חרבות ברזל

מלחמת בראשית: למלחמה הזו אין עדיין שם

למלחמה הזו אין עדיין שם. חלפו עשרה ימים; נהרגו למעלה ממחצית מניין ההרוגים במלחמת יום הכיפורים וקרוב לכפליים מהנופלים בששת הימים – ועדיין אין לאסון הזה שם.

"חרבות ברזל", השם הסתמי שפלט המחשב הצבאי, הוא חסר משמעות. שם המלחמה אמור לקשר בינו ובין החוויה הספציפית. במבצעים מוגבלים ניתן להסתפק בשמות חלולים – מי זוכר את ההבדל בין "עופרת יצוקה", "צוק איתן", "עמוד ענן", "מגן וחץ" או "שומר חומות"? כולם שמות סינתטיים שנוצרו על ידי אותו פס ייצור שניפק את "חרבות ברזל".

יהיה זה גם בלתי מתאים לקרוא למלחמה על שם היום בו פרצה: "מלחמת שמחת תורה" – אפילו אטימות הלב הרגילה של הנהגתנו לא תוכל לשדך בין "שמחה" לבין מלחמה.

על פניו זהו עניין חיצוני, שולי, אפילו קטנוני, ולא היא. השם "מלחמת העצמאות" גבש את התודעה של הנלחמים באשר למטרת המלחמה. הוא הניע לפעולה. "מלחמת ששת הימים" בטא היטב את חדות הניצחון המופלא. "מלחמת ההתשה" שם שנקבע על ידי נשיא מצרים גמאל נאצר, ביטא היטב את מהות האירוע. "שלום הגליל" היה שם מטעה ומוטעה, כמובן, אבל אפילו הוא ניסה להכתיב תודעה באשר למטרת המלחמה.

ועכשיו, כאשר 360,000 חיילי מילואים סיימו לאפס את הנשק, כאשר אין בית בישראל שבו מתגוררת משפחה רגועה, כאשר נושאת המטוסים הגדולה בעולם מגויסת לעגון מול חופינו, למלחמה אין עדיין שם. ארבעת בני ושני חתני גויסו, כמו כל חבריהם, למלחמה שאין לה שם.

חסר שם, בן בלי שם, נקרא "אלמוני" או, בלע"ז, "אנונימי". אלו כינויים מרחיקים, מנוכרים, חוצצים רגשית. המלחמה הנוכחית היא עדיין אלמונית – כאותם חיילים, לפני קום המדינה, בהמנון הלח"י – אבל ראוי שתקרא בשם. היא כל כך נוכחת, קרובה, מאיימת, שוברת לב. היא איננה אלמונית למי שכבר שלמו את מחיר האובדן, הפציעה, השבי או הנעדרות. היא תהיה צרובה בנפשם לעד. היא דופקת על כל דלת – בתחילה בעוטף ישראל ובהמשך בכל ישראל – ולכן איננה אנונימית. ובכל זאת אין לה שם.

אין זה מקרה: אנחנו תוהים על המשמעות של המלחמה, על מהותה, ולכן מתקשים לקרוא לה בשם.

בבוקר יום שמחת תורה, מטח הטילים הראשון הבריח אותנו מבתי הכנסת בטרם הספקנו לקרוא, כנהוג, את הפסוקים הראשונים של ספר בראשית. לא שמענו את המילים: "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור (…) ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה". כבר בתחילת הסיפור האנושי ברור שקריאה בשם היא היא יצירת הדבר וחשיפה של מהותו. ה"אור" וה"חושך" הם כאלה משום שנקראו כך. בדומה, השם שנותן האל ל"אדם" מרמז על סופיותו (מן האדמה נוצר ואליה שב) והשם שנותן אדם ל"חווה" מלמד על תפקידה ביצירת המשכיות למרות הסופיות (אם כל חי) והאדם הופך את החיות ל"נפש חיה" כאשר הוא קובע להן את שמותיהן.

סוקרטס סבר שהאחריות למתן שמות לדברים צריכה להיות מופקדת בידי פילוסופים. אינני פילוסוף, גם לא קופירייטר. אבל חשבתי להציע: מלחמת בראשית. בכך נסמן לעצמנו ולעולם, שבניגוד לשתי הממלכות הישראליות הקודמות, שהסתיימו בעשור השמיני לחייהן, אנחנו, בעשור השמיני, רק מתחילים. בכך נקבע בתודעתנו כי ישראל שלאחר המלחמה לא תחזור להיות ישראל השסועה, נעדרת הגבולות, נעדרת חוקה, נעדרת ממשל תקין – כפי שהיתה עד עתה. המסע הציוני שהביא לקיבוץ הגלויות, להקמת המדינה ולפריחתה הפנומנלית, לא הסתיים. נתקן את הטעון תיקון ונתחיל מבראשית. מלחמת בראשית גם מרפררת אל היום שבו היא פרצה – בעת שקוראים בתורה מ"בראשית" ובכך מציידת את המלחמה גם במטען רגשי יהודי, על-דורי. וגם במטען ישראלי עכשווי, נחוץ: "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב / לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב / לשמוע חלילים ברוח החופשית / ולהתחיל מבראשית" (נעמי שמר).

ילדינו יוצאים לקרב. מולם, לכאורה, ארגון טרור עזתי, ולא היא. מולם, מול כולנו, ניצב האסלאם הדתי הפונדמנטליסטי, הסוני (חמאס) והשיעי (חיזבאללה ואיראן). ישראל מותקפת משום יהדותה וממנה, מיהדותה, מראשיתה, אנו שואבים את הכוח שיוביל אותנו לניצחון. לאחריו נפנה למשימת הדור: אתחול של המפעל הציוני, מבראשית.

  • ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI)
  • פורסם בידיעות אחרונות