החלה בקבוצת רכישה שהזמינה חסידים להתיישב במתחם צומח. העוצמה הפוליטית של גוש ההצבעה החסידי אפשרה ליזמי היישוב להפוך אותו למועצה עירונית ולקבל הכרה כמחוז במערכת החינוך של מדינת ניו יורק. המחברים מכנים את הקמת היישוב ואת עיצובה של המערכת המקיימת אותו “תופעה אמריקאית מופתית”.

הסיפור על סאטמר בניו יורק מתכתב עם מסקנותיו של פרופ’ מנחם פרידמן (1936–2020), מייסד המחקר על החרדים בישראל. לפי פרידמן, קיומה של חברת הלומדים החרדית בישראל אפשרי רק הודות למדיניות הרווחה של מדינת ישראל, התומכת במשפחות החרדיות, שהן ברובן גדולות ועניות.
קהילות דתיות ניצבות מול אתגר גדול, שלעיתים גם מפורר אותן, של סביבה מודרנית, עירונית, תעשייתית, ששולטת בה האווירה הלא־אישית. מצבם של החסידים בשתי הקהילות המוצגות כאן כדוגמה מלמד כי במקרים מסוימים קהילות דתיות יכולות לשגשג בסביבה מודרנית ועירונית. היכולת הזאת באה לידי ביטוי בקהילות המשמרות חיי דת אידאולוגיים מובהקים – כלומר, לא חיים דתיים הנשענים על מנהגי המסורת ועל סמכות מן העבר, כי אם על אמונה פעילה המתחרה במערכות אמונה אחרות (כפי שקורה, למשל, במחויבות לנצרות, המתחרה באידאולוגיה הקומוניסטית).

לפעמים קהילות המקיימות חיי דת מסוג זה דווקא מסייעות לחבריהן לחיות בסביבה של עיר מודרנית ובה בעת מעודדות חשיבה ממוסגרת ומסודרת ואורח חיים ממושמע. בכך הן מאפשרות חיי משפחה יציבים וקיום כלכלי חסכני. האוונגליסטים באמריקה הלטינית והפנטקוסטלים באפריקה הם דוגמאות לאורח חיים מעין זה, וכך גם החרדים בישראל ובארצות הברית.

חסידים אורחים בפולין

הצלמת הפולנייה עטורת הפרסים אגניישקה טרצ’בסקה – המשתמשת בתצלומיה באפקט קיארוסקורו (ניגוד של אור וצל), המקרב אותם למראה של ציור – מתייחסת לחסידות כתופעה פולנית או פולנית־יהודית. טרצ’בסקה מתעדת את חזרת החסידים לפולין, שבעה עשורים לאחר השואה, וצילומי התיעוד החדשים שלה (שפורסמו בגיליון האביב של Jewish Review of Books 2023) מעידים על הנוכחות החסידית בעיר קרקוב. יהודים חסידים באים לפולין כדי להשתטח על קברי צדיקים, להתפלל בבתי כנסת מוּכּרים ולשוטט בשדות, בערים וביערות שקברי יהודים ושרידי בתי כנסת וקהילות פזורים בהם. נוכחותם הגוברת של החסידים כתיירים מדגישה את היעדרם של יהודים וחסידים מהנוף הפולני, ששימש להם בית במשך מאות בשנים.

העובדה שטרצ’בסקה פולנייה ושיערהּ בלונד זוהר היא יתרון. בתור אישה לא־יהודייה היא יכולה להיכנס למרחבים שהחסידים לא היו מאפשרים לשום אישה יהודייה – לא־חסידית או חסידית – להיכנס אליהם (למשל התכנסויות יארצייט לכבוד אדמו״רים). כמו הרומן על התנועה הפרנקיסטית בפולין מאת כלת פרס נובל אולגה טוקרצ’וק – ספרי יעקב: או המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות להוציא את השוליות, כפי שסופר על ידי המתים‬ (מפולנית: מרים בורנשטיין, הוצאת כרמל, 2020) – גם יצירתה של טרצ’בסקה מאתגרת את הגבולות בין ה”פולניוּת״ ל״יהודיוּת״, ובדומה לשני הספרים לעיל על סאטמר נדמה שגם היא דוחה את הדעה שהחסידות היא תופעה של סגירות הנבדלת מסביבתה. תצלומיה של טרצ’בסקה מוכיחים כי החסידות היא קהילה המקיימת יחסי גומלין קבועים ותדירים עם סביבתה (האמריקאית, הפולנית, הישראלית).

הלכה ונאו־חסידות

הקשר של החסידות עם סביבתה מתקיים גם בתחומי המחשבה, הפרקטיקה והחוויה הדתית. הפרשנות המערבית המודרנית לחסידות, המכונה לעיתים “נאו־חסידות” או “חסידות חדשה”, קיימת כבר למעלה ממאה שנים. מרטין בובר (1878–1965) מוּכּר כמייסד התנועה הזאת, על בסיס הפרשנות שנתן לחסידות ועל סמך סיפורי החסידות שליקט ותרגם, שנעשו לאבן יסוד של האקזיסטנציאליזם הדתי. עם זאת, השקפתו הדתית של בובר הייתה אנטינומינית, דהיינו התנגדה לחוק הדתי, קרי ההלכה היהודית. הוא סבר שההקפדה על כללי הדת וההלכה פוגמת בחופש הספונטני של המפגש הקיומי האמיתי, הן עם האלוהות והן עם בני אדם אחרים. מכאן נבע הפער העמוק והמשמעותי בין האקזיסטנציאליזם הדתי האנטינומיני של בובר, ששאב את השראתו מן החסידות, לבין החסידים עצמם, שהקפידו על שמירת מצוות על פי ההלכה. לא פלא אפוא שבובר וחסידי תורתו היו קשורים לכוחות אנטי־אורתודוקסיים מובהקים, כגון התנועה הרפורמית בארצות הברית והתנועה הקיבוצית החילונית בישראל (ובפרט השומר הצעיר).

במנעד שבין מרטין בובר לבין הקהילות החסידיות אפשר למצוא מאז תחילת המאה ה־20 לא מעט דמויות שדגלו בעמדת ביניים: סופרים והוגים נאו־חסידים שאינם אורתודוקסים כמו הקהילות החסידיות, אך גם אינם מסתייגים כמו בובר מן ההלכה, ואפילו, במידה זו או אחרת, מחויבים לחלקים בה. מדובר באישים מראשית ואמצע המאה ה־20 דוגמת אברהם יהושע השל (1907–1972) והלל צייטלין (1871–1942), ובאחרים מן המחצית השנייה של המאה ה־20 ותחילת המאה ה־21 כגון זלמן שחטר־שלומי (1924–2014) וארתור גרין (נ’ 1941). בשנה החולפת ראו אור גם ביוגרפיה על צייטלין וגם ספר הגות מסכם (בינתיים) של גרין.

הלל צייטלין נולד בפולין למשפחה חסידית (חב”ד). בצעירותו עזב את החסידות ועסק בספרות ובפילוסופיה ניטשיאנית. בהמשך חייו חזר להתעניין ביהדות, בחיפוש אחר האמת והחוויה דתית. לא ברור עד כמה היה מחויב להלכה. צייטלין חיפש אחר החוויה הדתית “בדומה למה שהשיגה תנועת החסידות המקורית בהנהגת הבעש”ט”, אבל בתבנית המתאימה למאה ה־20. הביוגרפיה החדשה עליו – איש משורש נביא: הממד האתי בבקשת האלוהים של הלל צייטלין (מאת הרב ד”ר עוז בלומן, הוצאת אדרא, 2022) – מדגישה את ההיבטים המוסריים של הגותו. עדויות מספרות כי צייטלין נרצח בטרבלינקה, עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, אוחז בידו כרך של ספר הזוהר.

הרב פרופ' אברהם יצחק (ארתור) גרין הוציא לאחרונה ספר הגות המסכם את השקפותיו על היהדות ותרומתה לעולם – לשם ייחוד: עולם, שנה, נפש במבט ניאו־חסידי (מאנגלית: דרור בונדי, הוצאת משכל – מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2023). גרין בא מרקע חילוני וסבתו מצד אימו היא שהניעה אותו להתעניין ביהדות. במהלך חייו התנדנד בין אורח חיים דתי לאורח חיים לא־דתי, והיום הוא דבק במנהגים דתיים מסוימים, “כי כך חיים היהודים”, אך מתנער מן ההשקפה האורתודוקסית. גרין כתב ביוגרפיה חשובה על רבי נחמן מברסלב, שיוצאת לאור בימים אלה במהדורה עברית מעודכנת. הוא גם ערך לאחרונה (יחד עם אריאל מייז) אנתולוגיה בשני כרכים על “החסידות החדשה” ובה מבחר מכתביהם של, בין השאר, הלל צייטלין ואברהם יהושע השל.

גרין היה מעורב בשתי יוזמות דתיות שבהן שילוב של רוחניות בת ימינו עם היבטים של קיום מסורתי של מצוות דת הביא לטשטוש הגבולות שבין אורח החיים האורתודוקסי לאורח החיים הלא־דתי. יוזמה אחת הייתה קבוצת התפילה החסידית הלא־אורתודוקסית הראשונה – “חבורת שלום” או “החבורה” של סמרוויל מסצ’וסטס (1968). היוזמה השנייה הייתה תוכנית הרבנות העל־זרמית, או הפוסט־זרמית, בהיברו קולג’ שבבוסטון. התוכנית החלה את פעילותה בשנת 2003, והיא מכשירה רבנים לכל הזרמים היהודיים בצפון אמריקה (רפורמי, מסורתי־קונסרבטיבי, אורתודוקסי). הופעתן של שתי היוזמות מלמדת על הישחקות המחיצות בין הזרמים היהודיים המוכרים. מחיצות אלה חשובות בהקשרים ארגוניים, אולם אין להן משמעות בעיני רבים מן היהודים המעורבים בעשייה דתית או רוחנית פעילה, המשלבים באופן אקלקטי פרקטיקות של היהדות הדתית עם פרקטיקות ממסורות אחרות או עכשוויות (בודהיזם, יוגה וכד’).

הצירוף של מנהגים מסורתיים ורוחניות בת זמננו מייצג את המתח שבין הקוד הדתי של היהדות, שעיקרו קהילתי ומוּכוון מצוות מעשיות, לבין האתוס האינדיווידואלי הליברלי של ימינו. בפתרונו של מתח זה החסידות היא משאב חשוב, מכיוון שהיא הזרם שמציב במרכז ההשקפה שלו – בעת ובעונה אחת – גם את המפגש הישיר עם האל וגם את קידוש הקהילה, המנהג והמצווה המעשית.