האירועים הדרמטיים של 2023/24 – טבח 7 באוקטובר 2023 והמלחמה בין ישראל לבין חמאס לאחר מכן, הפגנות התמיכה חסרות התקדים בפלסטינים, ואפילו בחמאס, והעלייה במספר התקריות האנטישמיות בעולם – כל אלו השפיעו באופן מוחשי על הזהות ועל הסולידריות היהודיות. הקהילה היהודית המאורגנת בתפוצות התגייסה כדי להפגין אחווה מרשימה עם ישראל לצד תמיכה כספית ופוליטית עצומה. אולם בה בעת האירועים העלו מחדש שאלות יסוד בדבר הקיום היהודי בתפוצות שהיה נדמה כי נפתרו מזמן, ובייחוד השאלות על מרכזיותה של ישראל.

תהליך זה של הטלת ספק במקומה של ישראל בחייהם של יהודי התפוצות מתרחש, במידה רבה, בזירת התרבות וההגות. סקרים מראים כי רובם הגדול של יהודי צפון אמריקה תומכים בישראל (כמו גם רוב הלא־יהודים) ופחות בפלסטינים. אולם תמיכה וסולידריות אלו חלשות יותר בקרב קבוצות הגיל הצעירות יותר (מתחת לגיל 29), ויחסם של אלו לישראל צונן יותר. למרות האמור כאן, הסקרים מלמדים כי רוב הסטודנטיות והסטודנטים היהודים במכללות תומכים בישראל ומזדהים איתה.

ואולם יחס ועמדות אנטי/לא־ציוניים או אנטי־ישראליים מפחיתים מחשיבות החיבור שיהודי התפוצות מרגישים עם המדינה היהודית, והללו צוברים תשומת לב הולכת וגוברת בתקשורת היהודית והכללית וכן בפורומים של תרבות יהודית. לאלו מתווספים פרסומים ומוצרי תרבות אחרים (סרטים עלילתיים וסרטי תעודה) שהם שוחרי טובתן של התפוצות, כלומר יצירות שמבקשות להכיר בערך של החיים היהודיים בתפוצות ולעודד את המשך התפתחותם כמוקד עצמאי של חיים יהודיים, ולא בהכרח בִּמקום ישראל כי אם לצידה. אפשר לראות את כל המתואר כאן גם במגוון ספרים ויצירות אחרות שבאופן זה או אחר מסיטים את ישראל מן המרכז של החיים היהודיים. יצירות אלו שונות זו מזו בעוצמת העוינות שלהן לישראל או ל״ציונות הפוליטית״, היינו הגישה הממקמת את המדינה היהודית במרכזו של המפעל הציוני, והן נעות בין הרצון לפרק את מדינת ישראל לבין הדגשת החיים בתפוצות כתרומה משמעותית בפני עצמה לחיים היהודיים, בלי קשר לישראל.

גילויי אנטי־ישראליוּת יהודיים או ביטויים המבטאים את העמדה בדבר חוסר הרלוונטיות של ישראל

ההשפעה הכוללת של התפתחויות אלו, לפחות בזירה התרבותית־הגותית, היא דיון מחודש בשאלות שהיה נדמה כי נפתרו מזמן בנוגע לזהות של יהודי התפוצות ולמקומה של ישראל מבחינתם. רובם הגדול של גילויים אלו של יחס קר כלפי ישראל (אם בהתנהגות ואם ביצירות תרבות כגון ספרות או קולנוע) קשורים לשמאל הפרוגרסיבי. נראה שאנחנו עדים להסגת התפתחויות היסטוריות לאחור. השמאל היהודי הקומוניסטי והסוציאליסטי הלא־ציוני הישן, עם תרבות היידיש שלו, היה ניטרלי ביחסו לציונות, כפי שהיה העיתון היידי “פארווערטס”, או עוין, כפי שהיה הביטאון היידי “מארגן פרייהייט” הקומוניסטי. אולם יחס זה השתנה לאחר מלחמת ששת הימים (1967), כאשר עצם קיומה של מדינת ישראל היה מאוים. את השינוי ביטאה טוב מכול עמדתו של אירווינג האו היהודי־אמריקאי (h1993-1920;Howe), מבקר הספרות והיסטוריון התרבות הידוע. אל מול אפשרות חורבנה של המדינה היהודית הביע האו, טרוצקיסט בנעוריו ואינטלקטואל סוציאליסט מוביל, סולידריות עם מדינת ישראל ותמיכה בה. האו תיאר את שרידותה של ישראל במילים ״צורך פוליטי ומוסרי דחוף״ וטען כי אסור לאפשר לאומה המורכבת מניצולי שואה לעבור שואה נוספת. מחויבות זו של השמאל היהודי הסוציאליסט המסורתי התחזקה במהלך מלחמת יום הכיפורים (1973), שבה היה קיומה של ישראל נתון שוב בסכנה. כלומר, אפילו השמאל היהודי הסוציאליסט, שיחסו ההיסטורי לישראל היה יחס של קרירות ועוינות לציונות, הזדהה עם הסיסמה ״אנחנו [עַם] אחד!״ (!We are One) שהפיצה הפדרציה היהודית של ניו יורק.

נראה כי השמאל היהודי האמריקאי חוזר היום, אחרי טבח 7 באוקטובר 2023, ליחסו ההיסטורי הקר, שלא לומר העוין, לציונות ולמדינה היהודית. במידה מסוימת הסיבה לכך היא הצלחתם של הפלסטינים להפוך את המטרה שלהם למטרה פרוגרסיבית, אולי המטרה הפרוגרסיבית המוּכּרת היום ביותר. זה מתחיל, כמובן, עם הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ובמצור החלקי על עזה (יחד עם מצרים). גורמים אלו, לצד שלילת הזכויות הפוליטיות של הפלסטינים, הופכים את האשמת ישראל בקולוניאליזם להאשמה שנראית סבירה ואפשרית. את העניין הזה ניצלו הפלסטינים ברוב מיומנות, ולאחר הריגתם של מייקל בראון בפרגוסון מיזורי (2014) ושל ג׳ורג׳ פלויד במיניאפוליס (2020) בידי המשטרה, הם (הפלסטינים) הציעו את עזרתם למפגיני “Black Lives Matter” בהדגישם אגב כך את הדמיון בין הדיכוי של האמריקאים־אפריקאים לדיכוי של הפלסטינים.

התאוריה הפרוגרסיבית של פוליטיקת הזהויות ידידותית מאוד למטרה הפלסטינית, ואפשר להסביר אותה בקלות ובאופן שטחי באמצעות שימוש במונחים ״קולוניאליזם של מתיישבים״ ו״דה־קולוניזציה״. ולכן צעירים יהודים אמריקאים רבים שלא נחשפו ברצינות לנרטיב הישראלי פיתחו אהדה פרוגרסיבית למטרה הפלסטינית. לחזרה זו אל הקרירות המסורתית של השמאל היהודי האמריקאי כלפי הציונות יש גם ממד ארגוני. אחת הפלטפורמות היהודיות הלא־ציוניות הבולטות ביותר היא כתב העת Jewish Currents, שבבעלות העיתון הקומוניסטי היידי ״מארגן פרייהייט״, לאחר שעבר מתיחת פנים ועוצב מחדש כרבעון ואתר חדשות מקוון צעיר ואופנתי יותר, בשיתוף עם ״חוג הפועלים״ היהודי (“יידישער ארבעטער רינג”) הסוציאליסטי, שפעם היה אויבו המר של הפרייהייט.

ואולם התביעה ל״צדק״ לפלסטינים אינה הגורם היחיד האחראי לקרירות שמפגינים יהודים אמריקאים צעירים כלפי ישראל. זה כמה עשורים שיהודים אמריקאים צעירים מחפשים דרכים לבטא את יהודיותם כך שהן יהיו מכוונות יותר אל הפרט ואל מה שהוא בעל משמעות או ״אותנטי״ בעיניו. צעירים כאלו נוטים לסלוד מן הטקסים היהודיים הציבוריים והקהילתיים הרגילים דוגמת תפילה ממוסדת בבתי כנסת רפורמיים או קונסרבטיביים או טקסים ציבוריים של תמיכה בישראל ושל פעילות פילנתרופית למענה. קהילות או ציבורים חדשים (“קהילות צומחות”) המשקפים את הנטייה הדתית החדשה הזו עולים ופורחים כבר כמה עשורים. בשעה שישראל הייתה מרכזית בעבר לחוויה היהודית של בני ה־50 ומעלה, היום היא כבר לא רלוונטית לצעירים מהם, בפרט מי שמתחת לגיל 30.
ועוד: יהודים אמריקאים צעירים רבים שאינם אורתודוקסים הם צאצאים של נישואי תערובת שבהם אחד ההורים אינו יהודי. כמובן, וכידוע, נישואי תערובת נוטים לצמצם את הזיקה החברתית־קהילתית של יהודים הן אל הקהילה המקומית הן אל העם היהודי ומדינת ישראל. יתר על כן, ליהודים אמריקאים שהם היום מתחת לגיל 50 אין כמעט כל ניסיון או זיכרון של היהודים כמיעוט נרדף. הם גם לא חוו בעצמם את השואה, וייתכן אפילו שלא היה להם מעולם קשר ישיר עם ניצולי שואה. החוויה שלהם עם ישראל היא זו של מעצמה אזורית חזקה שנטען עליה כי היא מדכאת את הפלסטינים. ימים יגידו אם תפיסה זו תשתנה בעקבות אירועי 7 באוקטובר.

דחיקת הציונות וישראל לשוליים בכתיבה העיונית

ההתפתחויות המתוארות לעיל – תחושת חוסר הנוחות הנגרמת מן הכיבוש הישראלי בשטחים וממדיניות ההתיישבות בגדה המערבית יחד עם הופעתה של צורת פולחן חדשה השמה דגש על משמעות אישית ואותנטיות לעומת תפילה ממוסדת וסטנדרטית וטקסים ציבוריים של תמיכה בישראל – מהוות את הרקע התרבותי והדתי למגוון ניסיונות לחשוב מחדש על הזהות ועל הפרקטיקה היהודיות בלי שישראל תהיה במרכזן, או אפילו אגב גינוי המדיניות של ישראל ואולי אפילו התנגדות לעצם קיומה של המדינה.

מאמר זה בוחן ארבעה חיבורים הניצבים על פני הקשת של היחס לציונות ולישראל: מאמר מ־2011 מאת הפילוסופית היהודייה־אמריקאית ג׳ודית באטלר (שהורחב לאחר מכן לספר) בשם ״האם היהדות היא ציונות?״; ״פתרון האין־מדינה״ מאת התלמודיסט וההיסטוריון היהודי אמריקאי־ישראלי דניאל בויארין; ״הצורך בגלות״ מאת הרב והפרופסור האמריקאי שאול מגיד; ו״ציונות והדרכים שלא נבחרו״ מאת איש מדעי היהדות היהודי־אמריקאי נועם פיאנקו.

במאמרה ״האם היהדות היא ציונות?״ באטלר מנסה להחיות וליישם את האתיקה שקידם לראשונה ולטר בנימין בחיבורו הידוע מ־1940, ״תזות על הפילוסופיה של ההיסטוריה״. בנימין (1940-1892), פילוסוף ומבקר תרבות יהודי־גרמני, שילב באופן ייחודי מיסטיקה ומרקסיזם. בלב האתיקה המוצגת בחיבורו זה מוצבים זיכרון הסבל של המדוכאים ״המבזיק ברגעי חירום״. בעוד תפיסת ההיסטוריה הליברלית חוגגת את התקדמותה של החברה הליברלית הקפיטליסטית, בנימין עסק ב״מפסידים״ של ההיסטוריה, מי שהסבל שלהם נשכח בסופו של דבר. הבזק הזיכרון של הסבל ״קוטע״ את ההווה ודוחק באדם להקל את סבלם של המדוכאים הנוכחיים.

באטלר מיישמת את המבנה הזה למקרה של היהודים והפלסטינים. זיכרון הסבל היהודי, ובייחוד השואה, אמור לגרום ליהודים ישראלים להימנע מלדכא את הפלסטינים, אף שבאטלר עומדת על כך שסבלם של הפלסטינים אינו מקביל לשואה ולסבלם של היהודים באופן כללי. טענתה היא שזיכרון הסבל היהודי אמור לדחוף את היהודים הישראלים ליצור מדינה דו־לאומית אמיתית ואף לחלוק עם הפלסטינים שווה בשווה את השטח, את הכוח הפוליטי, את המשאבים ואת האזרחות. באטלר אינה חסרת רגישות לסיכונים הכרוכים בחיים משותפים כאלו לאוכלוסייה היהודית, ובכלל זה חורבנם של החיים היהודיים, ובכל זאת משתמע מדבריה כי על ישראל לקחת את הסיכונים הללו ממניעים מוסריים. ״אחרי הכול״, היא כותבת, ״ההיזכרות אינה מוגבלת לסבל שלי או לסבל של עמי״. באטלר מרשה לעצמה לנקוט עמדה זו מפני שהיא מבינה את היהדות במונחים ״אנטי־זהותניים״. כלומר, הֱיות יהודי משמעו, באופן פרדוקסלי, שלילת הקשר שיש לאדם עם קבוצת זהות מסוימת, כגון העם היהודי, כקבוצה אתנו־דתית ומתן אישור לכך שמהותה של היהדות היא שלילת הזהות (היהודית).
העמדה שהשמיעה באטלר ב־2011 הייתה רדיקלית, אבל לא חדשה. לשמאל היהודי יש מסורת של ״היהודי הלא־יהודי״. אייזק דויטשר, הביוגרף של המהפכן הרוסי־יהודי לאון טרוצקי (1940-1879), אפילו כתב חיבור בשם זה והצביע על שפינוזה, על מרקס ועל פרויד כדוגמאות ליהודים בולטים שחרגו מן הנאמנות הרגילה לקבוצה אתנו־דתית ואשר בדיוק בחציית גבול זו הגשימו את יהודיותם. למעשה, את הרעיון של היהודי הלא־יהודי המגשים את יהודיותו על ידי התעלות אל מעבר לה אפשר למצוא כבר אצל פאולוס מתרסוס (פאולוס הקדוש). לפי פאולוס, היהודים מגשימים את הגורל השמיימי שיועד להם על ידי התעלות אל מעבר לזהות האתנית הצרה שלהם והיהפכות לבסיס של הכנסייה הנוצרית האוניברסלית. עמדתה של באטלר רואה גם היא ביהודים את העם הנבחר. קשה לדמיין אותה תובעת זהות פרדוקסלית ״אנטי־זהותנית״ כזו מהנורווגים או מהצרפתים או מבני האי פיג׳י. רק מהיהודים היא דורשת אמת מידה ייחודית של הַקְרבה עצמית.

ספרו של דניאל בויארין מ־2023, ״פתרון האין־מדינה: מניפסט יהודי״, מדבר גם הוא על היהודים במונחים יוצאי דופן, על כל פנים בהשוואה לתרבות הנוצרית המערבית. הספר ראה אור בסיומה של קריירה אקדמית עשירה ופורייה יוצאת דופן, והוא כתוב ככתב הגנה, או הסבר, לחיי מחברו (Apologia pro vita sua); הקורא נתקל פעמים רבות במשפטים כמו ״הקדשתי את חיי ל…״. ואכן, עמדותיו של בויארין על משמעות היהודיוּת ועל החיים היהודיים, או ״המעשים היהודיים״, מורכבות למדי. חלק ניכר מפעילותו האקדמית הוא הקדיש למאמצים להסביר שהמונחים שיהודים משתמשים בהם כדי לתאר את עצמם ואת הפעילויות האישיות והקהילתיות שלהם, אף שהם נראים דומים למונחים נוצריים־מערביים (בפרט בתרגום), הם למעשה בעלי משמעות וערך שונים מאוד. בספרו פורץ הדרך ״הרוח שבבשר: שיח המיניות בתלמוד״ (עם עובד, 1999) הוא מסביר כי למושגים כמו גוף ומיניות אין קונוטציות נמוכות או של חטאים מעצם טבעם כפי שיש להם בתרבות ההלניסטית־נוצרית. לדעתו, היחס אליהם ביהדות חיובי מאוד, והם רכיבים בסיסיים בזהות היהודית ובחיים היהודיים.

בדומה, ספרו ״יהדות: הגנאלוגיה של רעיון מודרני״ מ־2018 מסביר כי עצם המושג ״יהדות״ הוא מושג פרוטסטנטי המתייחס ל״דת״ – פעילות רוחנית המנותקת מזירות החיים האחרות – שנכפה על היהודים בתקופה המודרנית. לטענתו, פרקטיקות הדת היהודיות, או ה”מעשים״, הן חומריות, קהילתיות ולגמרי מעורבות במעגל החיים – אכילה, קיום יחסי מין, התפנות, עשיית עסקים. כך, במונחים שהציע הפילוסוף היהודי אוסטרי־בריטי לודוויג ויטגנשטיין, היהודים עוסקים ב״משחק שפה״ או ב״צורת חיים״ אחרים לגמרי מאלו של תרבות המערב, בייחוד זו הפרוטסטנטית. המונח שבויארין סבור כי הוא המתאר את החיים היהודיים באופן הטוב ביותר הוא ״אומה״ (״אינני יכול לחשוב על דבר מלבד אומה״). כלומר, ליהודים יש תרבות דתית לאומית המחלחלת לחייהם הקהילתיים והחומריים. הבנה זו באה לידי ביטוי בחייו האישיים של בויארין: הוא גדל בבית יהודי־קונסרבטיבי אמריקאי, עבר להתגורר בישראל, התחתן עם אישה ישראלית וחי בישראל 20 שנה. הוא אף שירת בצה״ל, וכך גם שני בניו, ששירתו בצנחנים.

חרף ההיסטוריה האישית הזאת, בויארין החל בשלב מסוים להתנגד לציונות ולעצם קיומה של מדינת ישראל, עמדה שהתחזקה אצלו כנראה כשעבר ממחקר והוראה באוניברסיטת בר־אילן בישראל לאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. זה התחיל בחוסר הנוחות שהוא חש כלפי הכיבוש הישראלי בגדה המערבית והתקדם בכיוון זה עד שהיום הוא קורא ל״צדק מלא״ לפלסטינים. מכאן שבהמשך לעמדתו הנוכחית, על בויארין להגדיר את השקפתו בין שתי אפשרויות, שאת שתיהן הוא דוחה: אפשרות אחת היא זו ה”פרוטסטנטית”, כלומר היהדות כדת, והאפשרות השנייה, הנגדית, היא זו של היהדות הלאומית־ציונית. היהודים הם ״אומה״, אך בויארין אינו מבקש בשבילם ריבונות או טריטוריה. הוא רוצה קיום לאומי בתפוצות, שמשמעותו, בעבורו, ״המשך ההתפתחות היצירתית של העשייה התרבותית היהודית והפרקטיקות הנלוות לה״. כשהוא מסביר את עמדתו זו, הוא מציע ״עונג יהודי, שמחה יהודית: האינטימיות של היסטוריה משותפת, שפות, מנהגים, שירים, ימי חג, ספרות, אחווה פוליטית (למשל עם Black Lives Matter), דברים שאנחנו אוכלים ודברים שאנחנו לא אוכלים [ההדגשה במקור]״, והוא אינו רואה כל סתירה בין מחויבות זו לבין ״מחויבות נלהבת במידה שווה לשלום העולם כולו״.

אף שבויארין עצמו מכיר היטב ענפים חשובים ורבים של התרבות וההגות היהודיות, ואין שום ספק שהוא נהנה מכל רגע שהוא מבלה במחקר ובכתיבה, ההצעה שלו נראית כמו תרגיל בנוסטלגיה לתרבות היהודית התוססת של מזרח אירופה (ולנצר שלה בניו יורק) בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. צורות שונות של רעיון זה שהוצעו בידי ה”בונד” ובידי ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב (1941-1860) היו הגיוניות אז משום שהן התייחסו לאוכלוסייה שלא רק דיברה יידיש אלא גם הייתה שקועה בתרבות היידית, בלוח השנה היהודי ובהתלבטויות של הקיום הקהילתי היהודי בעולם מודרני אך עוין. אלא שכל זה הרבה פחות מעשי לאוכלוסייה שבה לבוגרי לימודי יהדות באוניברסיטה יש אולי ידע בתאוריה ביקורתית, אך הם אינם יכולים לקרוא בקלות את רש״י בכתב המקור והקשר שלהם לתרבות היהודית בכללותה קלוש.

שאול מגיד הוא פרופסור ידוע נוסף ללימודי יהדות שחי פרק זמן ממושך בישראל, ובכלל זה בהתנחלות ביהודה ושומרון. ספרו מ־2023, ״הצורך בגלות: מאמרים מרחוק״, מתמקד בדילמה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא מתייחס לדמות אייקונית אחרת של אינטלקטואלית יהודייה מהמאה ה־20, חנה ארנדט (1975-1906), ומבקש לשמור על ההיבט הטריטוריאלי של הציונות, אבל לא בהכרח על ההיבט הפוליטי המדינתי המתמקד במדינה. גם מגיד הגיע למסקנה שמדינת ישראל בצורתה הנוכחית אינה מתייחסת לפלסטינים על פי אמות מידה של צדק (מסקנה שהגיע אליה, לדבריו, בעת שירותו בצה״ל בגדה המערבית). לפיכך הוא מציע מה שהוא מכנה ״ציונות נגדית״ (counter-Zionism).

על פי גישת הציונות הנגדית, הציונות מאבדת את תביעתה הקניינית על הארץ. ובלשונו: ״במילה ‘נגדית’ אני גם מתכוון לאידאולוגיה המתנגדת לאתנוצנטריות השוכנת לדעתי בלב ליבה של הציונות, המבוססת על תביעת בעלות ולפיכך על זכות יתר […] [ציונות נגדית] תבוסס על העיקרון שאנחנו (יהודים וערבים) חיים בארץ הזאת יחדיו על בסיס שווה, ושום צד אינו יכול לטעון לבעלות חזקה יותר מהצד האחר״. במילים אחרות, מגיד מציע פתרון דו־לאומי, שלדבריו דומה להצעות הדו־לאומיות של “ברית שלום” ושל מפלגת “איחוד” במחצית הראשונה של המאה ה־20 (אף שמגיד מצביע על הבדלים חשובים בין שתי ההצעות בהקשרים הפוליטיים והתרבותיים). לפי מגיד, אם הציונות הישראלית תאמץ את עמדת הציונות הנגדית, היא תוכל לשחרר את עצמה מן ״הכוח המשכר״ ולתמוך בחברה רב־אתנית ולאומית.

מגיד מתייחס למאמר של הפילוסופית היהודייה־גרמנייה־אמריקאית חנה ארנדט, שנכתב ב־1948, המבחין בין רעיון הבית הלאומי היהודי לבין רעיון המדינה היהודית. במילים אחרות, הוא מבחין בין סוגיית הטריטוריה לסוגיית הריבונות. החיבור של ארנדט, שנכתב בין תוכנית החלוקה של האו״ם (29 בנובמבר 1947) לבין ההכרזה על המדינה (14 במאי 1948), מלמד על מידת האהדה של אינטלקטואלים יהודים לרעיון הקיבוץ כפרויקט אוטופי ועל כמיהתם ותקוותם לשיתוף פעולה ערבי־יהודי. ארנדט חששה כי ההכרזה על הקמת מדינה תהפוך בסופו של דבר את ישראל למדינה אתנו־לאומית מיליטריסטית וכעורה שתדיר ותדכא אחרים (אם תשרוד) וכי התרומה האפשרית לאנושות של הבית הלאומי היהודי (ולא של המדינה היהודית), דוגמת הקיבוץ, תֹּאבד. מגיד כולל את הרעיון הזה של ״ציונות טריטוריאלית אבל לא פוליטית״ בהצעה הדו־לאומית שלו.

ארנדט ידעה כי רעיונותיה אינם מקובלים על רוב העולם היהודי, שתמך בעמדתו של דוד בן־גוריון בחתירה לייסוד מדינה. מגיד מסביר, באמצעות פנייה לטראומת השואה, כי ״טראומה, חרדה ופחד הולידו היפר־לאומיות (מן הסוג שסייע באופן אירוני ליצור רצח עם [!])״. ארנדט הציעה מדיניות קונקרטית שהיה אפשר ליישמה, לפחות בתאוריה. הצעתה הייתה כי ארצות הברית והנשיא טרומן יקבלו מהאו”ם כְּתב נאמנות על פלשתינה. במסגרת נאמנות זו ילמדו יהודים וערבים לשתף פעולה זה עם זה, והבית היהודי עם הניסויים האוטופיים שלו יינצל. מגיד, אף שהוא מצטט את ארנדט, אינו מציע שום הצעה קונקרטית מקבילה.

מה ששלושת החיבורים האלו מסמנים למעשה הוא שיהדות התפוצות, ובייחוד התפוצה בארצות הברית, פותחת בתהליך של היפרדות מישראל, ולשם כך היא עוברת תהליך של בירור עצמי בנוגע לערכיה הבסיסיים שלה עצמה ולתפיסתה את היהדות (או את ״המעשים היהודיים״), את החיים היהודיים ואת הזהות היהודית. שלא כמו המאמר של ארנדט, ספרו של מגיד אינו מסמך שמציע מדיניות. עם זאת, הוא חלק מן השיחה הרחבה יותר בנושא ״מה אנחנו חושבים על הפרויקט הזה שנקרא ציונות וישראל״. שיחה כזו יכולה להתקיים רק בעקבות או במקביל לתהליך של ״היפרדות״ בין ישראל לבין התפוצה האמריקאית. השימוש במונח “היפרדות” נעשה כאן בכוונה – כדי לרמוז על התהליכים הפסיכודינמיים של ״היפרדות אגו״ בין אֵם לילדהּ. אפשר להשתמש בכמה מטפורות לתיאור של יחסי ישראל והתפוצות והתפתחות זו. אפשר, לדוגמה, להשתמש ברעיון ההלכתי־תלמודי של ״סָמוּך על שולחן אביו״, כלומר מצב שבו אדם צעיר נתמך בידי אביו או אבי אשתו. במובן מסוים, אפשר היה לתאר את התפוצות כסְמוכות על שולחן ישראל, לא מבחינה כספית כמובן, אלא מבחינת ערכים, הכְוונה וסמלים. (ישראל עברה תהליך דומה במה שקשור לתלות הכלכלית שלה בתפוצות; היום היא תלויה הרבה פחות בכספים מהתפוצות, שהפכו לחלק קטן מן התל״ג שלה.)

נדמה כי החיבורים הנסקרים כאן מצביעים על הצעדים הראשונים לקראת קיצה של התלות הזאת. פעמים רבות התפתחויות בתרבות, בספרות ובאמנות מקדימות בכמה צעדים התפתחויות דומות בתחומים ״רציניים״ יותר כמו פוליטיקה וכלכלה. נכון שרוב היהודים האמריקאים תומכים לא מעט בישראל, ונכון שהביקורת שלהם על ישראל עוסקת בעיקר בכיבוש של יהודה ושומרון ובדיכוי של הפלסטינים, אבל נדמה שמשהו זז מתחת לפני השטח, וייתכן כי הביקורת על ישראל ועל הציונות נרחבת הרבה יותר. ייתכן שביקורת זו משקפת את ההכרה ההולכת ומעמיקה בכך שהצרכים והאופק של מדינה אתנו־לאומית שנמצאת בסכנת קיום וההנחות שהיא מקבלת משום כך אינם יכולים להיות זהים לאלו של מיעוט אתני ודתי בדמוקרטיה רב־תרבותית ורב־אתנית. המדינה והמיעוט הללו מדברים בשפות שונות זו מזו, או, בניסוח אחר – הם משחקים משחקי שפה שונים; אפשר שמשפטים שנאמרים באחד מהם עשויים להיות בלתי ניתנים לאמירה באחרת, ולהפך.

לפני כ־20 שנים, ממש בתחילת התהליך המתואר כאן, פרסם נועם פיאנקו את המחקר שלו על ההיסטוריון והוגה הדעות שמעון רבידוביץ׳ (1957-1896), שלימד פילוסופיה יהודית באוניברסיטת ברנדייס. רבידוביץ׳ קידם את הרעיון של שני מרכזים יהודיים – אחד בתפוצות ואחד בישראל. פיאנקו התמקד בו (אף שלא היה דמות מרכזית במיוחד), כי הוא (פיאנקו) סבר שהתלות של התפוצות במרכז הישראלי אינה בריאה. המקרה של רבידוביץ׳ מלמד שלא צריך להיות אנטי־ציוני או לא־ציוני כדי להכיר בעצמאות של התפוצות ולתמוך בה. ההפרדה הזו בין ישראל לתפוצות כבר מתרחשת, ולכן עלינו לעסוק לא בעצירתה אלא בעיצובה. הגרוע ביותר שעלול לקרות הוא מה שקרה לפני אלפיים שנה – כאשר התפוצות דוברות היוונית יצרו צורה חדשה של יהדות שהתחרתה באופן עוין בגרסה המקובלת (הארץ־ישראלית). כדי להימנע מתוצאה כזאת נדרשות מאיתנו, לכל הפחות, כנות, פתיחות ונכונות להקשיב זה לזה וללמוד זה מזה.