המתח בקרב היהודים בישראל, בין ישראלים שאינם חרדים לבין הקהילה החרדית, מאפיין את היחסים בין שתי הקהילות כבר כמה עשורים. מתקפת 7 באוקטובר 2023 והמלחמה שבאה בעקבותיה הובילו לשפל חדש ביחסים הללו. רוב גדול של היהודים הישראלים אינם מוכנים להסכין עוד עם שותפותם המוגבלת של החרדים בנטל הישראליות. מנגד, למרות האירועים הקשים, רוב אנשי הציבור החרדי לא שינו כמעט בכלל את עמדות היסוד שלהם בעניין שותפותם הראויה במאמץ הכלל־ישראלי. יתר על כן, הנתונים על השתלבותם של החרדים בתעסוקה מראים נסיגה קלה, שמוקדם לנבא אם היא תהפוך למגמה. ברי כי לנוכח המתח הגובר ופסיקת בג”ץ בנושא הגיוס והתמיכה בלומדי תורה, שומה על הצדדים לעשות מאמץ מיוחד ולמצוא פתרונות שישנו באופן משמעותי ובונה את היחסים בין הקבוצות ויביאו להשתלבות רבה יותר של החרדים במעגלי הישראליוּת.

הקהילה החרדית: נתוני יסוד

בסוף 2023 מנתה הקהילה החרדית בישראל 1,335,000 נפשות, שהם 13.6% מאוכלוסיית המדינה. לקהילה החרדית בישראל יש קצב הגידול הגבוה ביותר במערב, והיא גדלה בכל שנה ב־4% (לעומת קצב גידול של 1.4% של האוכלוסייה היהודית הכללית). הגם ששיעור הפריון בחברה החרדית התמתן מעט בשנים האחרונות, הוא עדיין גבוה מאוד. בשל שיעור הפריון הגבוה הזה, כ־6.4 ילדים לאישה, האוכלוסייה החרדית גם צעירה מאוד; מחצית מהחרדים הם מתחת לגיל 16. אם קצב הגידול הזה יימשך, כי אז בשנת 2030 יהיו 16% מאוכלוסיית ישראל חרדים, ובשנת 2065 יהיו 32% מהישראלים ו־40% מהיהודים בישראל חרדים. בהקשר זה ראוי להזכיר כי השנה פורסמו נתונים מעט אחרים על היקף הקהילה החרדית, שמעידים על קצב גידול מתון יותר, אבל גם אלו מנבאים גידול חד במספר החרדים לעומת הגידול של קבוצות אחרות, ועל כן הם לא משפיעים משמעותית על גודל האתגר הניצב לפני מדינת ישראל. ביטוי להיקפה הגדול של הקהילה החרדית מומחש היטב במערכת החינוך: כבר כיום, 26% מתלמידי החינוך העברי בישראל ו־20% מכלל התלמידים הם חרדים.

נתוני היסוד הללו מציבים לפני החברה הישראלית אתגר בהווה ובעתיד. אם מגמות הגידול של הקהילה החרדית יימשכו כפי שהן, ואם מאפייני ההשתלבות של החרדים במעגלי הישראליות – ביטחון, כלכלה וחברה – לא ישתנו, אזיי יכולתה של המדינה להמשיך ולשגשג תאותגר גם מן הסיבות האלה. האתגרים העיקריים הם האתגר הביטחוני, האתגר הכלכלי והאתגר החברתי. מאחר ששלושתם שלובים זה בזה, נדרשים כלי התערבות מדינתיים שיאפשרו התמודדות מערכתית ורוחבית עם שילוב החרדים בביטחון, בכלכלה ובחברה. להלן נפרושׂ את האתגרים ואת כלי המדיניות שאפשר להפעיל כדי לשפר את המצב.

האתגר הביטחוני

שילוב חרדים בנשיאה בנטל הביטחוני הכבד מעסיק את החברה הישראלית זה חמישה עשורים. בשנת 1998 קבע בית המשפט העליון כי הפטור לא יכול להינתן עוד באמצעות שיקול דעת של שר הביטחון, ועל כן אם המדינה מבקשת להעניק לחרדים פטור משירות, עליה לעשות זאת באופן שוויוני ובחקיקה. פסיקה זו הייתה בבחינת אות פתיחה לשני עשורים של ניסיון כושל לגייס חרדים לצבא. במשך השנים הללו חוקקה הכנסת שלוש פעמים “חוק גיוס”, שנפסל בכל פעם על ידי בג”ץ בנימוק שהחוק אינו שוויוני. בפעם האחרונה פסל בית המשפט את החוק בשנת 2017.
במרוצת השנים הללו, לנוכח ניסיונות החקיקה והדרישה הציבורית לגייס חרדים, עשה צה”ל מאמצים להגדיל את מספר החרדים שמתגייסים לשירות – כדי לעמוד ביעדי הגיוס שקבעו החוקים וכן כדי לנסות לשפר את האי־שוויון בנטל השירות ולשמר בכך את מודל “צבא העם”. במבט לאחור אפשר לקבוע כי המאמצים הללו כשלו. גם כיום, לאחר למעלה משני עשורים שהצבא השקיע במהלכם מאמצים ומשאבים בגיוס, רק מעט יותר מ־10% ממחזור הגיוס החרדי אכן משרת בצבא. ולא זו בלבד אלא שבקרב המשרתים בצבא ב”מסגרות חרדיוֹת” – רבים הם חרדים לשעבר או שכלל אינם חרדים.

עד אירועי 7 באוקטובר נסב הדיון הציבורי בשאלת השירות של החרדים על סוגיית השוויון בנטל, כלומר על הצורך והרצון לחלק את נטל הביטחון באופן שוויוני יותר בין כלל חלקי החברה הישראלית. הדרך שבה נפתחה המלחמה וגם דרך התנהלותה בהמשך מאלצות את מדינת ישראל ואת צה”ל לשנות שינוי של ממש את התפיסה בדבר בניין הכוח. עד למתקפת 7 לאוקטובר התמצתה תפיסת ההגנה בהסתמכות מוחלטת על מודיעין מתריע ועל כוח מגן קטן בגבולות שייעודו סיכול התקפות נקודתיות. אירועי 7 באוקטובר הוכיחו שאי־אפשר להמשיך להסתמך רק על אלו. כדי להתמודד עם אתגרי הביטחון הנוכחיים והצפויים יהיה צה”ל חייב להחזיק סדר כוחות גדול הרבה יותר.
כבר היום ישנם 14 אלף צעירים חרדים בכל מחזור גיוס, שהם, כאמור, כ־10% מכלל מחזור הגיוס. מספרם של הפטורים משירות בגילים 26-18 האמיר, והוא עומד היום על שיא – כ־66 אלף זכאי פטור. המספר הזה ילך ויעלה במהירות, ושיעורם של החרדים מכלל המועמדים לגיוס צפוי להיות גדול מאוד. כדי למלא את שורות הצבא, שיש להרחיבן, יש צורך לגייס חרדים, ולא רק לשם הגברת השוויון אלא גם ככורח ביטחוני.

כאמור, ב־2017 פסל בג”ץ את חוק הגיוס. לאחר שבע שנים שבמהלכן לא הצליחה הכנסת לחוקק חוק גיוס תחתיו קבע בית המשפט כי בהיעדר חוק המסדיר את הפטור של החרדים מגיוס, שׂומה על הצבא לגייס את החרדים. עם זאת, בית המשפט קבע כי אם הפטור לא יוסדר, המדינה לא תוכל להמשיך לתקצב חרדים שאינם מתגייסים. לנוכח החלטת בית המשפט, המערכת הפוליטית פועלת לנסח חוק חדש שיסדיר את סוגיית הפטור משירות שיינתן לחרדים. המחלוקת בעניין זה בין הקואליציה לאופוזיציה עזה, וכך גם האי־הסכמות בתוך הקואליציה. אלה ואלה מעמידות בספק את יכולתה של הכנסת, בהרכבה הנוכחי, לחוקק חוק גיוס. על רקע כל זה הצהיר צה”ל כי הוא יממש את אחריותו לגיוס חרדים, והוא אכן פועל (נכון לכתיבת דברים אלה, יולי 2024) להכנת התשתית לכך.
מול כל אלו, בציבור החרדי, לפחות כלפי חוץ, מופגנת אחדות שורות והתנגדות גורפת לגיוס. ההתנגדות ניכרת הן בשורות ההנהגה, שם ההתנגדות היא גם לגיוס של גברים חרדים שאינם לומדים תורה, והן בקרב הציבור החרדי הרחב. סקרים מראים שגם בזמן המלחמה הנוכחית, רוב גדול בקרב הציבור החרדי מתנגדים לגיוס חרדים לצבא, ורוב מוחלט אינם מוכנים להתגייס. פער העמדות בין החרדים לציבור הכללי בסוגיה זו מנבא שהמתח סביב הסוגיה של גיוס חרדים יימשך ושלנוכח הצורך לגייסם על פי חוק הוא עלול לגלוש לעימות ממשי. |

האתגר הכלכלי

החרדים הם הקבוצה הענייה ביותר בישראל. 34% מהחרדים (נכון לשנת 2021) חיים בעוני, לעומת 15% מהיהודים הלא־חרדים; 47% מהילדים החרדים חיים מתחת לקו העוני, לעומת 13% מהילדים היהודים הלא־חרדים. עם זאת, ניכרת ירידת־מה בתחולת העוני של החרדים, ששיעורה בשנת 2015 היה 39%.

הסיבות לעומקו של העוני בחברה החרדית הן ההשתתפות הנמוכה בשוק העבודה של גברים והשכר הנמוך שלהם, השכר הנמוך יחסית של נשים ומספר הנפשות הגבוה למשק בית. האתוס המרכזי של לימוד תורה הוא החישוק הערכי המחזיק את “חברת הלומדים” החרדית. לכן ההשתתפות של גברים חרדים בשוק העבודה עומדת על 53% (בשנת 2022), לעומת 87% בקרב גברים יהודים לא־חרדים. נוסף על כך, שכרם של הגברים החרדים העובדים נמוך מאוד: שכרו של גבר חרדי היה בשנת 2021 50% פחות, בממוצע, משכרו של גבר יהודי לא־חרדי. הפער נובע משכר שעתי נמוך יותר ומשעות עבודה מעטות יותר של גברים חרדים לעומת גברים לא־חרדים. הסיבות העיקריות לפער בשכר השעתי הן היעדר כישורים מתאימים לשוק העבודה ושיעור גבוה של גברים חרדים שעובדים בתוך הקהילה בתחומי החינוך (29% מהגברים), שבהם השכר נמוך יחסית.

בקרב הנשים המצב טוב יותר. שיעור ההשתתפות של נשים חרדיות בשוק העבודה גבוה (80%) וכמעט זהה לזה של נשים יהודיות לא־חרדיות (85%). לעומת זאת, גם אצלן השכר נמוך יחסית; שיעורו, בממוצע, 67% משכרן של נשים יהודיות לא־חרדיות. כאן הפער נובע מעבודה במשרה חלקית של החרדיות, ובמידת־מה גם משכר שעתי נמוך יותר. למרבה הצער, ברוב הפרמטרים הנוגעים לעבודה ולהכנסה מעבודה לא מסתמן בשנים האחרונות שיפור של ממש.

ההשתתפות הדלה בשוק העבודה והשכר הנמוך מובילים לפער גדול בנטל הכלכלי בין חרדים ליהודים לא־חרדים, שבא לידי ביטוי מובהק בתשלומי מיסים, מצד אחד, ובקבלת תשלומי העברה ותקבולים ושירותים נוספים מהמדינה, מצד שני. מחקר מקיף שסקר את היקף כלל נטל המס לפי מגזרים באוכלוסייה ואת היקף תשלומי ההעברה, התקבולים ושווי השירותים שאזרחים מקבלים מהמדינה מצא פער גדול בין מה שמשק בית יהודי לא־חרדי נותן למדינה למה שמשק בית חרדי מקבל מהמדינה: משק בית חרדי מקבל מהמדינה 4,107 שקלים בממוצע בחודש, לעומת משק ביתיהודי לא־חרדי – שמשלם למדינה, בממוצע, 6,115 שקלים בחודש. כאשר מביאים בחשבון את מכלול השירותים שאזרחי ישראל מקבלים מהמדינה ואת השווי הממוצע של ההעברות נטו, מתברר כי הפער גדול עוד יותר. יתרה מזו, 80% ממשקי הבית החרדיים מציגים מאזן חיובי בתקבולים מול תשלומי מס למדינה, לעומת 70% ממשקי הבית היהודיים הלא־חרדיים, שם ה”מאזן” מול המדינה שלילי.

הסיבות לפער הגדול בנטל הכלכלי בין החרדים ליהודים הלא־חרדים נובעות, כאמור, מהשתתפות דלה בשוק העבודה של הגברים החרדים ומיכולת ההשתכרות המוגבלת של הנשים החרדיות, וביתר שאת של הגברים החרדים. אלו נובעים מבחירה ערכית של החברה החרדית שלא לעבוד (גברים) כדי ללמוד תורה ולקיים את מה שמכונה “חברת הלומדים”, אבל גם מהשכלה חסרה ומהיעדר כישורים מתאימים להשתלבות בשוק העבודה במשרות מכניסות.

החינוך החרדי מסליל את הגברים ללימודים תורניים של שנים ארוכות, שמסתיימות, אם בכלל, לא לפני אמצע שנות ה־20 לחייהם. גם אם למדו לימודי ליבה במסגרת לימודים מוגבלת בהיקפה ובאיכותה בשנות בית הספר היסודי, כאשר הם עוזבים את לימודיהם בישיבה, יכולתם ונכונותם ללמוד לימודים אקדמיים או לימודים מקצועיים ברמה גבוהה מוגבלת. ולכן, למרות השיפור המסוים במספרם של בוגרי תארים אקדמיים, המאפשרים כושר השתכרות גבוה יותר, רוב הגברים החרדים אינם בוחרים במסלול הזה ונותרים לשארית חייהם עם יכולת השתכרות מוגבלת.

גם אצל הנשים החרדיות המצב אינו משביע רצון מבחינת יכולת ההשתכרות. אומנם רובן הגדול לומדות במסגרת תיכונית שמשולבים בה גם לימודים תיכוניים “רגילים”, אבל שיעור הזכאיות לתעודת בגרות בקרב הבוגרות נמוך ועומד על 25% בלבד, לעומת 86% בקרב בוגרות החינוך היהודי הלא־חרדי. ועוד: אף שבתארים האקדמיים שיעור הנשים החרדיות גבוה מזה שבקרב הגברים החרדים, גם שם תמהיל התארים נוטה במובהק לתארים בחינוך, מה שמוביל לכך שרוב הנשים החרדיות עדיין מתמודדות עם כושר השתכרות נמוך.

היקף התמיכות והתשלומים שהמדינה מעניקה לחרדים בד בבד עם כושר ההשתכרות הנמוך של גברים חרדים יוצרים תמריץ מוגבל מאוד לגברים החרדים להצטרף למעגל העבודה. חישובים מראים שפער הכדאיות של אברך ליציאה לעבודה עומד בממוצע על קצת יותר מ־1,000 שקלים בחודש. על כן, יחד עם אובדן הסטטוס החברתי הכרוך בכך, מובן למה גברים חרדים רבים מעדיפים להישאר מחוץ למעגל התעסוקה.

אתגר שילוב החרדים בכלכלה הישראלית חשוב עד מאוד. למרות מאמצים מתמשכים של המדינה ושל גופים בחברה האזרחית לשפר את המצב, דומה שקצב השינוי אינו מדביק את קצב הגידול הדמוגרפי של הציבור החרדי. רק שינוי ממשי בתוכניות הלימודים ובנכונות להשתתף בכוח העבודה יכול לחלץ את החרדים מעוני ולאפשר לישראל להמשיך להיות מדינת רווחה משגשגת.

האתגר החברתי: לכידות

אתגר הגיוס לצבא והאתגר הכלכלי, יחד עם השוני הערכי העצום בין החרדים לבין רוב הישראלים היהודים שאינם חרדים, פוערים שסע עמוק בין החרדים לבין שאר החברה הישראלית היהודית. שסע זה אינו חדש, אבל דומה שהמלחמה הנוכחית, בלוויית חוסר הנכונות של החרדים להיות שותפים לנשיאה בנטל הביטחוני, החריפו את המשבר. במדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי לחודש פברואר 2024, לדוגמה, נמצא כי 44% מהישראלים חשים כלפי החרדים רגשות שליליים; מתוך הקבוצות היהודיות, הקבוצה החרדית היא הקבוצה שקיבלה את מספר הרגשות השליליים הגבוה ביותר. ובהתאמה, רוב החרדים (55%) מרגישים שהחילונים כועסים עליהם.
האתגר החברתי, וליתר דיוק – אתגר הלכידות, בא לידי ביטוי גם בפערים הערכיים המשמעותיים בשורה של נושאים בין החרדים לבין רוב היהודים בישראל. הפער הבולט ביותר, כפי שצויין לעיל, מתגלה בסוגיית הגיוס לצבא. כאן, מול רוב מוחלט של החרדים שאינם נכונים להתגייס, רוב גדול בקרב הישראלים היהודים הלא־חרדים סבורים שעל החרדים לשרת בצבא. אבל הפערים באים לידי ביטוי גם בסוגיות אחרות.

כך למשל, רק רוב חרדי קטן (57%) סבורים ששוויון הוא רכיב יסוד בדמוקרטיה, לעומת שאר היהודים בישראל – שסבורים כך באופן גורף הרבה יותר (כ־75%). באשר לצורך באיזון בין שלוש הרשויות (המחוקקת, השופטת והמבצעת), הפערים גדולים הרבה יותר: רק 30% סבורים שזהו רכיב יסוד בדמוקרטיה, לעומת כ־67% הסבורים כך בקרב היהודים הלא־חרדים. הבדל גדול, ואולי מובן לנוכח היחס הבסיסי המנוכר מצד החרדים למדינה, מתגלה גם בעניין האמון של החרדים במוסדות המדינה הלא־פוליטיים (הצבא, המשטרה, בית המשפט העליון ועוד). האמון של החרדים בכל אחד מן המוסדות הללו הוא בדרך כלל הנמוך ביותר בקרב היהודים. לאורך השנים, הציבור החרדי גם מבטא עמדות קיצוניות יחסית גם כלפי המיעוט הערבי.

סיכום

זה שלושה עשורים ששילוב החרדים במעגלי הישראליות הוא אתגר ביטחוני־כלכלי־חברתי, שהמודעות אליו, בקרב מקבלי ההחלטות, ובמידה מסוימת גם בקרב הציבור הכללי, חזקה. לפיכך, לאורך העשורים הללו נעשים ניסיונות רבים לשנות את המציאות לטובה מנקדות מבטו של הציבור הכללי ולשלב חרדים בכל התחומים המדוברים. למרבה הצער, תוצאות המאמצים הללו לא הניבו עד כה יבול רב.

לנוכח הגידול הדמוגרפי המהיר של הקבוצה החרדית בכלל האוכלוסייה, הצורך בשינוי רק הולך ומתעצם. מנגד, לנוכח העובדה שהפוליטיקה החרדית צוברת כוח רב יותר ככל שהקבוצה החרדית גדלה, ומאחר שזו מעמידה במוקד המטרות שלה את שימור אורח החיים החרדי, היכולת להביא לשינוי הולכת ומצטמצמת. כדי לשנות את המצב לטובה נדרש שילוב כוחות של הישראלים כולם, חרדים ולא־חרדים, מתוך הבנה שבהיבטים החשובים ביותר של חיינו המצב הקיים מציב אתגר לא פשוט להמשך שגשוגה של מדינת ישראל.

המלצות

אתגר שילוב החרדים בחברה הישראלית נמצא על סדר היום הציבורי והמדינתי כבר 25 שנים. רבות נעשה כדי לשלב חרדים בשירות הצבאי, בתעסוקה ובמעגלי הישראליות האחרים. ההצלחות של המאמצים הכבירים הללו היו עד כה מוגבלות. ההצלחה הבולטת היחידה הייתה בשילוב נשים בכוח העבודה. כדי לשנות באופן משמעותי את המגמות המתוארות כאן יש צורך בהתגייסות רבתי של החברה הישראלית וברצון פוליטי להביא לשינוי. אם כך יהיה, יוכל להתחולל שינוי בשלושה צירי פעולה ראשיים:

1. חינוך – יש להביא לשינוי עמוק בתחום החינוך לבּנים כך שבנים חרדים יוכלו לקבל כלים במהלך לימודיהם לאורך כל שנות הלימוד (שלא כמו "לימודי הליבה" שנזנחים בלימודים בתיכון) שיאפשרו להם מאוחר יותר לרכוש השכלה שתאפשר להם להתפרנס בכבוד.

2. שירות צבאי – דפוס הפטור משירות צבאי שהחרדים הורגלו אליו מאז קום המדינה לא ישתנה גם אם הפטור יבוטל רשמית. רק רשת תמריצים וסנקציות של ממש תוכל להשפיע, לאורך שנים, על נכונותם של חרדים להתגייס לצבא.

3. תעסוקה – כדי להעלות באמת את שיעורי התעסוקה ואת גובה השכר של גברים חרדים נדרשים צמצום דרסטי בתמריצים לאי-עבודה (כלומר, בתמיכות הממשלתיות באורח החיים החרדי) ויצירת תמריצים חיוביים להשתלבות בתעסוקה איכותית. את התמריצים החיוביים יש להפעיל זמן ממושך כך שתהיה להם השפעה ממשית על המגמות הקיימות היום.