מאז טבח 7 באוקטובר 2023 נראות ארצות הברית וישראל, יותר מאי פעם, קרובות יותר ויותר לקרע ביניהן. דינמיקה זו של הזמנים־הטובים־ביותר־הגרועים־ביותר מחייבת ניתוח.

החדשות הטובות

ארצות הברית מעולם לא תמכה בישראל באופן כה עוצמתי, נדיב ויעיל כפי שעשתה מייד אחרי מתקפת חמאס; במהלך כיפת המגן הבינלאומית יוצאת הדופן שהדפה את מטח הטילים מאיראן באמצע אפריל 2024; בקיץ, כשאיראן וחיזבאללה איימו שתיהן בתקיפות מסיביות; ובאספקה המחודשת של תחמושת וחלקי חילוף למרות הבעיות בשרשרת האספקה הצבאית של ארצות הברית.

החדשות הרעות

המלחמה חשפה קווי שבר בברית ארצות הברית-ישראל ובממסד הדמוקרטי, ולא רק ב”סקוואד”. הנוף המפלגתי בארצות הברית, שנעשה רעיל יותר ויותר, והבהלה המוסרית של התקשורת בנוגע לסבלם של האזרחים בעזה מאיימים להפוך את ישראל לנקודת מחלוקת מפלגתית נוספת. רפובליקנים תומכי ישראל חוששים שקמלה האריס מייצגת דור חדש של דמוקרטים שאינם אוהבים “מהקישקעס” את ישראל; ודמוקרטים תומכי ישראל חוששים מכך שהבדלנים ושונאי היהודים בקואליציה של דונלד טראמפ מייצגים את פניה האמיתיות של המפלגה הרפובליקנית, אשר התפיסה השלטת בה היא שיש להפוך שוב את אמריקה לגדולה (Make America Great Again – MAGA).

אבל הכותרת הלא מדוברת… המתמשך! מדהים לראות את מספר האמריקאים, שלא לדבר על מספרם של היהודים האמריקאים, שממשיכים לדבר על ישראל ועל הישראלים כעל “אנחנו” ולא כעל “הם”, כחלק חיוני בברית הדמוקרטית העולמית וכבעלת הברית הקרובה של ארצות הברית. בשני הכנסים הפוליטיים שהתקיימו בקיץ 2024 נשמעו קריאות מלאות רגש וכוח, מפי המוני אנשים, של “החזירו אותם הביתה! החזירו אותם הביתה!”. זה היה סימן לכך שסוגיית החטופים היא נושא נדיר, לא פוליטי ולא מפלגתי, שסביבו מאוחדים רוב האמריקאים. כמו אצל זוגות ותיקים, כולם עסוקים מדי ברתיעה מוויכוחים וממתחים ומחמיצים את היציבות שבַּיחד.

הניסיון להפיק לקחים ארוכי טווח מסיפור מתמשך, מסובך ורב־ממדי זה נראה טיפשי כמו ההכרזה על הצלחתו של ניתוח מייד לאחר שההרדמה הצליחה. אבל למרות זאת הסירוב ללמוד מן השנה החולפת הוא מסוכן.

מדינת ישראל והעם היהודי חייבים למצוא דרך לחזק את הברית ארוכת השנים בין ארצות הברית לישראל על בסיס המגמות המעודדות, הסמויות לעיתים קרובות מן העין. בד בבד, אַל להן, להנהגת ישראל ולקהילה היהודית, להמעיט באותות האזהרה העולים מן השמאל הקיצוני, מן הימין הנאו־בדלני, ובאופן גובר – מחלק גדול מן הממסד של מדיניות החוץ האמריקאית, כאשר ארצות הברית, המעצמה הדמוקרטית העולמית והתומכת העיקרית של ישראל, צריכה להתמודד עם מחלוקות פנימיות עמוקות ועם איומים חיצוניים מכיווּן המזרח התיכון, אבל לא רק ממנו.

הטוב: הנשיא, הקונגרס והצבא

בעשורים הבאים, כשהיסטוריונים יבחנו את נשיאות הקדנציה האחת של ג’ו ביידן, הם ידגישו את תגובתו באוקטובר 2023 כאחד מרגעי המנהיגות הגדולים שלו. ביידן דיבר בבהירות, בעוצמה וברהיטות ופעל ביעילות. ה”אַל!” הנשיאותי שלו, יחד עם ביקורו בישראל מוכת המלחמה, מנעו כפי הנראה באותו סתיו פלישה של חיזבאללה לישראל ומטח טילים איראני. באותו אופן, ההוראה שנתן שר ההגנה לויד אוסטין לפרושׂ במזרח התיכון כוחות וציוד צבאי בממדים אדירים במהלך הקיץ סייעה, נכון לכתיבת שורות אלה (אוגוסט 2024), בהרתעת איראן וחיזבאללה. יתר על כן, הנשיא יצר רגע נדיר של אחדות דו־מפלגתית בארצות הברית המפולגת. הקונגרס התאחד סביב גינוי הטבח שעשה חמאס, סביב תמיכה כמעט פה אחד בישראל וסביב אישור משלוחי נשק גדולים. האמריקאים תמכו בישראל בכל ליבם, בפרט בהתחלה.

וכך, למרות המתחים שצצו בסופו של דבר, ההגנה המשותפת מפני טילים ביממה של 13 ו־14 באפריל 2024 הצדיקה עשורים של שיתוף פעולה אמריקאי־ישראלי. ההישגים הדיפלומטיים – שנבנו על בסיסם של הסכמי אברהם וגיוס מערכות ההגנה של ירדן, של ערב הסעודית ושל אירופה – חיזקו את ההישגים הצבאיים. אותו לילה היה תמונת ראי לכישלונות המבצעיים והמודיעיניים של 7 באוקטובר, שהביכו גם את סוכנויות הביון האמריקאיות. ההסתמכות על מערכות התרעה מתקדמות, על מסכי המחשב המתואמים, על המודיעין המשותף ועל מערכי ההגנה נטולי הנוכחות הקרקעית הצילו את ישראל מאסון שהיה עלול להאפיל בתוצאותיו על הטבח שביצע חמאס.

היתרונות שישראל הפיקה מתמיכה זו ברורים. אולם הזרמת הנשק האמריקאי (מעל ל־100 משלוחים עד מרץ 2024), התמיכה הדיפלומטית והמיומנויות הטכנו־צבאיות סייעו גם לארצות הברית.

ראשית, מאז 2021 נעשה העולם מסוכן יותר מבחינה גאופוליטית. הנסיגה הכאוטית מאפגניסטן בקיץ אותה שנה ערערה את מעמדה הבינלאומי של ארצות הברית. הפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022, צחצוחי החרבות המתמשכים של סין והתקדמותה של איראן לקראת נשק גרעיני גרמו לארצות הברית להיראות חלשה ולסדר העולמי שלה להיראות רעוע. ההתגייסות שאחרי מתקפת 7 באוקטובר והמופע האור־קולי של 13–14 באפריל הציגו את ביידן ואת ארצות הברית כחזקים, כחד־משמעיים וכמאיימים.

שנית, ניתוחיהם של מייג’ור (בדימוס) ג’ון ספנסר, של אדוארד לוטווק ושל אחרים מבהירים: הטרגדיות של ישראל הופכות, שוב, להזדמנויות אמריקאיות צבאיות, ואף לאירועים מלמדים. כמו שהצבא האמריקאי יישם בעיראק ובאפגניסטן לקחים שנלמדו ממאבקה של ישראל בטרור הפלסטיני בתחילת שנות האלפיים, כך יינצלו בעתיד חיים אמריקאיים הודות לכמה משיטות הלוחמה העירונית ונוהלי הרפואה בשדה הקרב שישראל מאלתרת בעזה. הצלחותיה וכישלונותיה של ישראל מציעים לקחים רבים לארצות הברית, שבאופן בלתי נמנע צפויה להתמודד בעימותים עתידיים עם טרוריסטים באזורי מלחמה צפופים.

לבסוף, התמיכה שהציעו הנשיא, הקונגרס והממשל האמריקאי כולו לישראל – בפרט בשלבים הראשונים של העימות – העניקה לעם האמריקאי מתנה קיומית נדירה. ההתגייסות סביב בעלת הברית לאחר מעשיהם החולניים והבלתי נתפסים של חמאס ושל הפורעים האחרים מעזה אישרה מחדש את מעמדה של ארצות הברית כמנהיגת המערב וכמגדלור המוסרי של העולם. לצערנו, בשנים האחרונות הורגש חסרונם של צעדים אלו של ארצות הברית.

ועוד: כמוזכר לעיל, התמיכה הדו־מפלגתית מחזקת את האמרה הישנה על יחסי ארצות הברית-ישראל, המאבדת מתהודתה בתקופה מקוטבת זו. התמיכה הדו־מפלגתית של ארצות הברית בישראל היא לא רק מתנה מהעם האמריקאי לישראל, אלא היא גם מתנה מישראל לעם האמריקאי, משום שדמוקרטיות בריאות זקוקות לסוגיות שיש עליהן הסכמה בין השמאל והימין. מרשים לראות כיצד בצמתים קריטיים שיתפו רפובליקנים ודמוקרטים פעולה בקונגרס והצליחו להעביר הצבעות נדירות יותר ויותר: 412 קולות תומכים מול קול מתנגד אחד בנובמבר 2023 בהצבעה שאשררה את זכות קיומה של ישראל, ו־366 קולות תומכים מול 58 קולות מתנגדים באפריל 2024 בהצבעה שאישרה את חוק הקצאת התוספת לביטחון ישראל לשנת 2024 בסך 26.38 מיליארד דולר.

הרע: הקונספציה של אמריקה עדיין שולטת, ישראל מאבדת תנופה, ושנאת היהודים מתגברת

הכותרות מדגישות את העלייה בשנאת היהודים בארצות הברית. אף שדעות קדומות אלו מזעזעות, הן מוגבלות למיעוט קיצוני שמקבל תשומת לב רבה מדי. מעודדי האנטישמים מקרב הפרוגרסיבים הווקיסטים בשמאל ומקרב הנאו־בדלנים בימין, הסתערות תקשורת ההמונים על ישראל, תחושות הבוז החדשות כלפי ישראל מצד צעירים אמריקאים רבים והתסכול הגובר מישראל – ויש להודות בכך, מהממשלה הנוכחית – בקרב ממסד מדיניות החוץ האמריקאית, ובכלל זה קולות חשובים בממשל ביידן־האריס ובצוות מדיניות החוץ של סגנית הנשיא קמלה האריס – כל אלו מדאיגים הרבה יותר.

התפשטות הדעות הקדומות בשולי השיח הפוליטי האמריקאי היא תופעה רעה בפני עצמה. אולם לאחרונה, במיוחד מאז טבח 7 באוקטובר, נשמעים קולות מובילים גם בקונגרס, באקדמיה ובתקשורת העוינים את ישראל והמוכיחים את קלות הטשטוש בין אנטישמיות לאנטי־ציונות. שונאים אלה, למן טאקר קרלסון בימין ועד אילהאן עומאר בשמאל, נהנים מלגיטימציה מחודשת ומקהלים גדולים יותר עקב הבהלה המוסרית המתוזמרת של תקשורת ההמונים סביב עזה. העיתון “ניו יורק טיימס” לבדו פרסם מעל 4,000 כתבות בנושא העימות בעזה בששת החודשים הראשונים שלו, רובן נושאות אופי ביקורתי על ישראל; אבל פרסם 80 כתבות בלבד במהלך תשעת חודשי הלחימה בהובלת ארצות הברית נגד הטרוריסטים במוסול בשנים 2016–2017, אשר בה נהרגו עשרות אלפים חפים מפשע. האמריקאים מופגזים בתמונות קורעות לב של עזתים סובלים “חפים מפשע”, ואפילו הנשיא ביידן רמז לכך שישראל מגיבה בחריפות כדי להתמודד עם ה”פוסט־טראומה” שלה מאירועי 7 באוקטובר.

הדבר המדאיג ביותר מבחינת ישראל הוא מקהלת הביקורת הגוברת בממשל ביידן־האריס והדרך שבה עיוורה אותו ה”קונספציה” של ממסד מדיניות החוץ האמריקאית לפני מתקפת 7 באוקטובר, אשר ממשיכה לעוור אותו גם היום. העיתונאים וקובעי המדיניות מן המערב נהנים להאשים באירועי 7 באוקטובר את השעיר לעזאזל האהוב עליהם, ראש הממשלה בנימין נתניהו. העיתון “וושינגטון פוסט” וכלי תקשורת אחרים ממשיכים לטעון שמתן האפשרות לחמאס לשלוט בעזה “שירת את מטרותיהם של נתניהו ושל מתנגדי פתרון שתי המדינות באמצעות שיתוק יכולתם של הפלסטינים להתנגד לכיבוש הישראלי”. ספין זה מתעלם מן האמון הרב שרחשו הנשיאים ברק אובמה וג’ו ביידן, ממסד מדיניות החוץ האמריקאית והקהילה הבינלאומית לפרגמטיות של חמאס. אמון זה הוא שהוביל אותם ללחוץ על נתניהו ועל ישראל לפעול גם הם על בסיס אשליה זו.

המומחים האמריקאים הגדולים ביותר למדיניות חוץ ממשיכים לעמוד על כך ש”על פקידים רשמיים אמריקאים לשבת עם פקידים רשמיים של חמאס, בדיוק כמו שישבו עם מנהיגי השין פיין”, כפי שיעץ לראשונה ב־2006 ריצ’רד האס, נשיא מועצת יחסי החוץ. כצפוי, כעבור 17 שנים, אגב הפצרה בישראל שלא לפלוש לעזה אחרי טבח 7 באוקטובר, הגזים האס בתיאור “הפער שבין חמאס לתושבי עזה”, בעודו מתעלם בכך מן הפלסטינים הרבים שבירכו על הטבח. לפי האס, “הטענה שחמאס הוא איום קיומי על ישראל היא בגדר הגזמה”. בדומה לכך ביקר מרטין אינדיק, בצדק, את “הכשל המערכתי הכולל של ישראל” ואת ה”יוהרה” שלה ב־7 באוקטובר, אבל לא ביקר את הכישלונות האמריקאיים והמערביים הכרוכים בטיפוח האמונה במה שהוא עצמו כינה ב־2011 “דרכו של חמאס לקראת פרגמטיות וגמישות רבות יותר ונכונוּת לעשות עסקה עם ישראל”, ואף לא את חלקו שלו בכך. על כישלונות ממשלתיים ושיכחות אקדמיות אלו לאתגר את האמריקאים ואת מנהיגיהם לקראת בחינה מחדש של ה”קונספציות” שארצות הברית מחזיקה בהן גם היא.

העובדה המדאיגה ביותר הייתה המהירות שקובעי מדיניות החוץ האמריקאים החלו ללחוץ בה על ישראל “להפגין איפוק”, לרשום כ”הצלחות” פעולות שהיו אך בקושי צעדי הגנה ובוודאי לא ניצחונות, להחיות מחדש את השיח על פתרון שתי המדינות ולשים את מבטחה ברשות הפלסטינית כחלופה אמינה לחמאס, כאילו האינתיפאדה השנייה, עשורים של דה־לגיטימציה, טרור המתבסס על תשלום תמורת רצח ו־7 באוקטובר מעולם לא התרחשו. ה”וול סטריט ג’ורנל” תיאר באלגנטיות את מאמצי האיזון המגושמים של ממשל ביידן־האריס במילים אלה: “בעודה ממשיכה לספק לישראל תמיכה נחוצה ביותר, כולל חימוש, ארצות הברית עוקבת מקרוב אחר התנהלותה במלחמה, בייחוד מאז תחילת המבצע ברפיח בתחילת מאי”. ג’ו ביידן כינה את עצמו שוב ושוב לאורך השנים “ציוני”; יורשתו, קמלה האריס, מדגישה את יהודיותו של בעלה דאג אמהוף ומדברת, בלי שמץ מן הלהט של ביידן, על “ישראל בטוחה”. הנחות רבות מסוג זה החריפו את המתחים בין ממשל ביידן־האריס לבין ממשלת נתניהו מעבר לבעיות של ניהול המלחמה, שכללו עניינים של סיוע הומניטרי, חזון ל”יום שאחרי” ודיון בשאלה כיצד יש להתמודד עם משבר החטופים, ובכללם שבעה אמריקאים, שטרם נפתר.

מותם המצער של אזרחים רבים בעזה, שהאמריקאים סיווגו כ”נזק אגבי”, מציב לארצות הברית אתגרים חשובים. הסיקור של המתחולל בעזה והשיח הפעיל מאוד בעניינה מרמזים על כך שבארצות הברית גדל דור שאינו מוכן להכיר במורכבות הכרוכה בלחימה בטרוריסטים שמסתתרים מאחורי ובתוך אוכלוסייה ותשתיות אזרחיות ואינו מסוגל להבין מהי אש ידידותית ומהן טרגדיות אחרות הנגרמות מערפל קרב. העובדה שמעט עיתונאים ומנהיגים חוו מלחמה היא משמעותית: בשנות ה־70 של המאה ה־20 היו 80% מחברי הקונגרס יוצאי צבא; היום שיעורם מגיע אך בקושי ל־20%. סיקור מלחמת עזה צריך להדאיג את הממסד הצבאי של ארצות הברית, שכן לארצות הברית אויבים רבים, הלובשים צורות שונות. הנכונות להילחם ולשלם מחיר על הגנת הדמוקרטיה היא, לעיתים קרובות, הכרחית אם השאיפה היא למנוע מלחמה באמצעות הפגנת עמדה חזקה, גאה ומתריסה.
לבסוף, הפער בין פחדהּ המוצדק של ישראל מאיראן לבין חוסר נכונותו של הממשל האמריקאי להתעמת עם איראן ממשיך לגדול. ממשל ביידן־האריס החמיץ הזדמנות לפגוע בתשתיות הצבאיות והתעשייתיות של איראן לאחר ליל הטילים של 14 באפריל ולהדגים בכך לסין, לרוסיה ולאויבים אחרים שתקיפת בעלות ברית, ישראל או טייוואן, תגרור תגובות־נגד אמריקאיות, ולא רק הגנה. פסיביות כזאת גם מפרשת באופן שגוי את דפוס הנסיגה החוזר על עצמו של איראן כאשר היא – ולא שלוחותיה או עושי דברה – מאוימת.

המתמשך: יברך האל את אמריקה, ואת העם האמריקאי

למרות המתחים, הקשר האמריקאי־ישראלי נותר, באופן מפתיע, חזק. סקר Harvard CAPS Harris, שנערך במאי 2024, הראה שהדמוקרטים הדוחקים בקמלה האריס להרחיק את עצמה מישראל מפרשים את מישיגן ואת ציבור הבוחרים הרחב יותר באופן שגוי. ייתכן שעל יועציה של האריס להתמקד פחות ב”דירבורן” ויותר בבסמר, בפאו פאו ובעיירות אחרות שב־12 מחוזות הציר של מישיגן, שהצביעו ברובם לאובמה פעמיים, ואז לטראמפ פעמיים.

במשך עשורים ממשיכים סקרי גאלופ להראות שהאמריקאים תומכים בישראל, בניגוד למתחים ולנרטיבים התקשורתיים. ואכן, במאי 2024 אמרו 73% מהם שהם עוקבים אחר המלחמה בין ישראל לעזה מקרוב, 79% מהם הביעו תמיכה בישראל, ו־69% אמרו שישראל “מנסה להימנע מפגיעה באזרחים”. שניים מכל שלושה משיבים תמכו בדרישת ישראל להפסיק את האש רק לאחר שחרור כל החטופים והדחת חמאס מהשלטון, 74% היו בעד מבצע ברפיח, ו־56% נזפו בביידן בנימוק שאי־שליחת נשק לישראל מחזקת את חמאס ופוגעת במשא ומתן על החטופים. ועוד: 78% האשימו את איראן בכך שהיא העומדת מאחורי הסכסוך, 84% סימנו אותה כסכנה גדולה והביעו חשש מפניה, ו־66% הביעו עניין בסנקציות אגרסיביות ובטקטיקות בידוד כדי לאיים על משטרהּ. בתוך כל זה 69% העידו על עצמם שהם ראו אנטישמיות רבה מאוד בקמפוסים, 84% רצו שראשי האוניברסיטאות ינקטו אמצעים חמורים נגד מפירי החוק, ושני שלישים הסכימו עם הטענה שמערכת ההשכלה הגבוהה בארצות הברית מקדמת אג’נדה כלשהי והביעו דאגה מכך שישנם יותר מדי פרופסורים שמאלנים מדי, אנטי־אמריקאים מדי או מפלגים מדי מבחינה גזעית. בהינתן מספרים אלו והעמדה המפוצלת של ממשל ביידן־האריס, 36% בלבד הביעו תמיכה בדרך הטיפול של ביידן במלחמת ישראל-חמאס – ירידה משיעור של 44% שסברו כך באוקטובר 2023.

מספרים אלה, ותבוסת הנציגים הדמוקרטים האנטישמים ג’מאל באומן וקורי בוש בפריימריז הדמוקרטיים, צריכים לעודד את הקהילה היהודית, אבל בלוויית שתי הסתייגויות חשובות. ראשית, רוב הנושאים שמעסיקים את האמריקאים במערכת הבחירות לנשיאוּת סובבים סביב דאגות פנימיות: אפילו בסקר הרוורד־האריס רק 8% מהבוחרים אמרו שהם מחשיבים את מלחמת ישראל-חמאס ל”נושא החשוב ביותר” מבחינתם. על פי סקר של חברת סטטיסטה, שנערך ביוני, רק 1% מהבוחרים סבורים שמדיניות חוץ היא “גורם מכריע”. בדומה לכך, בוחרים צעירים, וגם המבוגרים מהם, אמרו שהם הרבה יותר מוטרדים מבעיות ההגירה, הצמיחה הכלכלית והאי־שוויון בהכנסות. אנליסטים חייבים להעריך את מידת הלהט של הבוחרים כלפי הנושא, מתוך הכרה בפער שבין תמיכה בישראל או בגינוי האנטישמיות ואיראן לבין נקיטת פעולה. אבל קל יותר למנהיגים יעילים ולקמפיינים תקשורתיים משכנעים לסגור פערים מאשר לשנות דעות.

יתרה מזו, העוינות הגוברת בין מצביעי טראמפ למצביעי האריס, אפילו בתוך הקהילה היהודית, מרמזת על כך שמסע הבחירות של 2024 יהיה מסוכן לארצות הברית, לישראל ולקהילה היהודית האמריקאית. אם טראמפ ינצח, ואם מספר גדול מדי של דמוקרטים ואנשי תקשורת יחליטו שתמיכת ביידן־האריס בישראל עלתה להאריס במצביעי מישיגן או שמבקריה היהודים של האריס החלישו אותה, עלול להיגרם נזק ארוך טווח לתמיכה הדמוקרטית בישראל. בדומה לכך, אם דונלד טראמפ ומצביעיו ירגישו שישראל והקהילה היהודית לא היו אסירי תודה מספיק על תמיכתם בישראל, הנזק ארוך הטווח לתמיכה הרפובליקנית בישראל עלול להיות גדול. לכל זה עלולה להתלוות עלייה באנטישמיות מצד הימין הקיצוני, שהאנטישמיות האנטי־ציונית והפרו־פלסטינית מצד השמאל חזקה ממנה מאז מתקפת 7 באוקטובר.

סיכום: למען העם היהודי

בד בבד עם מלחמתה האמיצה בשנאת יהודים, כדאי שהקהילה היהודית תהיה ערה לעובדה שרוב האמריקאים הם תומכי ישראל ואוהדי יהודים. מומלץ שראשי הקהילה ישיקו קמפיין פרו־ישראלי המודה לאמריקאים משמאל ומימין על תמיכתם המתמשכת, בדגש על רגעי ה”החזירו אותם הביתה!” המוסכמים על הכול. מומלץ שהם יציגו את ישראל כסוגיה דו־מפלגתית נדירה במדינה הנזקקת נואשות ליותר נקודות אור ולפחות נקודות חיכוך.

אנו זקוקים גם לקמפיין פוליטי שיתבסס על הפחד האמריקאי הנרחב מאיראן. הרצון להציב עמדת הגנה חזקה יותר נגד איראן בהיותה חוליה בשרשרת הרוע המאיימת על העולם חייב להפוך לסוגיה דו־מפלגתית נוספת. כמו בתמיכה בישראל ובגינוי האנטישמיות, גם המאבק באיראן צריך להיות ממוסגר כמלחמה בין טוב לרע וכמגן של ההגינות, הגאווה וההישרדות האמריקאית, ולא כנושא מפלג נוסף בין שמאל לימין.

אף שמדיניות החוץ משפיעה על תוצאות הבחירות רק לעיתים נדירות, מערכת הבחירות הנוכחית (2024) נסבה על הערכת דמותה וחוזקה של קמלה האריס. דונלד טראמפ ממשיך לטעון שהיא חלשה וחסרת ניסיון ושטבח 7 באוקטובר, לצד אסונות אחרים של מדיניות החוץ, לא היה מתרחש אילו הוא, טראמפ, היה שם. מי שנמצאים “בפנים” חייבים להציג חיבוק הדוק יותר של ישראל, ללא אמביוולנטיות. מדובר בדרך קלה ופופולרית להאריס להיראות “נשיאותית”, אגב התנגדות לקיצונים הלא פופולריים במפלגתה שלה, בפרט אם תיווצר הזדמנות לניצחון ברור על הכוח הצבאי של חמאס, שיכלול תמונת ניצחון כלשהי.

ההתבצרויות הצפויות מראש שהתרחשו בקמפוסים בסתיו 2023 יסייעו כפי הנראה לקהילה היהודית להגדיר את התנועה הפרו־פלסטינית כאנטי־אמריקאית וכאיום האמיתי על בחירתה של האריס לתפקיד הנשיאה. ההצלחה הדמוקרטית בהכלת המחאות האנטי־ישראליות בשיקגו צריכה לשמש השראה גם לנשיאי האוניברסיטאות. על הקהילה לשאול את האנשים הלא־יהודים “לצד מי אתם?” בשעה שבריונים פרו־פלסטינים שורפים את דגלי אמריקה, משחיתים סמלים אמריקאיים, מחללים ערכים אמריקאיים בסיסיים ומאיימים על עתידה של אמריקה.

התמיכה האמריקאית המתמשכת בישראל והבוז המופנה כלפי שנאת יהודים צריכים לדחוף את הקהילה היהודית האמריקאית ואת הארגונים היהודיים להפסיק לדבר אל עצמם ולבצע יותר פעולות הסברה בקרב הרוב הדומם. לעצרת התמיכה בישראל בנובמבר 2023 היו צריכים להגיע 580 אלף איש ואישה; כל אחד מכ־290 אלף המפגינים היהודים שהיו שם היה צריך להביא איתו את ה”דייט” הלא־יהודי שלו.

עם זאת, על הקהילה היהודית להיות זהירה שבעתיים במסע הבחירות של 2024, וגם לאחריו. הן הרפובליקנים הן הדמוקרטים עלולים למצוא את עצמם כועסים בסופו של דבר על “היהודים” ועל ישראל, והקהילה היהודית מסתכנת בפילוג חמור. חוסר היכולת של רוב האנשים משני הצדדים להטות אוזן לדאגות של האחר הוא מוחשי. היהודים תומכי האריס משוכנעים כל כך בכך שטראמפ יהרוס את ארצות הברית ויבגוד בסופו של דבר בישראל, כאשר מביאים בחשבון את הזמן הקצר שנדרש לו לגנות את נתניהו אחרי מתקפת 7 באוקטובר, שהם אינם מסוגלים להבין איך אמריקאי סביר מסוגל להצביע בעד “הפושע המורשע” ו”המורד מ־6 בינואר”. מנגד, היהודים תומכי טראמפ מתוסכלים כל כך מהיעדר היציבות העולמי הנובע לטענתם מן ההנהגה של ביידן־האריס ומן הצורך המתמיד של האריס לאזן בין תמיכה בישראל לתמיכה בפלסטינים, עד כי הם אינם מסוגלים להבין כיצד תומך ישראל או אדם המבין את הצורך במנהיגות נשיאותית חזקה מסוגל להצביע בעדה. העובדה ששני המועמדים זכו בעקביות בפחות מ־50% תמיכה ולוקים בפגמים רבים צריכה לעורר דיונים ענייניים על דרך ההתמודדות הראויה עם חסרונות המועמד שלך. תחת זאת הסביבה הנוכחית דוחקת בפעילים להכפיל את מאמציהם הרטוריים.

המלצות לממשלת ישראל

1. חיוני שישראל תודה ללא הרף הן לרפובליקנים והן לדמוקרטים על תמיכתם בה, תעשה כל שביכולתה לשמר את הקשרים הדו־מפלגתיים שלה ותימנע מהפיכת ישראל לכדור משחק פוליטי. כמה מן הפעילים הפוליטיים ממשיכים לנסות להפוך את ישראל לנושא מפלג. ישראל מסתכנת בכך שהיא תיתפס כ”רכוש” רפובליקני. על ממשלת ישראל להפעיל משמעת חזקה כדי להימנע מהתעצמות מגמה זו.

2. על ישראל למסגר את הברית בינה לבין ארצות הברית כמגלמת אינטרסים וערכים משותפים ולהציג את ההתנגדות לחמאס, לחיזבאללה, לחות’ים, לשלוחות האיראניות ולאיראן עצמה כמאבק קיומי של טוב ברע בעבור ארצות הברית ולא רק בעבור ישראל. הפנייה לעם האמריקאי לגיטימית; עקיפת ממשל כלשהו או זלזול באחת המפלגות אינם לגיטימיים.

3. האמריקאים רוצים לראות את ישראל חושבת על המחר ולא תקועה ב־7 באוקטובר. ישראל חייבת להיות כעת יצירתית מבחינה פוליטית ודיפלומטית, כפי שהיא יצירתית מבחינה צבאית ויזמית. לדוגמה, החלפת הביטוי השחוק “שתי מדינות לשני עמים” בקריאה ל”שתי דמוקרטיות לשני עמים” משנה את הדינמיקה ומפעילה לחץ על הפלסטינים ועל הקהילה הבינלאומית. אגב כך היא ממצבת את ישראל כמובילה את רכבת השלום ולא כמוּבלת באיומים אל תוכה.