ביום הקדוש בשנה אנו עומדים מול האל לא רק כבני אדם פרטיים, אלא גם כחברה וכעם. על מה אנחנו, היהודים בישראל, צריכים לעשות תשובה לאומית?
יום הכיפורים הוא בועה בזמן. פיסת זמן סגולית, ייחודית, בלתי נגועה, שבה הבוער והדחוף מפנה את מקומו לטובת העקרוני והעמוק. זוהי הזדמנות להניח בצד את ההסברים וההצטדקויות, את ה"כמה" ואת ה"איך" ולהתמקד ב"למה" וב"לאן". ייחודו של יום הכיפורים בכך, שהוא מכניס אל תוך שגרת החיים גם את נקודת המבט החיצונית על השגרה הזו. כביכול, אנו פוסעים אל מחוץ לשביל הכבוש ומביטים על הדרך שעשינו ועל הדרך שבכוונתנו לעשות. יש כאן נס של חוויה: בתאריך קבוע בלוח השנה אנחנו מצליחים, מידי שנה בשנה, לעצב מצב רוח אישי של חשבון נפש.
אבל יום כיפורים איננו רק יום אישי, שבו כל יהודי מתייחד עם עצמו נוכח האל. זהו גם יום ציבורי המזמן לנו אפשרות להתבונן בהיבטים שונים של החיים הקולקטיביים שלנו, כישראלים. אבקש לציין ארבעה היבטים ציבוריים, שלגביהם יום הכיפורים אמור לשמש תחנה סופית של מסע שנתי – זמן של סיכומים והתבוננות, כמו גם תחנת יציאה למסע שנתי חדש, כקבוצה:
רשות הרבים – בין ניו יורק לתל אביב: מאז שהתקבצנו לארצנו והפכנו לרוב בארץ ישראל, יום הכיפורים היהודי הפך להיות גם יום כיפורים ישראלי. אינה דומה חווית היום עבור יהודי בניו יורק או בלונדון לחוויה הירושלמית או התל-אביבית. זו תופעה ייחודית במינה: הדממת המכוניות והתרוקנותם של הכבישים. ההשבתה הטוטאלית של המסחר, של התעשייה ושל השירותים; הפסקת פעולתו של גלגל התנופה הענק של חיינו – כלי התקשורת. את ההמולה הקיומית מחליף שקט קיומי – קול דממה דקה. אנו חווים יחדיו ביטוי מרגש להסכמה חברתית רחבה ביותר, כמעט ללא שום אלמנט של כפייה. הכול מעוניינים לכבד את המסורת: מי מטעמים דתיים, מי מטעמים לאומיים, מי מטעמים תרבותיים.
כמה מרתק: החברה שלנו מצויה במשבר מתמשך של אי הסכמה בנושאים של דת ומדינה – טענות להדתה ולכפייה מכאן, וטענות לאימפריאליזם ליבראלי משם; אבל יום הכיפורים נמצא בלב ליבו של הקונצנזוס הישראלי.
זוהי התנסות של אחדות זהותית – שהיא עין סערה בלבה של מלחמת תרבות מבעבעת, המתקרבת לנקודת רתיחה. אנחנו מתחבטים תדיר בשאלה מהי משמעותה של "מדינה יהודית". רשות הרבים הישראלית ביום הכיפורים נותנת תשובה ניצחת. מדינה יהודית היא מדינה שבה רשות הרבים מעוצבת, בין היתר, על ידי עולם התכנים היהודי. מאז שקמה לנו ריבונות יהודית, היהדות היא לא רק עניין פרטי-אישי, או משפחתי או אפילו קהילתי. היהדות היא אורח חיים שיש לו ביטוי ברשות הרבים כולה. זהות יהודית היא עולם ומלואו שהגולה השתיקה את אופיו הציבורי. קמה מדינת ישראל והחייתה עולם זה, אמנם בהיסוס. יום הכיפורים הוא, אם כן, גם יום שבו אנו מזדהים כיהודים ברשות הרבים.
המשפט – בין אשמה לאחריות: מדינת ישראל ממשפטת עצמה לדעת. מערכת המשפט היא שחקן ראשי בדרמה הישראלית הנוכחית. שלא בטובתה, ידה בכול ויד הכול בה. המשפטיזציה של חיינו הלאומיים משקפת את העובדה שמנגנוני ההסדרה הרגילים – שוק הרעיונות, החברה האזרחית, המערכת הפוליטית – אינם מצליחים לספק פתרונות לדילמות הגדולות שעימן מתמודדת החברה הישראלית. מערכת המשפט נדרשת – ויש יאמרו, מתנדבת ואף מבקשת – לטפל במחלוקות הללו ולהכריע בהן.
אבל, קיימת גם דרך אחרת לטיפול בסמבטיון המחלוקת הישראלי. יום הכיפורים, יום המשפט היהודי, מנכיח את האפשרות האחרת: בניגוד למשפט הנוהג, שהדיון בו נועד להכריע בין שני הקטבים – "אשמה" מכאן או "חפות" משם – יום הכיפורים מציג אפשרות שלישית: לא אשמה ולא חפות אלא – "אחריות". המתפלל, העומד לפני האל איננו מניח שעומדת לו חזקת חפות אישית, אלא להפך: הוא מתוודה ביום הכיפורים באמירה כוללת, קשה ובלתי מותנית: "רשענו, שחתנו, תיעבנו, תעינו, תעתענו". ברור שמנקודת ראות משפטית – אלו האשמות שווא. האם באמת ביצעתי את כל הרשימה הארוכה של מעשים מגונים שמופיעים בווידוי על פי סדר אותיות הא-ב?! לכאורה, על פי ההיגיון המשפטי, אם אינני אשם, הריני חף; אם כך, מדוע עלי להתוודות?
מסתבר שיום הכיפורים עוסק בדבר עמוק יותר מהטלת אשמה; ואכן, עניינו של היום הוא בשאלת האחריות. ביום הכיפורים אדם מנהל בעצמו את משפטו, בינו לבינו, לפני האל. זו אמורה להיות חקירה פנימית, אינטנסיבית, כנה. את הממצאים על מידת האחריות שלי אני מגיש לאל באמונה, בענווה, בתקווה. קיים, אם כן, הבדל מהותי ושורשי בין המשפט הישראלי, הליבראלי, העוסק באשמה ובחפות, לבין המשפט היהודי, המסורתי, העוסק באחריות שאיננה תלוית אשמה.
ומהפרט לכלל: אין זה מקרה שהווידוי נאמר בלשון רבים: "אשמנו, בגדנו, גזלנו". בווידוי, ה"אני" לוקח אחריות לא רק על עצמו כפרט, אלא על מכלול הווייתו, במסגרתה הוא חלק, איבר, מקבוצת השתייכות. חידושו היהודי של הדור שבו אנו חיים הוא בכך שקבוצת ההשתייכות שלנו מאורגנת במסגרת מדינת לאום יהודית. כנגזר מכך, גם שיח האחריות המאפיין את המשפט היהודי ואת יום הכיפורים חייב להתפשט אל תוך המרחב הריבוני. תחת הורדת ידיים בין השבטים, בצלו של המשפט, מציעה לנו יהדותנו לאמץ את שיח האחריות המצפוני. המשפטיזציה ורעשי הרקע סביבה משתיקים את ההזדמנות – של הפרט ושל החברה כולה – להתנהל מתוך הקשבה לקול הפנימי; קול האחריות.
החברה – בין הדרה לקבלה: על מה עלינו לקחת אחריות, כעם, בימים הנוראים? היכן נדרשת הכרת החטא וחזרה בתשובה של החברה הישראלית כולה? נראה לי כי בראש הרשימה עומדת מערכת היחסים הרעועה שבין הקבוצות השונות בחברה. פשט בנו מנהג מגונה: מפעם לפעם מועלית על השולחן הציבורי אחת מהקבוצות – דוגמת "החרדים", "השמאלנים", "המתנחלים" – ושאר חלקי החברה תוקפים ומגחיכים אותה, באמצעות איפיונה באופן מכליל על פי הקיצוניים ביותר שבתוכה.
מה שנדרש מאתנו כתשובה קולקטיבית הוא התגייסות של השדרה המרכזית של כל אחת מהקבוצות כנגד שיח השנאה. תארו לעצמכם שערב יום הכיפורים המנהיגות האותנטית של כל אחת מהקבוצות היתה מוקיעה בשער בת רבים את קבוצות השוליים שיצאו ממנה. דמיינו שבבני ברק צועדת הפגנה של אלפי חרדים נגד הסיקריקים ומדירי הנשים; שוו בנפשכם שבעפרה כנס רבנים של הציונות הדתית מוציא פסק הלכה נגד פעילות תג המחיר; חשבו על מפגש בכנסת ישראל של כל ראשי המפלגות הציוניות נגד הדמוניזציה של השמאל; העלו על דעתכם כנס יוצרים ואמנים של השמאל, בסינימטק של תל-אביב, שבו הם חותמים שוב על מגילת העצמאות תוך הדגשת יהודיות המדינה וזיכויה מאשמת הקולוניאליזם. כל אלו ואחרים יהוו תשובה קולקטיבית, לאומית, ראויה, בימים הנוראים.
אני אופטימי: יש לנו, כולנו, עבר משותף, מכוחו אנחנו אחים. אבל, כדי שיהיה לנו עתיד משותף, אנחנו נדרשים לתחזק ברצינות ובאחריות את ההווה, שגם הוא יהיה משותף. התשובה הקולקטיבית הנדרשת, אם כן, היא לא עניין של מותרות, אלא הכרח של חוסן לאומי.
דת – בין כפייה למשמעות: התשובה, שהיא המרכיב המרכזי בחוויה של הימים הנוראים, עוסקת לא רק ביחסים שבין אדם לחברו, אלא גם ביחסים שבין אדם לבוראו; בין אדם למקום. גם כאן יש הכרח לשדרג את התשובה מהממד האישי אל הממד הציבורי, הכללי, הלאומי. כוונתי היא למקומה של הדת בחיים הציבוריים בישראל.
בעבר, בגלות, הדת הייתה גורם מלכד עבור יהודים. דורות קודמים הצליחו לשמור על זהותם כיהודים ברחבי הגלובוס באמצעות המחויבות הדתית, שהיוותה מכנה משותף ליהודים באשר הם. כיום, בישראל, מצער וכואב לקבוע שהדת היא גורם מפריד בין יהודים. מאבקים רבים נערכים בשם הדת ונגדה. מערכת היחסים בין דת ומדינה בישראל היא מהגרועות ביותר במערב. מבלי להיכנס לעומק הסוגיה, אני סבור שאת האחריות לחידוש מקומה החשוב והראוי של הדת בחיים הלאומיים יש להטיל על אלו שמדברים בשם הדת – רבנים ומנהיגים דתיים. הדרישה מהם צריכה להיות כפולה: ראשית – "סור מרע". יש להתנגד לכפייה דתית מכל סוג שהוא. שנית – "עשה טוב". עליהם להציע משמעות דתית רלבנטית לשאלות שנמצאות על סדר היום הלאומי.
נדרשים לנו מנהיגים דתיים שיעזו להתמודד עם ההיבטים הרוחניים והמוסריים של החיים הריבוניים. לו עמוס, ירמיהו וישעיהו היו חיים עמנו היום, הם היו מדגישים שאלות אלו מתוקף סמכותם הדתית-רוחנית. למשל: מהי עמדת הדת כלפי חלקיה השונים של מגילת זכויות האדם הבינלאומית, ובהן – זכויות אזרחיות – כגון חופש הביטוי ושוויון, או זכויות חברתיות – כגון הזכות לדיור, לבריאות ולחינוך סביר? האם במדינת ישראל, כמדינה יהודית, יש לטפל בפליטים בדרך שונה מזו הנהוגה בשאר מדינות המערב? ומה אומרת לנו הדת על קו העוני ועל האחריות של הכלל למוחלשים החיים ביננו? בצער עלי לקבוע שהמנהיגות הדתית, ברובה, מחמיצה את העיסוק בשאלות הללו, שהן אתגר מרכזי עבורנו לא רק כפרטים וכקהילות אלא גם כמדינת לאום. הדת יכולה וצריכה לשמש כוח מתקן ברשות הרבים הישראלית. נדרשת תשובה דתית לאתגר הלאומי. גם לכך נועדו הימים הנוראים.
פורסם בעיתון 'מקור ראשון'