המחאות נגד ישראל בקמפוסים בארצות הברית

לאחר ההתקפה של חמאס על היישובים הסמוכים לעזה התמלאו הקמפוסים של המכללות בצפון אמריקה בהפגנות תמיכה עצומות ממדים בפלסטינים. למרות הזוועות שביצע חמאס, מאות סטודנטים ומרצים ברחבי ארצות הברית וקנדה המשיכו, שבוע אחר שבוע, להביע תמיכה ב״דה־קולוניזציה״ של פלסטין ובהשמדת מדינת ישראל. דוברים הביעו תמיכה בטרור, לקול תשואות הקהל המשולהב, שהניף שלטים ודגלים ושר בהתלהבות סיסמאות הקוראות להשמדת ישראל ולחיסול העם היהודי, סיסמאות כגון ״מן הנהר עד הים, פלסטין תשוחרר!״, ״יש רק פתרון אחד: אינתיפאדה מהפכה!״, או ״תהילה למרטירים!״.

ככל שנקף הזמן גדלו המחאות והתפשטו למקומות נוספים. לקראת סוף החורף ובאביב 2024 החלו המוחים להקים מאהלים בקמפוסים כדי לתמוך בפלסטינים. כשניסו הנהלות המכללות לפרק את המאהלים האלו, ואפילו הזמינו לשם כך את המשטרה במקרים מסוימים, נאבקו המוחים בחזרה בכל הכוח, וכדי לחזק את המחאה ולהביע תמיכה בפלסטינים הם הקימו מאהלים חדשים במכללות אחרות. כחלק ממאמץ זה השתלטו מפגינים על בניינים, כפי שנעשה במחאות סטודנטים בעבר דוגמת המחאות נגד מלחמת וייטנאם. יתר על כן, צעירים יהודים השתתפו ב”מחאת האוהלים” הזאת ואף קיימו במסגרתה טקסים ואירועים שהבליטו את זהותם היהודית (למשל, ארוחות שבת וסדר פסח). היו גם שהצטרפו להפגנות הפרו־פלסטיניות בהתלהבות, למשל הארגון “קול יהודי לשלום” (Jewish Voice for Peace). בקרב קבוצת יהודים זו היו אף שהשמיעו גם הם את הסיסמאות המאשימות את ישראל ב”רצח עם” וקראו לפירוקה של מדינת ישראל.

כבר בתחילת גל ההפגנות הטרידו תומכי הפלסטינים סטודנטים יהודים וישראלים ואיימו עליהם. ״סטודנטים יהודים ופרו־ישראלים הותקפו פיזית, הוטרדו מילולית, סבלו מבריונות מקוונת ובאופן כללי הרגישו לא בטוחים בקמפוס בשעה שאחוות יהודיות, סניפי הילל ובתי חב״ד, ואפילו חדרי מעונות של סטודנטים, הושחתו״. בקורסים מסוימים דרשו המרצים מהסטודנטים להביע תמיכה בפלסטינים וגרמו לסטודנטים יהודים וישראלים להרגיש מבודדים. מורים רבים ניסחו מכתבי תמיכה בחמאס וחתמו עליהם, קראו לחרם על ישראל וטענו כי ישראל מבצעת רצח עם. למעשה, בתחומים מסוימים מתקיים גם עכשיו, בשעת כתיבת הדברים (יולי 2024), חרם שקט על ישראל ועל אוניברסיטאות ישראליות וכן על אקדמאים ישראלים ועל המחקרים והפרסומים שלהם.
תגובתן של הנהלות האוניברסיטאות לדיווחים ולתלונות מצד סטודנטים יהודים על כך שהם אינם מרגישים בטוחים בקמפוס הייתה רפה. במקרים רבים חזרו מנהלני האוניברסיטאות על המדיניות הרשמית של האוניברסיטה, שלפיה כל הסטודנטים צריכים להרגיש בטוחים ולעסוק בלימודיהם בבטחה, ועם זאת רק לעיתים רחוקות נקטו צעדי משמעת נגד מפגינים פרו־פלסטינים שתקפו או הטרידו סטודנטים יהודים או פרו־ישראלים. נדמה כי בעלי התפקידים באוניברסיטאות תקועים במלכודת. הם רוצים לקדם את חופש הדיבור והמחאה, ובה בעת הם מואשמים, בצדק, בהגנה לא מספקת על הסטודנטים היהודים. מנהלני האוניברסיטאות, שהיה אפשר לצפות כי יפעלו נגד מעשים והצהרות אנטישמיים – שכן הם מפעילים בקמפוסים תוכניות המקדמות שונוּת, הוגנות והכלה (Diversity, Equity and Inclusion) – נותרו דוממים ופסיביים לגמרי, או, מנגד, קידמו באופן פעיל פעילויות אנטישמיות, אנטי־ישראליות או אנטי־יהודיות. תוכניות אלו והמנהלים שלהן מחויבים בדרך כלל לאידאולוגיה המקדמת את ה”מדוכא״ – ״אנשים של צבע״ (לא כולל אסייתים), נשים, להטב”קים ופלסטינים (ראו להלן) – ומתנגדת ל״מדכא״ – שבכללו, כמובן, יהודים וישראל, הנחשבים לא רק אנשים לבנים ובעלי זכויות יתר אלא גם גזענים קולוניאליסטים.

אוניברסיטאות העילית, בייחוד הרווארד, קולומביה וברקלי, מילאו תפקיד ראשי בתנועה הפרו־פלסטינית. באוניברסיטאות אלו הייתה בעבר אוכלוסייה גדולה של סטודנטים ואנשי סגל יהודים, בין 25% ל־40% מכלל הסטודנטים ואנשי הסגל, אלא שבשני העשורים האחרונים היא הצטמצמה לכ־10%. שינוי זה, לפחות בחלקו, התרחש גם בשל מדיניות קבלה המעדיפה אוכלוסיות שוליים ״מדוכאות״ ואשר על כן מבקשת להפחית באוניברסיטה את שיעור הסטודנטים ואנשי הסגל הלבנים, האסייתים והיהודים.

בעקבות התלונות על אנטישמיות בקמפוסים בארצות הברית החלו פוליטיקאים רפובליקנים להתערב במתרחש. הנהגת המפלגה הרפובליקנית ערכה ב־5 בדצמבר 2023 שימוע בוועדת החינוך וכוח העבודה של בית הנבחרים בנושא אנטישמיות, ונשיאוֹת אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת פנסילבניה והמכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס זומנו להופיע לפני הוועדה. התגובה הפושרת של האוניברסיטאות לפעילות ולרטוריקה האנטי־יהודיות הודגמה שוב בשימוע זה. הנשיאוֹת של שלוש האוניברסיטאות המכובדות הללו (שאחת מהן יהודייה) לא היו מסוגלות לתת תשובה חד־משמעית על השאלה ששאלה חברת בית הנבחרים אליס סטפניק (רפובליקנית מניו יורק) אם הקריאה לרצח עם של יהודים אינה בבחינת הפרה של מדיניות האוניברסיטה. גם הנשיאה קלודין גיי מהרווארד וגם הנשיאה אליזבת׳ מגיל מפן (אוניברסיטת פנסילבניה) השיבו כי ״זה תלוי בהקשר״. בד בבד פתח משרד המשפטים הפדרלי בחקירה לחשד של הפרת חוק זכויות האזרח משנת 1964 על ידי האוניברסיטאות, וסטודנטים יהודים תבעו את אוניברסיטת קולומביה ואוניברסיטאות אחרות בטענה שהן לא אפשרו להם סביבה בטוחה.

הפגנות פרו־פלסטיניות התקיימו גם מחוץ לקמפוסים, אבל אוניברסיטאות המחקר היו המוקד העיקרי של פעילות זו. למעשה, סקרים מראים כי רוב הציבור האמריקאי הרחב תומך בישראל יותר משהוא תומך בפלסטינים. הלכי הרוח האנטי־ישראליים הקיצוניים האלה אינם משותפים לציבור האמריקאי בכללו, אבל מתוך אוניברסיטאות העילית מגיעה ההנהגה הפוליטית, התרבותית והכלכלית העתידית של ארצות הברית. המצב מזכיר את שנות ה־30 של המאה ה־20, כאשר באוניברסיטאות המובילות בארצות הברית ובבריטניה הורגשה השפעה קומוניסטית חזקה.

ההשפעה של קטאר ושל ממשלות ערביות אחרות

נדמה כי אחד הכוחות המניעים את האידאולוגיה האנטי־ישראלית הכללית במחלקות אקדמיות ואת המחאות שלאחר מתקפת 7 באוקטובר 2023 הוא המימון המגיע מקטאר וממדינות ערביות אחרות. קטאר, ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וכוויית תומכות כספית בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטאות אמריקאיות רבות, והן עושות אותו הדבר באשר לתוכניות כלליות במדעי הרוח ומדעי החברה, שלהן הן תרמו במהלך השנים כ־5 מיליארד דולר. גם לתמיכה כספית זו הייתה, ככל הנראה, השפעה על ההתפשטות הכללית של האידאולוגיה הפרוגרסיבית האנטי־ישראלית בארצות הברית.

הרעיונות שמאחורי המחאות

המחאות בקמפוסים וההזדהות עם הפלסטינים מבוססות על רעיונות כגון פוליטיקה של זהויות, תאוריית ההצטלבויות (intersectionality) והתאוריה הפוסט־קולוניאליסטית. רעיונות אלו קוראים תיגר על התפיסות הליברליות הישנות שעזרו בעבר ליהודים להשתלב בחברות המערב. בניגוד להן, רעיונות אלו מחלקים את העולם ל״מדכאים״ (בדרך כלל לבנים, מערביים וגברים) ול״מדוכאים״ (״אנשים של צבע״, נשים ולהטב”קים). על פי התפיסה הנגזרת מהם, ישראל היא מדכא קולוניאליסטי ואילו הפלסטינים הם מדוכאים הנלחמים על חירותם. צורת חשיבה זו הופכת את עצם קיומה של ישראל למצב של אי־צדק, לא רק את המדיניות שלה.

הליברליזם והיהודים כמיעוט

במשך כ־230 שנה, מאז שהוענקו ליהודים זכויות אזרחיות בצרפת בשנת 1791, עזרו רעיונות ליברליים ליהודים להשתלב בחברות המערב. הליברליזם מתייחס לבני אדם כפרטים שווים ואוטונומיים בעלי זכויות. רעיונות אלו אפשרו ליהודים להצטרף למדינות הלאום המערביות המודרניות כפרטים חופשיים ושווים ולשמור על תרבותם ועל דתם הייחודיות, לכל הפחות בזירה הפרטית, המשפחתית והקהילתית.

האימוץ הנרחב של רעיונות פילוסופיים ליברליים הושלם על ידי תפיסה מסוימת של היהודים. שיעורם של יהודי ארצות הברית באוכלוסייה עמד במשך רוב המאה ה־20 על 2%–3%, והם נחשבו למיעוט בגלל דתם וזהותם האתנית שנרדף עד כדי סכנת הכחדה. לפיכך, לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, שבהן הושמדו כשליש מהם, מצאו עצמם היהודים בעמדה טובה יחסית. מערב אירופה וארצות הברית אימצו משטרים פוליטיים ליברליים שאפשרו ליהודים להשתתף בהם, והיהודים נהנו ממידה של אהדה כמיעוט נרדף שעבר רצח עם בידי הנאצים.

הרעיונות הליברליים גם אפשרו את לידתה של מדינת ישראל. הרעיון שלעמים יש זכות להגדרה עצמית יחד עם האהדה ליהודים לאחר השואה עזרו להצדיק את הקמתה של מדינת לאום יהודית. משום כך הזדהו רוב היהודים במערב אירופה, בצפון אמריקה ובאזורים אחרים בעולם, למשל בדרום אפריקה ובאוסטרליה, עם העקרונות הפוליטיים הליברליים. היו בהם אף שתמכו ברעיון של סיוע מצד המדינה לכלכלה, לאחר שיהודים רבים במאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 היו עניים בעטיין של רדיפות והגירה.

מליברליזם לפוליטיקה פרוגרסיבית של זהויות

במשך הזמן הפכו הרעיונות הליברליים למשהו אחר, חדש. הם הפכו לאידאולוגיה הדורשת צעדי מדיניות חדשים ורדיקליים במאמץ להשיג שוויון בין זהויות גזעיות, אתניות, מגדריות ומיניות.
לאידאולוגיה זו כמה מאפיינים:

1. היא מטילה ספק בקיומה של אמת אובייקטיבית. היא טוענת כי יש דרכים רבות ותקפות במידה שווה להתבונן בכל מצב. וגם: יחסים חברתיים וידע חברתי משקפים, יותר מהכול, יחסי כוח.

2. היא טוענת כי הכוח אינו שווה בחברה. קבוצות מסוימות (המדכאים) שולטות בקבוצות אחרות (המדוכאים). המדכאים הם בדרך כלל, לבנים, מערביים, גברים והטרוסקסואלים. המדוכאים הם ״אנשים של צבע״, נשים ולהטב”קים.

3. היא גורסת כי קולוניאליזם הוא חלק גדול מהדיכוי, ולכן היא תופסת אותו כשלילי ביותר. לטענתה, הקולוניאליזם על כל היבטיו נולד בחטא. מי שנחשבים לבנים ובעלי זכויות יתר צריכים להיות מחויבים לטיהור של עצמם מן התכונות השליליות האלו (״להיות פחות לבן״).

4. היא סבורה כי אופן הדיבור של אנשים יכול לדכא אחרים. דיבור על לבנים, גברים או הטרוסקסואלים כאילו הם ״נורמלים״ נתפס כ״מיקרו־אגרסיה״, מפני שדיבור כזה מתייג אנשים לא־לבנים, נשים או אנשים מקהילת הלהטב”ק כ״לא נורמלים״.

5. היא טוענת כי הן לקבוצת המדכאים הן לקבוצת המדוכאים יש מהות משותפת. אדם שחור או לטיני יכול לדבר בשם כל השחורים או הלטינים משום שהם חולקים את אותה המהות של מדוכא.

6. היא סוברת כי הגזענות מובנית בחברה ובהתנהגותם של אנשים לבנים גם אם הם אינם מתכוונים לנהוג בגזענות. לפיכך הדרך היחידה, לטענתה, להשיג שוויון בין הגזעים היא על ידי הקצאת משאבים ותפקידים על בסיס גזע וזהות אתנית. אין לשפוט אנשים כפרטים שווים ועצמאיים אלא כחברים בקבוצות זהוּת.

7. היא מאמינה שכל קבוצות המדוכאים צריכות לתמוך זו בזו מפני שחבריהן כולם מדוכאים על ידי אותם כוחות. ולכן, לפי הניתוח הזה, העולם מחולק בעצם לשתי קטגוריות – המדכאים והמדוכאים.

8. היא גורסת כי מכיוון שהדיכוי של כל קבוצת זהוּת הוא ייחודי, איש אינו יכול להרגיש או להבין את החוויה של קבוצת זהוּת אחרת. ואם כך, על החברים בקבוצת זהוּת אחת לקבל כנכונים את הפחדים, את הרגישויות, את הדיכוי וכו’ של כל קבוצת זהוּת בעלת ברית אחרת.

השקפת העולם הזאת הפכה בעשור האחרון לאידאולוגיה השלטת באוניברסיטאות האמריקאיות ואף בחלק מן החברות העסקיות הגדולות. היא הולידה מעין בירוקרט חדש – המנהלן של השונות, ההוגנות וההכלה (DEI – Diversity, Equity, and Inclusion). אנשים אלו עוקבים אחר קבלתם של סטודנטים לאוניברסיטאות, ובמידה מסוימת גם מפקחים על המינויים האקדמיים – כדי לוודא שבני מיעוטים מקופחים מתקבלים, ממונים לתפקידים ומקבלים גישה למשאבים.

במידה מסוימת פעילותם של המנהלנים מבוססת על גזע וזהות, כלומר הם מתייחסים לסטודנטים ולאנשי הסגל על בסיס קבוצת הזהות שהללו משתייכים אליה (שחורים, נשים לטיניות, וכן הלאה) ולא כאל פרטים במצב של שוויון הזדמנויות. כמו כן, הם, בשיתוף עם אנשי הסגל, ממשטרים את מה שאנשים אומרים בכיתות הלימוד כדי למנוע ״מיקרו־אגרסיות״ שעלולות לגרום לסטודנטים בני מיעוטים להרגיש לא בטוחים. ואגב, התפקיד הזה, של מנהלן DEI, קיים לא רק באוניברסיטאות ובמכללות, אלא גם בבתי ספר פרטיים ובאחדים מן התאגידים הגדולים.

נקודת המבט הקולוניאליסטית

צורת חשיבה חדשה זו, המכונה לעיתים ״ווקיזם״ (Wokism), קשורה ליכולת של אנשים למצוא את עצמם מחדש באמצעות זהות קבוצתית ואקטיביזם. המילה wokeness באנגלית משמעה מוּדעות שהתעוררה לאי־צדק חברתי. בסלנג “שחור” המונח מתאר את מי שעבר או עובר תהליך של העלאת המודעות שלו עצמו (consciousness raising) לזהותו כאדם שחור (או לטיני, או אישה, או להטב"ק) ולכך שזהותו זו עיצבה ומעצבת את חייו ואת סיכויי החיים שלו. לכן הרעיון של דה־קולוניזציה נעשה חשוב כל כך עבור האקטיביסטים של הווק. כפי שהסביר הפסיכיאטר והפילוסוף המדיני פרנץ פנון – על פי התאוריה הפוסט־קולוניאלית, דה־קולוניזציה היא האופן שבו ה”יליד״ זוכה בחזרה באנושיות שלו. הוא עושה זאת על ידי שהוא מַפנה בחזרה לקולוניאליסט את האלימות שגזלה ממנו את אנושיותו.

על פי תפיסה זו, דה־קולוניזציה היא הצורה הגבוהה ביותר של פוליטיקת זהויות פרוגרסיבית. היליד זוכה מחדש באנושיות שלו באמצעות אלימות. משום כך אינטלקטואלים מסוימים סבורים כי כל אלימות מוצדקת אם היא נעשית למטרות של דה־קולוניזציה, ולכן רבים מן המפגינים הפרו־פלסטינים רואים במתקפת 7 באוקטובר על ישראל ״התנגדות לגיטימית”. יתר על כן, הריגוש שבו טֶבח 7 באוקטובר מתקבל בידי גורמים פרו־פלסטינים מסוימים אינו נובע מחוסר ידע או מאי־הבנה של מה שהתרחש, אלא שהאלימות, לרבות הזוועות של רצח תינוקות וילדים, אונס וכדומה, נחגגים כאילו הם החזירו את דמות האנוש שנגזלה מהפלסטינים.

מדוע היהודים?

התמיכה במדינות המערב בחמאס במלחמה הנוכחית מראה עד כמה התעמולה של קבוצות אסלאמיות פונדמנטליסטיות יכולה להצליח. הפלסטינים הצליחו לגרום לעולם לראות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כמאבק בקולוניאליזם. התפיסה הישראלית (והיהודית) המסורתית היא שמדובר בקונפליקט בין שתי אוכלוסיות ובין שתי תנועות אתנו־לאומיות. ישראל סבורה כי הוא דומה לקונפליקטים המתחוללים בבלקן או בקווקז. אלא שברבע האחרון של המאה ה־20 החלו הפלסטינים למסגר מחדש את הקונפליקט בינם לבין ישראל כמאבק אנטי־קולוניאלי. הם הציגו את הישראלים כפולשים זרים שבאו לקחת את השטח מהילידים הפלסטינים. הם גם הפיצו נרטיב שלפיו ישראל נולדה בחטא. כל מי שתומך בישראל נתפס כמי שנמצא ״בצד הלא נכון של ההיסטוריה״ וכמי שתומך בגזענות, שהיא הגרוע מכול במאה ה־21. צורה חדשה זו של תיאור הקונפליקט מציגה אותו כאילו הוא דומה להתנגדות לקולוניאליזם באלג׳יריה, בדרום אפריקה ובאנגולה. זו הסיבה שישראל מואשמת באפרטהייד ומושווית לדרום אפריקה.

כך ישראל מוצאת את עצמה ״בצד הלא נכון״ בתפיסת העולם של שחור-לבן. לפי העמדה הזאת, ישראל, כמו היהודים בכללם, היא מדכא קולוניאליסט המנסה לנשל ולנצל את האוכלוסייה הפלסטינית הילידית, ואין לה כל לגיטימיות. החשיבות האסטרטגית של מסגור מחדש זה היא שהוא שולל את הלגיטימיות של ישראל בתוך “הקו הירוק״, הגבולות המוסכמים שהתקבלו בהסכם הפסקת האש מ־1949 ואשר נקבעו כעיקרון בהחלטת האספה הכללית 181 של האו”ם ביום 29 בנובמבר 1947. על פי המסגור מחדש הקולוניאליסטי, הפרויקט הציוני כולו אינו לגיטימי. הקיבוצים והיישובים שתקף חמאס ב־7 באוקטובר 2023 הם יישובים שהוקמו בתוך הקו הירוק בשנות ה־40 וה־50 של המאה שעברה, אך חמאס טוען כי התושבים של יישובים אלו הם ״מתנחלים״ שגנבו את האדמה הפלסטינית. בהתאם לכך, מפגינים פרו־פלסטינים (או תומכי חמאס) שרים ״מן הנהר עד הים, פלסטין תשוחרר״ ובתוך כך שוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל.

מדוע זו הדעה השלטת?

שתי סיבות נוספות לכך שתפיסת המאבק הפלסטיני באופן זה הפכה לתפיסה השלטת במעגלים פרוגרסיביים: האחת – מאבק מזוין לחופש מרגש יותר ממטרות פרוגרסיביות אחרות דוגמת הוויכוח בסוגיית כינויי הגוף; והשנייה – למילה ״מתנחל״ (settler) כמה משמעויות נבדלות, ועניין זה יוצר בלבול. בישראל הכוונה היא ליהודי ישראלי המתגורר בשטחי הגדה המערבית. אולם בתאוריה הפוסט־קולוניאלית משמעותה של המילה “מתנחל” (או “מתיישב”; “settler”) היא “כל אירופאי שעבר להתגורר בקולוניה באפריקה או באסיה”. הבלבול הזה גורם לאנשים לתייג בטעות את כל יהודֵי ישראל (מעל 7 מיליון איש ואישה) כ״מתנחלים״ אירופאים לא חוקיים במזרח התיכון.
תכונות אוטופיות ודתיות של פוליטיקת הזהויות הפרוגרסיבית

לפרוגרסיביות של היום יש מאפיינים של תנועה אוטופית פרפקציוניסטית. הרעיון שאנשים מסוימים (גברים לבנים מדכאים) הם חוטאים מעצם טבעם (כלומר, גזענים או סקסיסטים) ולכן נדרשים לכפר ללא הרף על עצם קיומם, ואיתו הרעיון שאפשר וצריך למשטר כל שיחה סתמית, מלמדים על ניסיון להגיע למצב של חברה מושלמת שבה סוגיות של אי־שוויון בין גזעים ויחסי כוחות נפתרו אחת ולתמיד.

זו אינה התנועה הראשונה בהיסטוריה האמריקאית שיש לה מאפיינים כאלו. בארצות הברית, עם הרקע הפרוטסטנטי־קלוויניסטי שלה והרעיון של ״התחלה מחדש״, פעלו בעבר תנועות דומות רבות, לא פעם בעלות ממד דתי או דתי־למחצה (אחת מהן, מוּכרת מאוד, היא תנועת האיסור על משקאות אלכוהוליים).

לווקיזם הנסקר כאן ארבעה מאפיינים מעין־דתיים:

• הוא מחלק את העולם לטובים (המדוכאים) ולרעים (המדכאים);
• הוא מבקש לשלוט בכל ההתנהלות של אדם בחייו, גם בעניינים פעוטים ויומיומיים, בדומה למערכות טוטליטריות;
• הוא מעורר התלהבות רגשית בקרב חסידיו;
• הוא הופך למערכת של אמונות שאנשים מרגישים כי אי־אפשר לערער עליה בלי לתקוף את עצם קיומם.

ווקיזם הוא אידאולוגיה

בד בבד עם היותה תנועה אוטופית פרפקציוניסטית המתאפיינת בהיבטים טוטליטריים, הפרוגרסיביות התפתחה גם לכדי ״אידאולוגיה״. על פי התאורטיקנית הפוליטית חנה ארנדט, ״אידיאולוגיות הן תאוריות פסאודו־מדעיות המבקשות להסביר את כל מה שלא בסדר בעולם, ולפיכך הן מצדיקות אלימות וטרור כדי לתקן את העולם”. אידאולוגיות מחלקות את העולם לקטגוריות פשטניות של מי שהם תמימים וקורבנות לָעד ומי שהם רשעים באופן בלתי נמנע. חלוקה בינרית כזו מקדמת את הבנייה מחדש האוטופית של העולם. על פי תפיסת עולם פשטנית זו, קבוצת המדכאים המרושעת אינה יכולה לחוות סבל או אי־צדק, והקורבנות אינם יכולים לעשות כל דבר שגוי או רע.
ראיית עולם כזאת יכולה להסביר מדוע יש בקרב המפגינים הפרו־פלסטינים המכחישים או מתעלמים מן המעשים הנוראים שביצע חמאס ב־7 באוקטובר או מדוע הם קורעים תמונות של חטופים ישראלים. היא אפילו עשויה להסביר מדוע נשיאוׁת אוניברסיטאות מסוימות השיבו תשובה מבולבלת כשנשאלו אם הקריאה להשמדת העם היהודי מנוגדת לכללי האוניברסיטה; הן פשוט לא יכלו לדמיין שיהודים, שלתפיסתן הם לבנים בעלי זכויות יתר, יכולים להיות קורבנות של אי־צדק.
ישראל/פלסטין: משמעויות פילוסופיות ותאולוגיות עמוקות יותר

מדוע חשוב כל כך לאנשים מסוימים להיות נגד ישראל?

העניין הפלסטיני הפך למוקד העיקרי מבחינת רבים בקרב קבוצות השמאל והסטודנטים השמאלנים. בצרפת השמאל המאוחד אפילו החליף את הדגל האדום המסורתי בדגל הפלסטיני. סמלים פלסטיניים הפכו לפריטי אופנה בקרב ידוענים המבקשים להפגין תמיכה במטרה ה”נכונה״. תמיכה בפלסטין, ואפילו בחמאס, הפכה לדרך להוכיח שאתה פרוגרסיבי ״באמת״. היא נתפסת כחשובה כל כך עד כי בתי ספר מסוימים במקומות פרוגרסיביים מאוד, כמו פורטלנד ואורגון, מפתחים תוכניות לימוד לילדים צעירים על הפשעים של ישראל ועל הסבל הפלסטיני. מדוע ההתנגדות לישראל מרכזית כל כך? מדוע נעשתה פלסטין חשובה יותר ממטרות פרוגרסיביות אחרות, ואפילו דחקה הצידה נושאים כמו Black Lives Matter?

היבט מעניין נוסף הוא כיצד מילים ורעיונות מן השואה משמשים במחאות פרו־פלסטיניות. המוחים עברו מהאשמת ישראל בגזענות להאשמתה ברצח עם. הם משווים את עזה למחנה ריכוז ענקי. במילים אחרות, התומכים הפרו־פלסטינים מנסים, וככל הנראה גם מצליחים, לבצע היפוך: היהודים אינם רק הקורבנות של השואה, אלא גם הם עצמם מבצעים שואה!

מאז ומתמיד ידעו הפלסטינים כי השואה היא סיבה חשובה לכך שאנשים רבים תומכים בישראל. משום כך נעשו ניסיונות לסתור את הסיפור של הסבל והחיסול של יהודים. אכן, אחד המסלולים העיקריים של ניסיון הסתירה הזה בידי כותבים ומלומדים פלסטינים הוא האשמת היהודים עצמם בביצוע רצח עם. אולם מאז מתקפת 7 באוקטובר אומצו באופן נרחב וכולל האשמה זו, והאשמות אחרות הקשורות לשואה, בידי פרוגרסיבים פרו־פלסטינים והפכו למסד שעליו נשענת שירת ההמונים בהפגנות, ואפילו זו שבפי פעילים יהודים פרו־פלסטינים.

כל זה קשור, לדעתנו, לשאלה כיצד היהודים והשואה נתפסו, ונתפסים, בעולם הליברלי שצמח לאחר מלחמת העולם השנייה. בעולם זה אנטישמיות, קרי שנאת יהודים, וגזענות נגד שחורים נתפסו כדעות קדומות, כלומר כשגיאה מחשבתית; כהתייחסות אל אדם על פי הסטראוטיפים של הקבוצה שהוא משתייך אליה במקום לראות בו פרט ייחודי. לפי התפיסה הליברלית, חשיבה מעין זו הובילה לעבדות ולאפליית שחורים ולרדיפה ולרצח של יהודים. לכן להיסטוריה של רדיפת יהודים ושל השואה יש חלק חשוב בסדר הליברלי של אירופה ושל ארצות הברית שלאחר הופעתה של התנועה לזכויות האזרח. היא מזכירה לנו מה יכול לקרות אם לא בולמים דעות קדומות. זו הסיבה לכך שבערים רבות באירופה ישנם אתרי תיירות חשובים המתמקדים בהיסטוריה היהודית וברדיפת יהודים, מקומות כמו הגטו היהודי בפראג ובוונציה או בית אנה פרנק באמסטרדם. בברלין יש אנדרטת זיכרון גדולה לשואה בסמוך לבנייני ממשל חשובים. בארצות הברית מוזיאון השואה בוושינגטון מלמד את המבקרים על הערכים האמריקאיים, ובערים אמריקאיות רבות תלמידים לומדים בבתי ספר ציבוריים על ערכי החברה האזרחית באמצעות ביקורים במרכזים לזיכרון השואה.
אם כך, כיצד הווקיזם קורא תיגר על תפיסה זו?

הווקיזם הפרוגרסיבי סותר את צורת החשיבה הליברלית המתוארת כאן. לטענתו, כאמור, יש שתי קבוצות עיקריות – מדכאים ומדוכאים. הוא אינו רואה ביהודים ובישראלים פרטים ייחודיים. תחת זאת הוא מחשיב אותם לחלק מקבוצה של מדכאים בעלי זכויות יתר, שהיא תמיד מוגדרת כרעה. האשמת ישראל ברצח עם מבקשת להדיח את השואה ממעמדה כבסיס של הסדר הליברלי, ואף את הסדר הליברלי עצמו.

כפי שקרה בעבר, גם הפעם היהודים הפכו למקרה מבחן לרעיונות חברתיים ופוליטיים חדשים. הם הפכו לנייר הלקמוס של הסדר החברתי־פוליטי החדש, המבקש להתייחס לאנשים על בסיס הקבוצות שהם משתייכים אליהן ולא כאל פרטים (וכך להביא לסיומה את המריטוקרטיה האמריקאית ולחתור תחת כלכלת השוק). היהודים נתפסים כסמל של הסדר הליברלי, ולכן, כדי להוכיח שאת או אתה ״פרוגרסיבים״ באמת ולא ליברלים, עליכם לתקוף יהודים, משמע לתקוף את ישראל.
אף על פי שההתנגדות לציונות, כלומר הרעיון של מדינה יהודית, וההתנגדות לאנטישמיות, כלומר שנאת יהודים, הם, עקרונית, שני דברים נפרדים, נדמה שהיום הם דומים מאוד. על פי שתי ההתנגדויות הללו, ליהודים יש מהות מרושעת. בדומה לאנטישמיות הנוצרית הישנה, שהאשימה את כל היהודים ברצח ישו, גם מאות שנים לאחר מכן יהודים בלוס אנג׳לס של היום אשמים במה שקורה בעזה אף שהם רחוקים ממנה אלפי קילומטרים.

האם לנטיות האנטי־ישראליות יש אופי תאולוגי?

לאנטישמיות סמלית זו יש שורשים עמוקים אף יותר. תומכים ווקיים רבים נוהגים כאילו הפרוגרסיביות שלהם היא סוג של דת. מה שבולט במחאות האנטי־ישראליות הנוכחיות הוא שהן קוראות להשמדת ישראל בלי לחשוב על מה שיקרה ליהודים החיים בה. רבים רואים בישראל רשע טהור ומי שאחראית לכל הבעיות בעולם. הם מאמינים כי ישראל היא מדינה גזענית וקולוניאליסטית המבצעת רצח עם, ולכן הם סבורים כי מותר לעשות כמעט כל דבר כדי להילחם בה. האופן שהם מדברים על ישראל במונחים מוחלטים של טוב ורע נשמע כמעט דתי או תאולוגי. רק רעיונות דתיים יכולים להשתמש בשפה מוחלטת כזו של שחור ולבן. יתר על כן, העובדה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מרכזי כל כך למפגינים, אף שאין לו כל השפעה מעשית אמיתית על חייהם (שלא כמו, למשל, המפגינים במחאות נגד מלחמת וייטנאם), מרמזת על קיומה של חשיבות דתית או תאולוגית כזאת או אחרת בעניין הזה עבורם.

ישראל והיהודים הפכו אפוא להיות, באופן שלילי מאוד, מרכזיים בתרבות ובפוליטיקה המערבית והעולמית. איך מדינה קטנה של כ־10 מיליון תושבים, בערך 0.001% מאוכלוסיית העולם, נעשתה חשובה כל כך? התשובה היחידה לכך היא שמה שהוביל לכך הן סיבות תרבותיות, סמליות ותאולוגיות.

השאלה העמוקה על היהודים

השאלה שישראל מציבה היום היא בעצם אותה השאלה שהעמידו היהודים תמיד לתרבות המערב הנוצרית: האם לקבוצה מוגדרת מסוימת יכולה להיות חשיבות קוסמית? במילים אחרות, האם ייתכן ״עם נבחר״, דהיינו קבוצה אתנית־לאומית מסוימת שבתור קבוצה שבטית־אתנית יש לה משמעות מיוחדת לאלוהים ולעולם?

במשך מאות שנים התשובה של מעצמות המערב על שאלה זו הייתה ״לא״. הן גרסו כי ישראל שבתנ״ך אינה אלא מטפורה או סמל של הכנסייה הנוצרית העולמית. לישראל הממשית, הפיזית, קרי ליהודים, אין חשיבות קוסמית או מובן שמיימי. ישראל היא רק סימן למשהו גדול יותר, כלומר – לכנסייה הנוצרית הכוללת את כלל האנושות. הנוצרים חשבו כי היהודים אינם מבינים את ההיסטוריה של עצמם. הם האמינו כי עם בואו של ישו היו היהודים אמורים להוביל את האנושות לישראל חדשה וגדולה יותר – הכנסייה הנוצרית האוניברסלית, אלא שהיהודים לא עשו זאת מפני שהם התמקדו יתר על המידה בזהות האתנית שלהם.

כאשר החלו החברות במערב לקבל את היהודים, רוב היהודים היו מוכנים לוותר על רעיון החשיבות הקוסמית של עצמם. הם רצו להיות ״כמו כולם״; אזרחים צרפתים, גרמנים או אמריקאים. ואולם, אף על פי שהחברות המערביות המודרניות אמורות להיות חילוניות, שאלת הייחודיות של היהודים עלתה שוב עם השואה.

כדי להבין את השואה העניקה לה ההבנה המקובלת שני תפקידים: האחד – כאירוע מיוחד היא הראתה עד כמה נוראות יכולות להיות הגזענות, הלאומיות הקיצונית והשנאה. השואה הפכה לרכיב מפתח בסדר העולמי הליברלי־פרוגרסיבי, שדחה גזענות, סקסיזם וצורות אחרות של אפליה; התפקיד השני – מבחינת ישראל ומבחינת יהודים רבים, השואה הראתה לעולם מדוע היהודים זקוקים למדינה משלהם ולצבא משלהם. הם ראו בה הוכחה לכך שמסוכן ליהודים להיות חסרי מדינה ונעדרי כוח.

שתי דרכים אלו להבנת השואה יכולות להתקיים בעת ובעונה אחת אם לא מותחים אותן עד הקצה. מנהיגים כמו הנשיא האמריקאי ג׳ו ביידן והקנצלרית הגרמנייה אנגלה מרקל קיבלו את ישראל כמדינת לאום עם צבא כל עוד היא מקיימת את הכללים המקובלים במערב בעניין זכויות אדם והחוק הבינלאומי.

אתגרים חדשים להבנה זו

הפלסטינים מנסים לקרוא תיגר על האופן שבו השואה משמשת לתמיכה בישראל. הם אינם מסתפקים רק בהאשמת ישראל בביצוע שואה. תומכים פרוגרסיבים בפלסטינים אף החיו מחדש את ההאשמות הנוצריות הישנות נגד יהודים ואימצו אותן, כלומר את הטענה שהיהודים שגו בהבנת ההיסטוריה והתכלית שלהם. הם גורסים כי כמו שהיהודים החמיצו בעבר את ההזדמנות להוביל את כולם אל הכנסייה הנוצרית האוניברסלית עם בואו של ישו, כעת הם מחמיצים את ההזדמנות שניתנה להם לאחר אושוויץ. לפי תפיסה זו, היהודים היו אמורים להוביל את האנושות לקיום אוניברסלי חדש המתמקד בזכויות ובכבוד האדם, ולא במדינה אתנית מסוימת, אבל במקום זה הם הסיקו את המסקנה הלא נכונה מן השואה והקימו מדינה המבצעת רצח עם.

כך, על פי האימוץ הפרוגרסיבי הזה של צורת חשיבה נוצרית מסורתית, היהודים מייצגים עיקרון קוסמי שלילי – בגידתם במשימה הרוחנית־מוסרית האוניברסלית שלהם ובגורלם. במובן זה, הם רעים במהותם.

גישה זו מחזיקה מוסר כפול מובנה: היהודים הם לא כמו כל האחרים; ייעודם הוא להביא את האנושות לרמה גבוהה יותר של אנושיות, הן מבחינת אמונה (על ידי הובלת האנושות לקבלת בשׂורתו של ישו) הן מבחינה מוסרית (על ידי לימוד הלקחים הנכונים מאושוויץ). בשני המקרים הם נכשלו בכוונה. משום כך, כאשר היהודים פועלים כמו האזרים, הטורקים, הצרפתים או האמריקאים וכאשר הם משתמשים בכוח צבאי כדי להגן על המדינה האתנית שלהם, הם ממשיכים את בגידתם בייעוד האמיתי שלהם. עמוק בפנים פרוגרסיבים אנטי־ישראליים מרגישים שבזמן שישראל מגינה על עצמה, למשל על ידי הפצצת עזה, מדובר באירוע לא לגיטימי, משום שמלכתחילה לא אמורים להיות להם כלל מדינה או צבא; ואם הם גורמים למוות של אזרחים, גם אם בדרכים מותרות בחוקי המלחמה, המעשה נורא ואיום אפילו יותר.

שני סוגים של אנטישמיות

על פי תפיסה זו, אנטי־ציונות והתנגדות לישראל הן צורות של אנטישמיות. מדובר בתפיסה המאמצת את העמדה שהיהודים הם רוע מיוחד, כי הם בוגדים במשימה הקוסמית שלהם, ושיהודים בכל מקום שותפים לכך אלא אם הם מוכיחים אחרת.

זו הסיבה שאנו רואים אנטישמיות מצד ימין ומצד שמאל. אלא שאלו שתי צורות נפרדות של אנטישמיות: האחת היא אנטישמיות ימנית גזענית, הרואה ביהודים קבוצת גזע זרה מזהמת ומשחיתה; והשנייה היא אנטישמיות שמאלנית ״מטפיזית״ או תאולוגית. לשיטתה של זו, היהודים נמנעים בכוונה ממילוי ייעודם הרוחני המיוחד. באנטישמיות השמאלנית יהודי יכול להיות ״מומר״ על ידי קבלת המשימה הרוחנית המיוחדת ובאמצעות פעילות למען כל העמים המדוכאים, בייחוד הפלסטינים, שהיהודים עצמם מדכאים אותם. כך הוא ישיג ישועה אמיתית וקבלה.
תפיסה מורכבת זו מדגימה כיצד הותאמו רעיונות דתיים מסורתיים על אודות היהודים לחשיבה הפוליטית המודרנית, וכיצד הם יצרו שנאה מסוג חדש במסווה של פוליטיקה פרוגרסיבית.

המלצות

1. תיעוד וחשיפה של מקורות המימון.

על הפילנתרופים היהודים והקהילה היהודית המאורגנת להשקיע משאבים בתיעוד ובחשיפה של מקורות המימון והארגון של גיוס המחאות הפרו־פלסטיניות מצד מדינות ערביות (קטאר, ערב הסעודית, איראן והאמירויות). עליהם לחשוף את הערוצים השונים המשמשים להעברת הכספים המיועדים "לרכישת השפעה" בארצות הברית, ובעיקר לברר מה חלקן של הפעולות הללו בכל זה ומה מידת השפעתן במסע התעמולה הנרחב שמבצעת איראן (ואף רוסיה) בתקשורת החברתית נגד ארצות הברית.

2. הכללת לימוד ההיסטוריה היהודית המודרנית וההיסטוריה של הציונותעל הפילנתרופים היהודים

והקהילה היהודית המאורגנת לכלול ולהבליט בתוכניות הלימודים של מערכת החינוך היהודי את לימודי ההיסטוריה היהודית המודרנית וההיסטוריה של הציונות. תחומים אלה צריכים להיכלל בכל מסגרות החינוך היהודי הפורמלי והלא־פורמלי דוגמת בתי ספר יומיים, מסגרות חינוך משלים (כגון בבתי הכנסת) ומחנות קיץ. תוכניות מסוג זה יכינו את התלמידים להתמודד עם ההאשמות בנוסח "הציונות היא תנועה קולוניאליסטית", "ישראל היא מדינה כובשת" ועוד.

3. הקמת מוסדות השכלה חלופיים

על הפילנתרופים היהודים והקהילה היהודית המאורגנת, בשיתוף עם הקונסרבטיבים, הליברלים המסורתיים וקבוצות נוצריות, להקים מוסדות השכלה חלופיים שייעודם פיתוח מצוינות ולמידת חקר חופשית במלוא מובן המילה. אין צורך שהמוסדות הללו יתאפיינו בהשקפת עולם דתית או מסורתית. תחת זאת צריך שיהיה בהם מקום לדעות מכל קצות הקשת ושהם יעודדו מגוון השקפות עולם. בקצרה, עליהם לספק חלופה למגמות הרודניות של הווקיזם הפרוגרסיבי באוניברסיטאות העילית. המוסדות החלופיים יתייחסו לסטודנטים ולמרצים קודם כול כאל פרטים אוטונומיים ולא כאל מייצגים של קבוצת זהות כלשהי, אבל גם יעשו מאמץ נחוש לגייס סטודנטים מקבוצות מיעוט במטרה מוצהרת לאפשר להם לרכוש השכלה משובחת. בד בבד עליהם להשתדל לגייס כישרונות אקדמיים מובחרים כדי להיות מסוגלים לעמוד בתחרות עם אותן אוניברסיטאות מחקר שוויתרו, במידה כזו או אחרת, על למידת חקר חופשית, בייחוד במדעי החברה והרוח.

4. הנעת מאמץ אינטלקטואלי

אנו ממליצים כי הקהילות היהודיות והתומכות בישראל בארה״ב, יחד עם אקדמאים, ייזמו פרויקט אינטלקטואלי שמטרתו לצמצם ולערער את הדומיננטיות של המגמה הפרוגרסיבית באקדמיה. פרויקט כזה צריך לשאוף להחזיר את האוניברסיטאות למשימתן העיקרית של מחקר והוראה ברוח של חקירה חופשית ופתוחה (תוך אתגור ההיבט הטוטליטרי של הפרוגרסיביזם העכשווי). כמו כן, עליו לאתגר נרטיבים פשטניים של "מדוכאים" ו"מדכאים" הכוללים "טובים" מול "רעים". במידת הצורך, יש לשקול הקמת כתבי עת מדעיים, ואפילו מחלקות חדשות, שיעסקו בנושא.